חשיבה חופשית

המשך לפוסט בחירות הורים בבתי ספר. במאבק שלנו להעביר את הבן לחטיבה בבית ספר אחר, נתקלנו בעובדה שזה בלתי אפשרי לחלוטין. וכדי שזה אולי יקרה, על ההורים והילד לבחור בבתי ספר ייעודיים חצי פרטיים. מסיבות שתארתי בפוסט הקודם, האפשרות היחידה שנותרה לנו הוא בית הספר הדמוקרטי, שבירושלים מכונה בית הספר הניסויי.

כשבדקנו את אופיו של בית הספר הזה, אהבנו את הרעיון הדמוקרטי של בית הספר הזה שאתאר בהמשך. אבל היינו בתחילה קצת מוטרדים מכך שבבית הספר הזה אין מבחנים וציונים. אין תעודות רשמיות כבשאר בתי הספר. במקום זה, בסוף כל סימסטר, התלמיד מקבל קובץ של דפי הערכה בכתב, דף מכל מורה. והמורים מקבלים דפי הערכה מהתלמידים. אבל כשלמדנו את הנושא גילינו שבשנתיים האחרונות של התיכון, התלמידים עוברים מעבר די חד למשטר בחינות (לאחר שאלו שהתחילו שם מכיתה א' - לא התנסו אף פעם בבחינות). ולמרות זאת הסטטיסטיקה מלמדת שמספר הזכאים לבגרות מלאה, וממוצע הציונים בבגרות של התלמידים בבית הספר הדמוקרטי - הם מהגבוהים בבתי הספר התיכוניים בירושלים.

אז לפחות נרגענו מהבחינה הזו להעברת הבן לבית הספר הזה. מה עוד שהוא היה מורגל למשטר בחינות 7 שנים לפני. ועוד קצת הטריד אותנו שבבית הספר הזה התלמיד יכול לוותר על מקצוע ליבה כמו תנ"ך או אנגלית וכדומה וללמוד במקום מקצועות שונים ומגוונים אחרים, כמו למשל לימוד הכנת בובות לתיאטרון בובות. בתחילת כל שנת לימודים, התלמיד מגיש מערכת לאישור, שבה הוא בוחר מרשימות קבוצות לימודים שונות לפי מיכסה מינימלית עד מקסימלית מסוימת - עם איזונים מסוימים של הנהלת בית הספר . ובבית הספר הזה אין חובת נוכחות בשיעורים. ילד יכול לאחר או לקום ולצאת באמצע השיעור. ומכיוון  שבית הספר ממוקם במרכז העיר ירושלים - התלמידים יכולים לצאת כאוות נפשם לחצר בית הספר ולעיר, להסתובב במרכז העיר, לאכול בחומוסיה וכדומה. הגישה של בית הספר היא, שבסופו של דבר ימאס לילד הדבר והוא יתחיל להגיע מעצמו לשיעורים. ואכן בדרך כלל זה כך.

אבל כדי שישחררו את הבן מהחטיבה ברנה קסן, הגענו לבית הספר הדמוקרטי להגיש מועמדות. לאחר עיון בתעודות ובתיק שלו, ההנהלה הסכימה שהבן יגיע ללמוד שלושה ימים בבית הספר הזה כמועמד. כשהבאנו אותו התרשמנו מהשקט שבמסדרונות בית הספר. קבוצות ילדים ונערים ישבו במקומות שונים משוחחים בשקט זה עם זה. לאחר שלושת ימי הנסיון, תלמידי השיכבה הצביעו על קבלתו לבית הספר. והנהלת בית הספר הודיעה לנו על קבלתו, בתנאי שמנח"י ישחררו אותו מבית הספר הקודם. עוד מספר חודשים של מאבק, וסופסוף מנח"י החליטו על שחרור.

כשהבן החל ללמוד שם, כל התלמידים קיבלו אותו מאוד יפה, התחברו איתו והוא השתלב שם מיד. גם רמת הלימודים שם הייתה גבוהה למדי, אבל בשיטות אחרות. למשל, היסטוריה לא לומדים לפי תקופות אלא לפי נושאים. למשל, בסימסטר אחד מתמקדים בנושא המלחמות. ואז עוברים על כל המלחמות העקריות מהעת העתיקה ועד לחדשה, תוך השוואה, הבנת תהליכים, סיבות למלחמות, וכן לימוד מסקנות כלליות.  בסוף הסימסטר כל תלמיד מגיש עבודה. הבן בחר בנושא האם הטלת הפצצות האטומיות על יפן, היה הכרח לסיום המלחמה, והאם היא מנעה הרג רב יותר במידה והייתה נמשכת. ובעבודת ביניים אחרת שהגיש במהלך הסימסטר, סיכם את דעתו על מלחמות בכלל. בעבודה הוא כתב לסיכום: "אף מלחמה אינה יכולה להסתיים כאשר עם אחד משפיל ושולל זכויותיו של עם שני. הדבר יביא בסופו של דבר למלחמה נוספת". הוא קיבל שבחים מהמורה על העבודות שלו.

ועוד דבר שמצא מאוד חן בעינינו הוא שקיים שם מבחר ומגוון מקצועות לימוד הגדול בהרבה מבתי הספר הרגילים. למשל בכיתת הפיזיקה היו רק 5 תלמידים מהשיכבה של הבן, ובכל זאת בית הספר העסיק מורה לפיזיקה.  ובשנה שלאחר מכן, המורה הקפיץ את הבן כיתה, לכיתת הכנה לבגרות בפיזיקה.

ובבית הספר הזה הדגישו פעילות חברתית ועזרה לקהילה. למשל, במשך שנתיים הבן השתחרר מלימודים יום אחד בשבוע בשעה אחת עשרה. בחטיבה הקודמת, הוא חזר לבית. וכאן הוא ליווה ועזר לזקנה בת שמונים פלוס שגרה לבד ברחביה הסמוכה לבית הספר. הוא הלך לבנק עם תעודת הזהות שלה להוציא לה כסף. הוא הלך לקופת חולים להביא לה מרשמים ותרופות. הוא הלך לשלוח לה מכתבים בדואר וכן לקנות לה מזון במרכולית. וכמובן ישב לשוחח איתה, כדי להפיג את בדידותה.

ובצד בית הספר היה בית ספר קטן לילדים אוטיסטים. והבן היה חונך של ילד אחד משם ונפגש איתו בהפסקות. החניך שלו היה ילד אוטיסט שתקשר עם תיבה אלקטרונית מדברת. למשל, האוטיסט לחץ על כפתור מתוך אוסף כפתורים, והתיבה הייתה אומרת: "שלום, קוראים לי שלמה". נוצר קשר מעניין בין האוטיסטים, לבין תלמידי בית הספר הדמוקרטי.

ולמרות כל זה, משהו הפריע לבן בבית הספר הזה. בבית הספר הזה לומדים תלמידים רבים שלא היו מסתדרים במערכת החינוך הרגילה. תלמידים עם בעיות קשב שלא לוקחים ריטלין כמו בבתי הספר האחרים, או בעיות אחרות כמו בעיות חברתיות. והם מסתדרים יפה מאוד, כי בבית הספר הדמוקרטי מחנכים לפלורליזם וקבלת האחר. אבל לבן שהגיע מהחינוך הממלכתי הקונבנציונלי  הפריע שחלק ניכר מהילדים בדמוקרטי ילדותיים וחיים בעולמות סהרוריים והזויים. למשל ילד אחד בשיכבה שלו חי בעולם קומוניסטי, ובכל הזדמנות קם ושר את האינטרנציונל. וילד אחר מגיע ללימודים מישוב בפריפריה של ירושלים רכוב על סוס, מרחק שעה רכיבה...

ולמרות זאת, היו לו שם הרבה חברים בבית הספר ומספר חברים שגם נפגשו לאחר מכן בבתים או בילו ביחד. אבל הוא שהגיע מהעולם האמיתי של ירושלים, הרגיש כי "הילדותיות" ועודף התמימות של חבריו אינה מתאימה לו. ולמרות שרמת הלימודים הייתה לא רעה בכלל, רצה ללמוד לבגרות בדרך הקונבנציונלית. 

לכן לקראת כיתה י"א רצה לעבור לבית ספר תיכון אחר. הוא נרשם לבתי הספר התיכוניים היוקרתיים ליָדָה שליד האוניברסיטה (ששם למדה אחותו) ולתיכון בויאר. בלידה לא היו מוכנים לקבל אותו בי"א. לעומת זאת בבויאר היו מוכנים לשקול לקבל אותו שלא בכיתה י'. לי"א אמרו לו שהם מקבלים בפינצטה. הוא ניגש לשם עם תעודות הערכה המילוליות שלו (ללא ציונים מספריים) מבית הספר הדמוקרטי, זימנו אותו לראיון עם ההנהלה וועדת מורים, ולאחר שעתיים התקשרו שהוא התקבל. שניים בלבד התקבלו למחזור שלו מתוך עשרות מצטיינים, שפנו מבתי ספר אחרים. בבית הספר הדמוקרטי היו מוכנים לשמור על מקומו חצי שנה, במידה ויתחרט.

והבן עבר שוב לבית ספר שלא הכיר אף אחד. הוא התקבל יפה ובחום על ידי המורים והתלמידים. השתלב מיד מבחינה חברתית בבית הספר. הוא חזר הבייתה באאופוריה ומאד היה מרוצה מרמת המורים והלימודים. אבל, ביום חמישי הראשון, פנו אליו חברים חדשים שהכיר והזמינו אותו לבלות בערב בפאב, לשתות ולעשן נרגילה. זה ממש לא התאים לו, והוא הרגיש שהוא חריג ולא שייך - בין "הילדותיים" של הדמוקרטי, לבין הנוער מהעולם הזה, ששותה ומעשן. זה בהחלט העכיר מאוד את רוחו - הרגיש שייך לא לכאן ולא לכאן. 

הוא סיים את הלימודים, עבר מיונים ארוכים ומפרכים בצבא ואפילו חיילו אותו לפני הגיוס למספר ימים - לגיבוש בסיירת מטכ"ל. אבל לבסוף הוא התקבל לסיירת עילית אחרת מסווגת ביותר, ששמה נעלם מהציבור. לכן היה צריך לחכות לגיוס חצי שנה עד שהחל מסלול ההכשרה שלו. ביחידה הזו הוא מצא סופסוף חברים כלבבו. חברים וחברות עם שפה משותפת, שהוא נהנה לצאת איתם לבלות גם בחופשות מחוץ לבסיס.

***

חלק מחבריו של הבן מבית הספר היסודי היוצא מהכלל, שהמשיכו בחטיבה שנכפתה עליהם בשל המיקום הגיאוגרפי - לא התקבלו למרבית התיכונים, בשל התנהגות. וחלק נשרו מהתיכונים בשל התנהגות והמשיכו ללמוד לבגרות באנקורי (לימודים אקסטרנים). זוהי מערכת החינוך של ירושלים.

בפוסט הזה אדון בבחירות של הורים בבתי ספר שאינם בזרם החינוך הממלכתי הקלאסי. כמו בית ספר דמוקרטי,  אנתרופוסופי, תל"י (מסורתי, לילדים חילוניים), דו-לשוני, מקצועי, אמנויות וכדומה. לא אדון בבתי הספר האלה עצמם, אלא בבחירה של ההורים, שלעיתים היא בלית ברירה מסיבות שתראו. וגם תראו איך שמערכת החינוך נלחמת נגד קבלת הילד לבתי ספר כאלה.

וכשאני אומר נלחמת, התנסתי בהתנגדות של מנח"י ירושלים (מנהלת חינוך ירושלים) להעביר ילד בית ספר. כי הילדים חייבים ללכת לחטיבה בהתאם למקום המגורים הגאוגרפי, בשם האינטגרציה. הפתרון הוא מלחמה כמעט בלתי אפשרית עם מערכת החינוך העירונית, ושליחת הילד לבתי ספר מיוחדים שהם ברובם חצי פרטיים. וזה אומר גם חינוך עם שכר לימוד מכובד להורים. ולמרות שיש חוק נגד זה, ההורים משלמים בכל מיני טריקים ושטיקים, כמו תרומות או תשלום לעמותה. אביא לכם כאן דוגמאות ממה שעברנו עם ילדינו והורים אחרים עם ילדים אחרים.

עם כל הכבוד לאינטגרציה, אני חושב שאין טעם בה, כי במילא אינה עובדת ותראו כאן גם מדוע. ובגדול האינטגרציה הובילה לירידת רמת החינוך של תלמידים מוכשרים לטובת חינוך למכנה המשותף הנמוך ביותר. היא לא העלתה את רף החלשים והבינוניות, וגורמת לתופעות חברתיות איומות, שעליהן אנחנו שומעים בעיתונות חדשות לבקרים. גם על כך אספר כאן.

***

שני הילדים למדו בבית ספר בשכונה שרוב תושביה משכבה סוציו-אקונומית גבוהה. בית ספר ע"ש יאנוש קורצ'ק בירושלים. בית הספר הזה הוא שמורת טבע במלוא מובן המילה. מבחינת רמת הלימוד, הקניית ערכים, וההורים שמנהלים עשרים אחוז מתכני הלימוד. זהו בית ספר שאליו הולכים הילדים בשמחה. אין כמעט אלימות תלמידים. ומי שחריג, בסופו של דבר נושר מבית הספר הזה ומופנה לבתי ספר אחרים. תאמרו שזו פלצנות, אבל מי שאינו יכול להשתלב בבית הספר הזה (לא מבחינת ציונים אלא מבחינת התנהגות) - אין כל התלמידים צריכים לסבול בגללו במשך שנים. תלמיד כזה מקבל עזרה מקצועית ואם הוא והוריו אינם משתפים פעולה - אז שימצאו לו מקום אחר.

ומכיוון שמדובר בבית ספר של שכונה קטנה, בית הספר מקבל תלמידים מהישוב ענתות ומכסה של כ- 10% תלמידים ערבים שהוריהם רוצים להקנות לילדיהם חינוך טוב יותר מאשר הם יכולים לקבל בבתי הספר הערבים בסביבה. הם ברובם ילדים ערבים ישראלים של הורים שהם עורכי דין, רופאים וכדומה. ההורים האלה מוותרים על חינוך של הילדים בשפה ובתרבות הערבית. הילדים האלה משתלבים מצויין עם הילדים היהודים ויוצרים חברויות אמת. כאמור הם לא לומדים קרוא וכתוב בערבית, ולמרות זאת הוריהם שולחים אותם לבית הספר הזה, שבו התלמידים לומדים שהילדים מדתות אחרות הם בדיוק כמוהם. בית ספר שאין בו שנאה למיעוט.

ולבית הספר הזה שולחים את ילדיהם גם הורים מסורתיים ודתיים בשל רמת החינוך, למרות שאין בו כלל לימודים בנושאי דת ויהדות, למעט שיעורי תנ"ך.

וכאמור ההורים קובעים בבית הספר הזה חמישית מהתכנים הלימודיים. במשך שנים, יום שישי היה מוקדש ללימודים לא פורמליים. התלמידים נחשפו למגוון תחומים בשיעורים האלה. החל מפיזיקה וכלה בקלפי טארוט. השיעורים האלה לא נתנו על ידי מורי בית הספר, אלא על ידי מורים מגוייסים, ונוהלו על ידי רכזת מיוחדת שעבדה מול ההורים.

לימים משרד החינוך הטיל וטו על לימודי יום השישי הזה. אבל הנהלת בית הספר מצאה דרכים אחרות להעשיר את התלמידים ולהקנות להם גם חינוך לא פורמלי.

והעיקר בבית הספר הזה שררו נינוחות, שלווה, איזונים ועידוד ילדים להביע את דעתם.

אבל לאחר שלומדים בבית ספר יסודי כזה, מעבר לימוד בחטיבת ביניים כלשהי בחינוך הפורמלי בירושלים, הוא מכה נפשית לילד. והמכה הגדולה יותר הוא המניעה של מנח"י לבחור את החטיבה. האפשרות היחידה שמנח"י מאפשרת במשורה, היא הליכה לחטיבת ביניים של בית הספר לאומנויות, או מוסיקה. ואנחנו לא חשבנו שאנחנו צריכים לשלוח את הילדים לבית ספר כזה שמתמחה באמנויות או מוסיקה. וגם משום שבתי הספר האלה מקבלים תלמידים לאחר בחינה של כישוריהם וידיעותיהם במוסיקה, מחול או תחום אמנות אחר. ואם הילד אינו מצטיין בציור ואינו יודע לנגן בפסנתר? וחוצמזה כשראינו את המורים הפריקים בבית הספר לאמנויות התחלחלנו. לא אפרט כאן מחמת סיכון בתביעה על הוצאת דיבה.

אז שלחנו את שני הילדים לחטיבה האזורית בבית הספר רנה קאסן. בית הספר הזה כולל שתי חטיבות ביניים, האחת במבנה בית הספר התיכון והשניה נפרדת בסמוך. את הבת שלחנו לחטיבה הנפרדת, שהיה לו מנהלת מיתולוגית וחלק מצוות המורים היה מצויין. היו אלה מורים שעשו גם השלמת הכנסה בבתי ספר פרטיים ויוקרתיים. אבל חלק מהתלמידים,  שהגיעו משכונות הטרוגניות סמוכות לשלנו היו, נו - לא בדיוק תלמידי מחמד.

ניסינו קודם לרשום את הבת לחטיבה בבית הספר המיתולוגי והיוקרתי "ליָדָה" שליד האוניברסיטה, ולמרות שקבלה במבחן הפסיכומטרי "הדסה" ציון מעל 750 - לא התקבלה. בראיון הקבלה שאלו אותנו: "יש לכם מישהו שאתם מכירים בעירייה"? בית הספר הזה מקבל במשורה רק כשלושים תלמידים מכל רחבי ירושלים (עם פרוטקציה) מחוץ לתלמידים אורגניים משכונות בית הכרם וקריית יובל.  ילד מחונן עם אייקיו 160 הם לא קיבלו, ואפילו שאבא שלו לימד פעם מתמטיקה בבית הספר הזה. ולמען האינטגרציה הוא מקבל גם כשלושים תלמידים משכבות מצוקה, שיש להם כביכול פוטנציאל. והאינטגרציה הזו מבוססת על לימוד שלהם בכיתה נפרדת וחוסר מגע מוחלט עם שאר התלמידים. והתלמידים האלה כותבים בחינות וחיבורים כשהם מתבלים במילים כמו "יענו" ו"כאילו" בכל משפט שני.

אז בחטיבה של הבת ברנה קסאן, למרות שבכל מקום ובכל פינה בבית הספר הזה ראית שלטים "אצלנו אומרים בבקשה, תודה וסליחה" - הייתה שם אלימות וכוחניות. ובנוסף הרבה גזענות. למשל ילד אומר לילד אחר: "יא אשכנזי מסריח, אתה גר בדירת שלושה חדרים מסכנה" ולא בדירת חמישה חדרים, שאמא שלו לא נותנת לו להכנס הבייתה לעשות את צרכיו לאחר שנקתה את הבית, כדי שיעשה את צרכיו בחוץ. 

ובאותה עת תלמידה נאנסה שם. זה הופיע גם בעיתון. אבל מה עשו לתלמידים שעשו לה את זה? הרחיקו אותם מבית הספר לשלושה ימים. ורק העבירו אותה לכיתה אחרת. והאנסים המשיכו ללמוד ללא עונש במסגרת הקודמת.

אז הבת לא הייתה שם מאושרת במיוחד, בלשון המעטה. היו לה 3-4 חברות טובות בלבד. והילדים האלימים לא הציקו לה, איכשהו,  כי העריכו את חוכמתה ואת העזרה שהיא הייתה נותנת להם בחומר הלימודים בהפסקות.

אבל עם הבן זה היה כבר סיפור אחר. המנהלת המיתולוגית בחטיבה הנפרדת יצאה לגמלאות והחליפה אותה מנהלת בלי עמוד שדרה, והמצב שם התדרדר מאוד. אז שלחנו אותו לחטיבה הנמצאת במבנה של בית הספר התיכון. ונעזוב כרגע תופעות שם, כמו שלילדים יש כביכול שעורי אמנות במערכת. אבל לאחר שיעור או שניים שההורים הוציאו הון על ערכת ציור - המורה נעדרה ממרבית השיעורים, כי הייתה צריכה להכין לבגרות את התלמידים בתיכון. כמובן, לא היה מחליף והתלמידים נעזבו לנפשם - במה שמכונה  "חורים" בשיעורים. היו להם הרבה חורים בעקבות העדרות של מורים. והמורים שם נעדרו כל הזמן - מחלות, בעיות אישיות, וכל מיני סיפורים.

אבל הגרוע מכל הוא (למרות שהתלמידים בחטיבה הופרדו בהפסקות בזמנים שונים מתלמידי התיכון) - בחטיבה שררה אלימות מרובה. היו שלושה תלמידים בשכבה של הבן שהסתובבו עם סכינים והטילו מורא על שאר התלמידים (וגם על המורים שלא הודו בזה). היו גם תלמידים שחלבו בכוחניות את השאר, כדי לתת להם כל פעם שקל - כדי שיקנו קולה או חטיפים במזנון. והיו חוטפים טלפונים ניידים מתלמידים אחרים - כדי לעשות שיחות. ושלא לדבר על לעג של תלמידים על תלמידים טובים שהם חנונים. ובבית הספר הזה, למרות שכל תלמיד ציין לפני הקבלה עם איזה מחבריו ביסודי הוא רוצה ללמוד - אף אחד מחבריו לא היה בכיתה שלו, אלא רק שניים אחרים מהכיתה שלו לשעבר ביסודי. אבל את מרבית חברי כיתתו לשעבר ביסודי ריכזו בשתי כיתות אחרות. באחת הבנות ובשניה הבנים. לא עזר לנו כלום בלשנות את הדבר. אטימות מוחלטת של הרכזת והמנהלת.

ולאחר זמן קצר שם, הבן היה מגיע בוכה הבייתה ולא רצה ללכת יותר לבית הספר הזה. היועצת החינוכית ומרכזת השיכבה לא עשו כלום למען. הבן בקושי הסכים במאמץ רב שלנו להמשיך ללמוד שם. ומשום שהבטחנו לו שנעשה כל דבר כדי שנעביר אותו לבית ספר אחר.

ואנחנו אכן נלחמנו למענו. שנה נלחמנו במנח"י ירושלים ובמשרד החינוך בכל האמצעים האפשריים. ורק בסוכות בכיתה ח', מנח"י התעשתה ונתנה אישור להעביר אותו לבית הספר הדמוקרטי.  על כך ועוד אכתוב בפוסט הבא. גם ההמשך לא היה שושנים כפי שתראו.

הקטע הזה הוא חלק מהסדרה חינוך ילדים. המשך יבוא.

את הפוסט הזה כדאי לקרוא, גם למי שאין ילדים או ילדיהם כבר מבוגרים.

כשהייתי ילד, בדרכנו אל הים ראיתי ליד מלון תדמור בהרצליה פיתוח חבורת ילדים יוצאים מחוג ג'ודו. היו אלה ילדים לבושים בחליפות ג'ודו צחורות עם חגורות לבנות - המעידות שהם מתחילים. וכאשר ראיתי אותם, עיניי יצאו מקנאה. אני בטוח שאבא שלי הבחין בתגובה שלי, אך שנינו לא אמרנו דבר. אני ידעתי שהמצב הכלכלי בבית לא מאפשר ובשבילי ללמוד ג'ודו ישאר חלום. הוא ידע שהוא לא יוכל להגשים את חלומי הזה.

אני מאוד אוהב את אומנות הלחימה הזו.יותר מכל אומנויות הלחימה. כי זו אומנות לחימה זכה. יש לה פילוסופיה טהורה, שאין להשתמש בה להתקפה אלא להגנה בלבד - בנוכחות מאמן ולא בקרבות רחוב. לא משתמשים בה בכוח, אלא גורמים לכוח של היריב לחזור אליו ולפעול כנגד עצמו. ובאמנות הלחימה הזו לומדים משמעת עצמית, נימוס והערכת היריב. ולדעתי אפילו שווה רק להתחיל ללמוד ג'ודו ולרכוש מיומנויות בסיסיות - בעיקר ללמוד איך ליפול מבלי לשבור את העצמות או לפרוק גפיים.

אז כאמור אני לא הגשמתי את החלום ללמוד ג'ודו, מלבד מעט הגנה עצמית בטירונות בצבא. אבל כל כך שמחתי שאני יכול להעניק לבן את האפשרות ללכת לחוג ג'ודו, כשביקש בגיל חמש וחצי. חלק ניכר מהרצון שלו נבע מכך שלחוג הצטרפו כעשרה מחבריו.

והבן הצטיין פלאים בג'ודו. כשהגעתי לאסוף אותו פעמיים בשבוע מהחוג בן שעתיים וחצי לכל מפגש - הייתי מגיע כעשר-חמש עשרה דקות לפני הסיום (לעיתים קרובות הוא נמשך לאחר זמן הסיום הרשמי). וראיתי כיצד הבן עושה בקלילות "נוקאאוט (איפּוֹן - בלשון ג'ודו) ליריבים שלו, לעיתים בדקה הראשונה. הסלטות שלו באוויר הדהימו אותי. והייתה לי הזדמנות ללמוד כל מיני מושגים ומונחים בג'ודו להשכלה הכללית שלי.

בקיאותו ומיומנותו בג'ודו התבטאה גם בתחרויות ג'ודו. הוא התקדם בצבעי החגורות שלו. ובמשך הזמן הוא השתתף גם בתחרויות ואליפויות ג'ודו לילדים ברחבי הארץ. עד היום אנחנו שומרים פינה בארון עם שלל הגביעים, המדליות והתעודות שהוא קיבל.  

פחדים של ילדים

הבן שעתה הוא חייל הלך לפעוטון. והייתה לו גננת שדיברה אליהם בעברית מליצית. יום אחד, בגיל שנתיים וחצי בערך, הוא הגיע הבייתה ופנה אלי במילים אלו:

"אבא הבט, תאמר לי בבקשה, הכל צריכים לשרת בצבא כשהם גדולים?"

שאלתו בגיל כזה מאוד הפתיעה אותי, ולמרות מספר האנשים הרב שאינם משרתים כידוע בצבא, עניתי לו בכן.

"ואם חלילה אמות בצבא?" שאל ועננה בעיניו.

איך עונים לדבר כזה? אז עניתי לו כך:

"רוב החיילים לא מתים בצבא. וחוץ מזה, עד שתגדל ותשרת בצבא - יתכן ויהיה כבר שלום ולא יהיו עוד מלחמות".

אז היום הוא בצבא, משרת ביחידת עלית קרבית, ואין שלום.

הפוסט הזה יעסוק בפחדים של ילדים. והוא חלק מהסדרה חינוך ילדים.

אני זוכר שבפורים נכנסתי לסלון שבו שהתה המשפחה, עם מסכה על הפנים ואיזה סדין שיצרתי ממנו גלימה. המסכה הזו הייתה מסכת גומי שרכשתי בארה"ב לקראת הלואין. והמסכה הזו הייתה מסכה של שד או שטן. מעוררת חלחלה.

וכשנכנסתי כך לחדר, הבן שהיה כבן חצי שנה ושכב על הספה הרחבה, הזדעזע כולו וכמעט נפל מהספה. הוא אפילו לא בכה מרוב הלם. כמובן שהורדתי מיד את המסכה והגלימה כדי שיראה שזה רק אני וחיבקתי אותו.

מספר שנים אחר כך שוב התחפשתי במסכה הזו והבן שוב הזדעזע בפחד. הוא ידע שזה אני, אבל ביקש שאוריד אותה ואסלקה, כי היא גורמת לו לפחד. לאחר מכן אמר לי שהמסכה הזו זכורה לו. והזכרון הזה, לא יאומן, הוא בעצם מגיל חצי שנה.

וכשבגיל 6-7 הבן קיבל קלטת וידאו עם סיפורים שונים. אחד מהם היה סרטון על חייל עריק שנרדם בחלל גדול בגזע עץ, והתגלגל לממלכתו של בעל זבוב (השד). ובעל זבוב הסכים שהחייל יפדה את נפשו תמורת זה שיענה נכונה על שלוש שאלות שלו. כשהבן צפה בקטע הזה, הוא התמלא חלחלה ולא רצה לצפות עוד לעולם בקלטת הזו. נראה שפחד משדים נתבע בו. חשבתי אז מה יהיה כשיהיה מבוגר. הוא יאמר, "לחם מים, לחם מים", ישא קמעות, ישתטח על קברי צדיקים?

לכן ערכתי איתו מספר שיחות על שדים. הזכרתי לו את האירועים עם המסכות. דיברנו על כך שאיש לא ראה באמת שדים. דיברתי איתו על ההסטוריה של סיפורי שדים. על לילית ואשמדאי של היהדות המאוחרת. על כך שבתנ"ך בקושי הוזכרה המילה שטן. וכי השטן מככב בהרחבה במובן הידוע היום רק החל מהנצרות וימי הביניים החשוכים. ושכמעט לכל אחד יש את השד הפנימי שלו ומה זה אומר, ועוד כהנה וכהנה. אני חושב ששיחות אלו הורידו את רמת הפחד שלו ושהוא יודע היום שכל זה הוא רק סיפורי אגדות ודמיון.

וזכורה לי מלחמת המפרץ הראשונה, כאשר הבת הייתה בת שנתיים. ולפני המלחמה חילקו לנו מסכות אב"כ וממ"ת לילדה. לצעירים שבכם, ממ"ת היה מעין תא כזה מניילון עם רשת שהאיוורור היה דרך פילטר. לימים הסתבר שהממ"ת אינו יעיל כנגד חומרי לחימה כימיים, והחליפו אותו לברדס תינוקות עם מפוח חשמלי.

וכשחשבנו לפני פרוץ המלחמה שלהכניס את ילדתנו התינוקת לדבר כזה כשמסכות מפחידות על פנינו עשוי להיות מאוד טראומטי - פנינו לרופא הילדים הנהדר שלה, והתייעצנו איתו מה לעשות. הוא נתן לנו בשקית שני כדורים. הוא ביקש שניתן לה חצי כדור כזה אם וכאשר זה יקרה בפעם או בפעמיים הראשונות.

ואכן הדבר התגשם באישון לילה. הערנו את הילדה ונתנו לה חצי כדור מרוסק בכפית יחד עם מים. לאחר מכן חבשנו את המסכות והכנסנו אותה לממ"ת. והילדה הייתה עליזה ומשועשעת בהשפעת הכדור. למחרת בלילה, כשהיתה שוב אזעקה - הכנסנו שוב את הילדה לממ"ת, אך הפעם ללא הכדור כי היא הייתה רגועה וחשבה שזה משחק. אנחנו מברכים את הרופא הזה, כי אחרת יתכן והייתה נשארת לה טראומה לכל החיים.

וכשהגיע הזמן לרענן את הערכות שלנו, הבן שכבר נולד, היה כבן שלוש. וכשמדדנו את המסכות, הבן ברח מהמקום בחלחלה. הוא היה כל כך מפוחד כשמיד יצאנו אליו ושידלנו אותו לחזור ושלא יפחד. אינני יודע האם היה לזה קשר למסכה ההיא של השד מפורים.

לבת היו פחדים גדולים החל מגיל חודש למשך שנים - מאנשים (סגל רפואי) לובשי חלוק לבן. כשהבאנו אותה לחיסון היא צרחה כל כך עד שצעקותיה נשמעו מחוץ לבנין המרפאה. הדבר הסתיים כאשר רופא הילדים הנהדר שלה (זה שנתן לנו את הכדורים לפני מלחמת המפרץ) חיבק אותה והראה לה את עשרות ציורי הילדים שהעניקו לו כמתנה. הוא שאל אם גם היא רוצה לצייר לו ציור, כי הוא ישמח מאוד לתלות אותו.

והוא נתן לה דף וצבעים. והיא ציירה לו ציור בחדר הקבלה. לאחר שסיימה, היא נכנסה והעניקה לו את הציור בגאווה. הוא מאוד שמח ומיד תלה אותו באחד מקירות הציורים. מאז הפסיקה לפחד מבעלי חלוק לבן.

פוביות של הורים שמועברות לילדים

כשהכרתי את זוגתי, היא פחדה מאוד מכלבים. במיוחד מכלבים קטנים. כשהיינו הולכים ברחוב והייתה רואה כלב מתקרב, היינו צריכים לחצות את הרחוב למדרכה השניה. הפחד הזה נעלם כאשר הבת רצתה להביא כלב לאח שלה כמתנת בר מצווה. לאחר תחנונים נאותה להביא כלבה מקסימה גדולה. כמובן שתוך ימים התאהבה בה והפחד מכלבים נמוג. ואחר כך, כאשר אימץ אותנו כלב טרייר קטן ומסכן - היא הסכימה מיד לאמץ גם אותו. 

וגם  אח של זוגתי מפחד עד היום מכלבים. וכשהוא מגיע אלינו עם משפחתו לביקור - אנחנו צריכים לנעול את הכלבים באחד החדרים עד שיעזוב.

וזוגתי מפחדת עד היום מחתולים. מסתבר שגם האמא שלה פחדה מחתולים. זה החל מאז שהייתה כבת שנתיים, וחתולה שרטה אותה בבית סבתה. מכאן ראו כיצד פחדים מועברים מהורים לילדים כפוביות. רצה הגורל וזוגתי תמשיך כנראה לפחד מחתולים. כי לפני מספר שנים, התנפלה עליה חתולת רחוב כאשר טיילה עם הכלבים. החתולה שרטה אותה. כנראה רצתה להגן על החתלתולים שהיו חבויים בשיח הסמוך. החתולה וחתלתוליה נעלמו מהשיח תוך זמן קצר ולא ניתן היה לאתר אותם. לכן הייתה צריכה להתחסן כנגד כלבת. ולאחר החיסון הראשון התעלפה בעבודה. אני לעומת זאת מאוד אוהב חתולים והם אוהבים אותי ממבט ראשון. אבל גם הבת מפחדת מחתולים.

וזכור לי שטיילנו פעם ביחיעם כל המשפחה. והייתה איזו ילדה שהתאהבה בכלבה שלנו ובאה ללטף אותה. וכשחזרה, אמא שלה הייתה בהיסטריה ושטפה מיד את ידיה של הילדה מתוך ג'ריקן שהיה להם, לאחר שסיבנה את ידיה. והיא ציינה שכלבים הם מזוהמים וחייבים לשטוף היטב את הידיים לאחר שנוגעים בהם. ואחר כך בקשה מבעלה לשטוף את הידים והרגליים של הילדה כל כמה דקות מסיבה זו או אחרת.

הסתכלתי עליהם וריחמתי עליהם, כולל על בעלה המסכן שצריך להתמודד עם אישה בעלת OCD כמוה. ועל הילדה המקסימה שהפחדים של אמא שלה יונחלו לה.

הקנייה לטראלית של פחדים ופוביות

 ישנה גם דרך נוספת שגורמת לילד פחדים ופוביות - ההשפעה החברתית סביבתית.

הבן הזמין כעשרה חברים למסיבת פיג'מות כשהיו בני 11-12. לפתע כשיישבו בסלון, חלף לו תיקן (ג'וק) לידם. ואני שומע צעקות בהלה ואחד עשר בנים שעלו ועומדים על הספות רועדים מפחד. זה היה בסך הכל ג'וק, אפילו לא עכבר. הבן אף פעם לא הגיב ככה לתיקנים. למעשה היה די אדיש אליהם.  בשבילו זו הייתה חיה שצריך להכחיד בבית וזהו. אבל מאז אותו ארוע, גם הוא התחיל לפחד. עד היום, כשהוא כבר חייל הוא עדיין מפחד. הוא לא יקפוץ על הספה, אבל לא מסוגל לתפוס ולסלק ג'וק. ואם לבית נכנס איזשהו חרק, אחותו צריכה לעשות את המלאכה - לא שהיא מתלהבת יותר מדי.

וזה מזכיר לי כששני הילדים היו קטנים, הוא כבן תשע והיא כבת שתים עשרה, הצטרף אליהם חבר של הבן. הייתי באותה עת בתל אביב בישיבה, כאשר קיבלתי טלפון היסטרי מהבת שנחש נכנס לבית. האמא גם היא הייתה בישיבה בעבודה בירושלים, אך היא סגרה את הנייד. אני אף פעם לא סוגר את הטלפון בישיבות ולכן התקשרו אלי. מבוהלת סיפרה שהם נכנסו ונעלו עצמם בחדר השינה שלנו. ניסיתי להרגיע וטסתי מיד מתל אביב לירושלים. עוד בדרך ברמזורים, איתרתי במחשב הנייד שלי לוכד נחשים ידוע באיזור ירושלים. הוא התקשר לילדים וביקש תאור של הנחש. לפי מה שתארו לו, היתה סבירות גבוהה שלא מדובר בנחש ארסי. תאמתי עם הלוכד שיגיע בעוד חצי שעה, כאשר כבר אגיע לבית.

נכנסתי בזהירות לבית, כי לוכד הנחשים עדיין לא הגיע. עומד מוכן עם הנעל למקרה שהנחש יקביל את פני. הודעתי לילדים הנעולים בחדר השינה שהגעתי, אני לא רואה את הנחש ושלוכד הנחשים עוד מעט יגיע.

לוכד הנחשים ערך חיפוש כשעה בכל הבית הגדול, במקומות המחבוא האפשריים, כולל במחסן. הייתה לו גם איזה סוג של משרוקית שנחשים יכולים לשמוע. אבל הוא לא הצליח למצוא את הנחש. יתכן שהנחש יצא כמו שנכנס. אבל גם בי עלה חשש שנכנסה נחש נקבה להטיל ביצים באיזה מקום מוסתר בבית, ושאז כעבור כמה זמן יבקעו נחשים מהביצים.

אבל הילדים היו באימה כתוצאה מכך שהנחש לא נמצא. באותו לילה הילדים פחדו ללכת לישון בחדריהם וישנו יחד איתנו במיטתנו. במשך כמה לילות נוספים הילדים ישנו יחד בחדר ילדים אחד, כי עדיין פחדו. רק לאחר כשבוע חזרו לישון כל אחד במיטתו. אך מאז הקפידו להשאיר דלתות כניסה בבית סגורים. נחשים לא מטפסים ונכנסים דרך חלונות. אבל בתחילה גם סגרו את כל החלונות כשלא היינו בבית.

אבל כדי שלא יפתחו פוביות לנחשים, לקחנו אותם איתנו  עוד באותו סוף שבוע לצימר בצפון, וביקרנו במרכז זוחלים. היה שם נחש לא ארסי צהוב גדול. ביקשנו מהמטפל במקום להוציא את הנחש הצהוב ולתת אותו לילדים כדי שיאחזו אותו וילטפו אותו. הם עשו את זה בתחילה בפחד, אבל ראו שהוא אינו מזיק ואפילו אמרו שמאוד נעים לחוש את העור החלק והקריר שלו. נתנו לבן לאחוז גם בגור של תנינים (לאחר שהמאמן הסביר לו איך לאחוז בו). הוא עשה זאת בגבורה וצילמנו אותם. הבת פחדה לעשות זאת. אז הבן שעדיין מפחד מג'וק אינו מפחד מתנין. 

וזה מזכיר לי שהמורה לביולוגיה בתיכון הביא לכתה נחש חנק קטן, שהתעקש שכל התלמידים והתלמידות יחזיקו את הנחש ויחושו כיצד הוא חונק את אצבעותיהם. ומטרתו הייתה בעצם להתגבר על פחדים קמאיים מנחשים.

ובכלל אני ממליץ להורים לקחת את ילדיהם לכל מיני פינות ליטוף של חיות ולתת לילדים להאכיל את החיות. ובמסיבות ימי הולדת של שני הילדים, הבאנו איש עם אוסף חיות (כולל כאלו שילדים וגם הרבה מבוגרים מפחדים מהם), במקום ליצן או קוסם - שסיפר, הדגים ונתן לילדים להחזיק אותם וללטפם. מסתבר שהיו ילדים שפחדו קודם מחיות ולמסיבות ימי ההולדת האלו, שהיו אטרקציה, הייתה הצלחה רבה בשינוי יחסם של הילדים לחיות.

את שני הילדים לקחנו גם לרכיבות ארוכות על חמורים, סוסים ופרדות. זוהי גם דרך נהדרת להיכרות תקשורת שפת גוף עם חיות.

וכאנקדוטה, באחד מהטיולים שלנו נתקלנו בעדר של עיזים. עז אחת התאהבה בכלבה הגדולה שלנו שגודלה היה כמעט כמו עז. והעז הלכה בעקבות הכלבה שלנו שנבהלה. מאז הכלבה פחדה מהעיזים של הרועים בשדות הקרובים לבית שלנו. היא קיבלה פוביה לעיזים. 

הבסיס הביולוגי של הפחד

 אז מה הבסיס למקור הפחד? מקור הפחד נעוץ בזה:

 הפחד מוטבע באזור במוח המכונה אמיגדלה. זהו אזור פרימיטיבי שאנחנו חולקים עם החיות. פחד שמוטבע שם קשה לסלק, והוא הופך לפוביה. וכנגד פוביות קשה להלחם בהגיון. וזה חומר למחשבה איזה פוביות יש לכל אחד מכם.

אז אתם כהורים הזהרו מהעברת פחדים ופוביות שלכם לילדים. הזהרו גם מטראומות ופחדים שמתעוררים בילדים, ולטפל בזה מיד כאשר התרחש הארוע. לא לחשוב שזה יעבור מעצמו. לא סתם מכריחים טייס שמטוסו התרסק לטוס שנית מיד. לעיתים צריך מעוף ויצירתיות מצד ההורים בזמן אמת. אתם אלה שתוכלו למנוע אחר כך עשרות טיפולים אצל פסיכולוג, אם בכלל יעזרו.

המשך בסדרה חינוך ילדים יבוא.

יש סוגי גמילה שבהם רצוי להתחיל כאשר הילד מוכן, או אתם מרגישים שהוא מוכן. אבל יש גמילות שצריך לעשות עכשיו ומיד. אספר לכם כאן על הנסיון שלי בעניין.

הבת התינוקת לא שתתה מספיק מים. הרופא האמריקאי שלה (במה שמקביל לטיפת חלב אצלנו) היה מודאג ואמר לנו שאין ברירה, אלא להחליף לה את המים בבקבוק למיץ. וזו הייתה הדרך היחידה שהסכימה לשתות נוזלים.

וכאן החל הסיוט, היא הייתה כבר בגיל שנה וחצי ובקבוק יניקה עם מיץ היה חייב להיות מוצב למראשות מיטת התינוקות שלה - זמין לשתית לילה כשהייתה מתעוררת צמאה.

כמובן שלשתות ככה מיץ ממותק זה אסון לשיניים. אבל בנוסף העובש שהתפתח במזרון ובעץ שבפינת הבקבוק - כבר היה הקש ששבר את גב הגמל.

tipa.co.il

אמרתי לזוגתי שהגיע הזמן לסיים עם זה. צפויים לנו כמה לילות קשים ואני לוקח על עצמי לטפל בעניין. ראשית הסברתי לבת שמיץ עושה חורים בשיניים וזה מאוד כואב. והראתי לה את העובש השחור במזרן ובפינת המיטה, והסברתי שזה גורם למחלות. לכן מהיום יהיה בלילה רק בקבוק מים. אינני יודע כמה קלטה מזה (אם כי היא הייתה פעוטה נבונה ואוצר המילים שלה בדיבור היה מכובד לגילה), בלילה הוצב בקבוק מים בלבד.

והלילה הראשון היה ממש סיוט. היא התעוררה בבכי מספר רב של פעמים. לישון לא ישנתי כמעט באותו הלילה. בתחילה נגשתי אליה בכל פעם, הזכרתי שאסור מיץ והצעתי לה את בקבוק המים. כשזה לא עזר, אמרתי לה שאין מה לעשות. שאני צריך לישון והיא צריכה להסתדר עם בקבוק המים. נתתי לה לבכות, ליבי  נכמר עליה, אך לטובתה לא נשברתי. הלילה השני והשלישי כבר היו  יותר קלים. אחר כך ישנה בשקט עם בקבוק מים.

לאחר מכן הסברתי לה שוב ששתית מיץ ללא הפסקה תעשה לה חורים כואבים בשיניים ולכן מהיום תשתה רק מים בבקבוק - גם ביום. היא תקבל מיץ רק בכוס פעם פעמיים ביום לאחר הארוחה. וכך היה, שתיית מיץ מוגבלת לכוס אחת או שתיים ליום. במהרה גם המיץ נהייה מיותר, ובכלל שני הילדים שתו אצלנו רק מים. לשניהם אין עד היום אפילו סתימה אחת בפה. אצל שניהם הביקור היחיד אצל רופא שיניים היה לעקירת שיני חלב שסרבו ליפול.

אבל בקבוק המים במיטה, היה נוזל בלילה ושוב עובש פשט במיטה. שוב ליל שימורים שלי - על השידה לצד המיטה הצבתי כוס מים והיא לא זכרה בתחילה שהכוס קיימת.  אבל תוך ימים אחדים התרגלה שאם היא צמאה בלילה - יש לה כוס מים.

ולאחר כמה זמן , כשישנה כבר על מיטה נמוכה - ראיתי בוקר אחד שכוס המים שלה על השרפרף שלצידה שורצת בנמלים. בבהלה הרחקתי ממנה את הכוס. לאחר שהתעוררה היא ספרה לי שחלמה בלילה שנמלים באו לבקר את הכוס שלה. אמרתי לה שזה לא חלום ושזה באמת קרה. היא נבהלה ומאז לא הייתה צריכה גם את כוס המים. מרביתנו אינם זקוקים לשתיה בלילה. זה לא נחוץ.

בגיל שנתיים וקצת, ראיתי שהיא מסתדרת היטב עם שתיית מים בכוס. הגיע הזמן לגמול אותה מהבקבוק גם ביום,  אמרתי לזוגתי. ובאמת היו לי כמה שיחות עם הבת. הסברתי לה שהיא כבר לא תינוקת ולכן מגיע לה לשתות בכוס כמו הגדולים. כשהיא הסכימה שאלתי אותה אם זה בטוח. היא ענתה בגאווה שכן. "אז אם את כבר לא צריכה את הבקבוק, אולי ניתן אותו לקוף שבגן חיות? אני בטוח שהוא ישמח", הצעתי לה. היא אמרה כן כן בהתלהבות. "אבל את יודעת שאם ניתן את הבקבוק לקוף, כבר אי אפשר יהיה לקחת את זה ממנו, לאחר שנתת לו מתנה נפלאה שכזו. לא תוכלי להתחרט". אבל היא הייתה נחושה.

אז באמת באותו יום ביקרנו בגן החיות ונתנו את הבקבוק לאחד הקופים, ששמח מאוד לקבל אותו. זה היה הסוף של בקבוקי.

בן השכנים שהיה בגילה והלכו לאותו פעוטון, ראה את הבת והתקנא בה. לכן ביקש מהוריו גם להפטר מהבקבוקי שלו. אבל הוא לא עמד בזה והתחרט. אך כשהבת השוויצה בפניו שהיא כבר לא תינוקת ושותה רק מכוס - הוא נורא התבייש ומיד זרק את הבקבוק לתמיד.

לחברים בגן יש הרבה השפעה אחד על השני. אחיין שלי שחזר לארץ עם הוריו הסתובב עדיין עם חיתול בגיל שלוש וחצי. בפעוטונים האמריקאים כל הילדים חייבים להיות מחותלים, בין אם נגמלו בבית או לא. הגננות  מעדיפות להחליף חיתולים במועדים קבועים, במקום לרוץ עם הילדים לשירותים, או שהם ירטיבו את הבגדים והרצפה. אבל כשהחל תוך מספר ימים ללכת לגן בארץ - הילדים צחקו ממנו, ותוך יום נגמל מחיתולים.

עם הבן הגמילה מבקבוק הייתה ממש קלה. יתכן שזה נובע מכך שיש לו אופי הרבה יותר רגוע משלה. הוא גם רצה להיות דומה לאחותו, שהייתה מודל לחיקוי.

בפוסט הבא בסדרה ("סדרת חינוך ילדים") נדבר על פחדים של ילדים שעשויים להתקבע אצלם כמבוגרים כפוביות וחרדות (זה תלוי הרבה בכם כהורים למנוע זאת). נדבר על כך שחלק מהפחדים והפוביות שלכם ההורים עוברים לילדים. נסביר גם את הביולוגיה של הפחד. כן, הפחד הוא יותר ביולוגיה. להתמודד עם הפחד זו כבר יותר פסיכולוגיה.