חשיבה חופשית

לפעמים אני מוצא באינטרנט דברים שבכלל לא חפשתי ורק אלוהים יודע איך הגעתי אליהם. כמו למשל הסרטון הקצרצר מאוד הזה:

אני לא יודע מה עשתה לכם הצפייה. אני מודה שאני החסרתי פעימת לב. רציתי לדעת אם נבהלתי בגלל גורם ההפתעה ולכן צפיתי בזה שנית. אבל למרות שהייתי מוכן הגעתי שוב למצב שבו האימה השתלטה לשבריר שניה. לא רציתי לראות זאת שוב לעולם, אלמלא הסרטון היה השראה לפוסט הזה שנושאו אימה קמאית. 

לקח לי זמן למצוא שוב את הסרטון הזה , ואני שוב מודה שהצפייה בפעם השלישית לא הייתה קלה יותר. אני אומר לכם, יותר לא אצפה בזה, גם אם ישתלט עלי מזוכיזם אפל - אני לא יודע מה אתכם. אתפלא אם יש מישהו כאן שיכול לצפות בזה בשלוות נפש (למרות הידע שהסרטון מבוים).

ובעצם ההקדמה הזו מעלה את השאלה מאין מגיעים פחדי האימים שלנו. לא אחדש שלכל אחד יש פחדים שממלאים אותו אימים. אשר גורמים לו לבעתה בלתי נשלטת.

למשל, כשהייתי בשיקום האחרון - סטודנטיות מתנדבות מבצלאל הביאו לקראת פורים מסכות פלסטיק לבנות וערכות צבעים. בסדנא שארגנו איפשרו לכל המעוניין חווית יצירת מסיכה. בסיום הדביקו את המסכות המצויירות על שמשות חלונות חדר האוכל. אבל, תוך זמן קצר מישהו עלום הוריד את המסכות, למעט אחת, והניח אותן במקום חבוי ליד לוח המודעות, עד שנעלמו גם משם (שאר הקישוטים בחדר האוכל נשארו עד לאחר פורים).

אז לא הבנתי שהמסכות הפחידו מישהו, עד שלאחר כשבועיים הגיעה אישה כבת שלושים פלוס שהייתה מורדמת ומונשמת במשך חודש בשל זיהום של חיידק. בעקבות ההרדמה הארוכה, היא סבלה מאובדן זכרון זמני, מחולשת שרירים וחוסר יכולת ללכת. לכן הגיעה לשיקום. זמן מה לאחר שהעירו אותה מהתרדמה היו לה הזיות - היא ראתה סביבה נחשים ותולעים שמילאו אותה אימה. היא הייתה בטוחה שהיא אכן רואה את זה ומסכנים היו בני המשפחה שלידה.

לאחר שכבר יצאה מההזיות האלה התחילה להגיע לחדר האוכל, תמיד בלווית בנה הצעיר בן הארבע עשרה. ואז היא ראתה את המסכה שהייתה תלויה בחלון. הנה משהו שמזכיר את המסכה הזו (כי לא צלמתי אותה):

וכשראתה את המסכה הזו נמלאה אימה וצעקה בחדר האוכל שהמסיכה מפחידה אותה ומי שעשה אותה חולה נפש. לאחר שהאנשים התפזרו מחדר האוכל, בנה הסיר את המסכה מהחלון והעלים אותה.

נשאלת השאלה מה כל כך הפחיד את האשה הנורמטיבית לחלוטין הזאת. היא אישה מאוד חכמה. קצת שתלטנית אבל פיקחית. פחדים מסוג כזה אגורים במרכז במוח שנקרא אמיגדלה. מקובל לחשוב שחוויות אימים שעוברים עלינו במשך התנסויות בחיים מוטבעות במרכז העצבי הזה במוח, וגם שעות רבות עם פסיכולוג בדרך כלל לא ימחקו את הפחדים האלה. גם לא שום רציונאליות. הפחדים האלה מכונים פוֹבּיוֹת. מרכז הפחד הפרימיטיבי הזה באמיגדלה שבמוח משותף לנו כמו בחיות.

אינני יודע איזו אסוציאציה לחוויה מסויימת עוררה המסכה הזאת אצל אותה אישה ונצרבה באמיגדלה שלה. אבל, זה הזכיר לי מסכה של שטן שקניתי בארה"ב לכבוד מסיבת הלואין שהוזמנתי אליה. בעצם אינני יודע מדוע אני קורא למסיכה הזו מסכה של שטן. לא זכור לי שנפגשתי אי פעם עם השטן. אך מכיוון (מסיבות שתבינו מיד) כבר נפטרתי מהמסכה הזו - חיפשתי מסכה דומה בגוגל תמונות תחת מילות החיפוש

 "devil mask", "Satan mask "  . והופתעתי שלמעלה מתשעים אחוז מממסכות השטן הרבות הן בצבע אדום. רק מיעוט בצבע שחור. שדים לעומת זאת רובם בצבע שחור. מעניין שכאשר קניתי את המסכה -לא היה על האריזה שום תאור מהי. אני החלטתי ללא כל היסוס שזו מסכה של שטן. אם כך שטן טבוע גם במוחי כצבע פנים אדום והמסכה הספציפית שקניתי דומה לזו:

ובכלל מרבית המסכות בגוגל תמונות אינן רק אדומות אלא כולן מזכירות דגם דומה. אני מניח שאף אחד מאיתנו אינו זוכר שראה שטן בחייו. אולי רק בחלום. אז מדוע שטן חרות בתודעה האנושית כדגם אדום פנים טיפוסי? האם זה נובע מכך שזה מה שהראו לנו בספרות וסרטי ילדים?  נשמע סביר, אבל הסיפור האמיתי הבא מעורר אצלי תהיות. למרות שנושא כזה נראה רחוק מנושא הראוי לדיון מדעי, אני כמדען תוהה גם על תופעות שרובנו כבר מזמן לא נותן דעתו אליהם.

אז אמשיך בסיפור מסכת "השטן" שרכשתי בארה"ב. כשבני היה בן כשלושה חודשים הוא שכב על הספה הרחבה בסלון. הוא עדיין לא היה מסוגל להתהפך, כמובן גם לא לזחול. איני זוכר מדוע, אבל נכנסתי לסלון עם המסכה וגלימת שמיכה כדי להשתעשע עם הבת. אבל הבן ראה והזדעזע קשות. למרות שבגיל כזה אי אפשרי מבחינה מוטורית - הוא קפץ באויר והיה לא רחוק מנפילה לשטיח שליד הספה. הוא רעד מאימה עד שאפילו לא היה מסוגל לבכות מרוב הלם. כמובן שמיד הורדתי את המסיכה מפני בנוכחותו, חיבקתי והרגעתי אותו. אבל למרות שהרחקתי את המסיכה הזו, הוא זוכר עד היום את המסיכה המפחידה הזו - זכרון שנותר מגיל מספר חודשים מועט. חשוב לציין שמסיכה של אריה או זאב לא גרמו לו כלל לפחד (ניסיתי את זה).

מכאן נשאלת השאלה מהיכן הגיע הפחד הנוראי הזה אצל תינוק בן שלושה חודשים ממסכת שטן? תינוק שלא נחשף עדיין לשום פולקלור ודעות קדומות. האם קיימת במוחנו תודעה מולדת של שטן ושדים? או אולי בעצם טבועים במוחנו דפוסים מולדים שמעוררים בכלל האנושות את הזיקה לאותה דמות שמתפרשת בכל התרבויות כולן כשטן או שד. למשל מה מעוררים בכם הדפוסים הבאים? 

 סביר מאוד שאם תציגו דגמים אלו לתינוק הם יעוררו בו חוסר נוחות עד כדי בכי, אפילו הסטרי. אז מהיכן מגיע הפחד הזה?

אינני מאמין שכמדען אני מעלה את זה על הדעת, אבל כרגע אינני יכול לסתור כפי שאני לא יכול להוכיח את זה: האם נולדנו עם תודעה הסטורית של מפגש קודם עם ישויות מסוג זה? אבל נסו לחשוב מדוע תמונת פנים של אריה או דוב אינם מעוררים לא אצל תינוק ולא אצל מרביתנו אימה כזו (אלא אם נתקלנו בהם בחיים בנסיבות מסוכנות)? מדוע האחרונים אינם גורמים לנו "לפחד מוות" כזה?  חשבתם פעם מדוע בכלל אנחנו מכנים את רגשות האימה והפלצות שמתעוררים בנו - "פחד מוות"? האם חשבתם פעם על כך שנולדנו מהאין ונשוב אל האין? כלומר, שהגענו ממוות ונשוב אליו? האם דפוסי הפחד האנושיים המשותפים הטבועים בנו מגיעים ממפגש אינסופי עם המוות?

אז מדוע אנחנו בכלל פוחדים ממוות? מדוע למרות שהתחלנו מהאין אנחנו פוחדים לשוב לאין? אך האם זה באמת אין? ראו הכתבה האם יש חיים לאחר המוות?

לסיום כמה דקות של נחת עם מפיסטופלס (שם נרדף לשטן) 

ורסוס פאוסט: 

* פאוסט הוא מופע האופרה הראשון בחיי שנוכחתי בו, ביום הולדת חמש. התאהבתי אז בקטע הזה. "זמרי האופרה" היו בובות בגודל אדם בביצוע להקה איטלקית שהגיעה למספר מופעים בארץ. את פאוסט במופע אופראי מלא ומרשים צפיתי באולם האופרה של ברלין, עשרים ושלוש שנים לאחר מכן.  

נָמוֹגָה נֶפֶשׁ יְקִּירָה מֵהַיֵּשׁ

אַחֶרֶת נֶעֶלְמָה מֵהָאֵין

נוֹתַר הַגַּעְגּוּעַ וְהַכְּאֵב

זִכָּרוֹן מְתַעְתֵּעַ

שֶׁל עֶצֶב וּשְׂמַחוֹת

נוֹתְרוּ בַּדָּד הַיֵּשׁ וְהָאֵין.

***

הפוסט הקודם הזכיר לי את הטיוטה בעמוד שמונה של הטיוטות שבלוח העריכה שלי. טיוטה שנערכה מספר פעמים ונותרה מיותמת בעמוד נידח בטיוטות שכבר קשה להגיע אליהן בקלות. ובכל זאת התאמצתי, כי הגיע הזמן לשחרר נושא טעון כזה, שכל מי שקורא בבלוג ירים עפעף: את זה כותב מדען? אז כן, את זה כותב מדען שהוא קודם כל אדם.

מה שאכתוב עכשיו מתאים קצת למה שאפרסם בפוסט כהמשך לסדרת חינוך ילדים - על פחדים של ילדים, שאחר כך הופכים לבעיות של מבוגרים. ואלה הפחדים הגדולים שלי כשהייתי בן שנתיים וחצי בערך. וכבר כתבתי כאן שיש לי זכרונות מהגיל שעדיין הייתי זוחל.

אז בערך מגיל שנתיים וחצי זכורים לי שני ארועים, כאילו שהיו אתמול.

היה זה ימים אחדים לפני הפסח. אמא שלי ערכה סדר בארון הגדול. והנה מטריות גדולות שחורות נצבו בפינת החדר, נשענות על הקיר. ואני שהגעתי לשם נחרדתי. פחד איום. אמא שלי שנזדעקה לברר את הענין חיבקה אותי ושאלה מה קרה. הצבעתי על המיטריות השחורות וצעקתי - אלה נשמות שחורות.

שתבינו, אמר את זה פעוט, שעדיין לא הלך לגן ושהה בבית. ובבית חילוני שאף פעם לא היו מדברים על נשמות או על אלוהים ושכאלה. ומניין פעוט כזה בכלל ידע אז מה זה נשמות? לא אשכח את המבט המתפלא, הבלתי ניתן לתאור במילים, שנתנה בי אמי. היא לא אמרה לי שאין נשמות. אך היא הייתה חייבת לסלק את המטריות כדי שארגע. ובארון הזה היו עוד דברים שהורי היו חייבים לסלק, לבריאות נפשי - כפי שתראו בהמשך.

והדבר השני - יום אחד נכנסתי לסלון האפלולי שדלקה בו אח עם להבות. אימת מוות תקפה אותי. רצתי אל אבי שהיה בחדר הסמוך וצעקתי כולי מבוהל. אחזתי בידו ולקחתי אותו לסלון. "אבא, אלוהים גר כאן". חשתי פחד מוות מאלוהים. ושוב אני שואל, כיצד פעוט, מבית שאף פעם לא הזכירו שמו של אלוהים, ולא נפגש עם אנשים שהזכירו את המילה אלוהים - כיצד פעוט כזה בכלל יודע מה זה אלוהים?

וכשהייתי גדול יותר, אבא שלי לקח אותי לסרט שהייתה בו סצנת מלחמה של אינדיאנים. הרגשתי פחד איום. לא יכולתי לראות את זה ועצמתי את עיניי. אבל לא יכולתי שלא לשמוע את הקולות. לאחר מכן עבר עלי שבוע של סיוטים בלילות. הייתי חייב לישון במיטתם של הורי עם אור דולק. בכל פעם שעצמתי את עיניי חזרו אלי סיוטים אינדיאנים. חרדה עצומה בלתי מוסברת.

ובארון, כן זה של המיטריות - היה בתחתית ארון ספרים ברוסית של אבא שלי. אהבתי לשבת על הרצפה, לחפש ספרים ולעלעל בדפיהם - מביט בתמונות. ובאותו שבוע של סיוטי האינדיאנים, שלפתי ספר היסטורי מהארון. כשעלעלתי בדפיו ראיתי לפתע תמונה של ראש שבט אינדיאני. ושוב אימת מוות אפפה אותי. ראיתי בדמיוני את הדמות שבתמונה אפופה בלהבות. ברחתי משם אל אבא שלי וצעקתי "זה האיש, זה האיש". אבא שלי נבהל מאוד, עד שהבין מה גרם לי לחרדה כזו. הוא היה חייב לסלק את הספר הזה מהבית וכך הסתיימו סיוטי הלילה שלי מהשבוע האחרון.

וזה לא הספר היחידי שסולק מהארון. באחד הימים נטלתי ספר בתרגום רוסי לאחד מספריו של צ'רלס דיקנס. ובכריכה היה ציור של דמות שגרמה לי לחרדת מוות ולסיוטי לילה. הכל הסתיים כאשר אבא שלי הבין את הגורם ונפטר מהספר הזה.

וכבר הזכרתי באחד הפוסטים הקודמים את חוויות הפגישה הטלפתית עם הגברת מרגוט קלאוזנר (מייסדת תיאטרון הבימה והניו אייג' הישראלי), כשהייתי חבר ילדות של נכדתה. הייתי כבן חמש, עדיין לא ידעתי לקרוא באנגלית. ובפגישות איתה חוויתי סיעור מוחות שלא ידעתי כמותו. ולא אשכח כיצד העלתה דמות מגילגולי הקודמים. היה זה שופט בריטי שחי בלונדון במאה התשע עשרה. ומרגוט ערכה איתו שיחה ארוכה באנגלית. זכור לי שלא רציתי לדעת את שמו. זה היה מאוד מפחיד.

ובתום החוויה הזו רצתי לביתי ונטלתי מגזין באנגלית של אמא שלי. התבוננתי בעיון על האותיות ונטלתי דף נייר ועיפרון. העתקתי שלוש אותיות שמשכו את לבי במיוחד.

רצתי לאמא שלי והראתי לה את האותיות שהעתקתי בגאווה. היו אלו האות הראשונה של השם הפרטי שלי, האות הראשונה של שם המשפחה שלי, והאות השניה המשותפת לשם הפרטי ולשם המשפחה שלי.  

צירוף מקרים? האם אתם יודעים מהו הסיכוי הסטטיסטי להעלות באקראיות את שלושת האותיות האלו?   

1:26:26:26 = 1: 17,576 = 0.000057

  ולו רק הייתי זוכה בהגרלות עם סיכוי כזה.

ואומר לכם עוד דבר. כשנסעתי ללונדון בפעם הראשונה, הרגשתי בבית. לא הייתי זקוק למפה כדי לנווט. הבתים והמבנים הישנים היו מוכרים. ממש דז'ה וו. כמובן שהלכתי לבקר ב- Gray's Inn Squre - במקום שממוקמות ארבע אכסניות של עורכי דין בריטיים שהורשו לייצג בבתי המשפט של הממלכה.

וכמובן הרגשתי צורך לבקר גם כאן:
 

The Old Bailey Central Criminal Court

ובכלל, כאמור בלונדון אני מרגיש כמו בבית. אני מסתדר עם בריטים כאילו שאני משלהם. אוהב הומור בריטי, סדרות בריטיות בטלוויזיה, וכשאני בלונדון יכול לבלות ימים במוזאונים.

כמובן כל זה אינו מוכיח שום דבר. רק חומר מעורר מחשבה.

אבל כדאי מאוד לצפות בסרטון בן כשלוש דקות, מה חושב המדען המתוקשר קקו על דז'ה וו:

***

מהו גלגול נשמות והאם הוא קיים? על כך תוכלו לקרוא בכתבה הקצרה מהו גלגול נשמות?

האם הנשמה עוברת למקום אחר לאחר המוות?

 אם כן, האם זו מטפיזיקה או פיזיקה (דמוית טלפורטציה של מכניקת הקוונטים).

 על טלפורטציה ומכניקת הקוונטים כבר כתבתי כאן.

ראו מה יש עוד לקקו המדען המתוקשר לומר על כך:

ולאחר שתראו את זה, מה יש לכם לומר?

נשאלת השאלה מדוע האמונה בגלגול נשמות משותפת לבודהיזם, לאמונה של הדרוזים, אפילו בזרמים מסויימים של היהדות? אפשר להסביר את זה בכך שקשה לאדם לקבל שהוא חי חיים שמסתיימים באמת במותו. אז לשם מה חי בכלל? רק כדי להעמיד צאצאים? אבל נשאלת השאלה הכיצד יש דמיון כה רב בין הפרטים המתארים גלגול נשמות בתרבויות שונות, שהיו כל כך רחוקות ומנותקות זו מזו?

ונשאלת השאלה, מדוע גלגול נשמות ודברים שכאלה מעוררים כזה אנטגוניזם אצל אנשים רבים כלפי גלגול נשמות בפרט, או כלפי מה שמכונה ניו אייג' בכלל?           והשאלה שאני שואל היא האם זה נובע מפחדים להתמודד עם זה? ואז התגובה היא הדחקה או הכחשה של חוויות והתנסויות (בעיקר בילדות)? האם זה גם המקור לניהליזם?

ועכשיו, האם מישהו יכול לפתור לי את התעלומה הזו? מדוע כשניסיתי להוסיף לרשימת הקטגוריות בתחתית הפוסט את הקטגוריה ניו אייג' - לוח העריכה סירב להוסיף את הקטגוריה הספציפית הזו לפחות עשר פעמים עד שהתייאשתי?  האם  יודעים מדוע אתם בכל זאת רואים את הקטגוריה הזו? כי הקלדתי במקום את הקטגוריה " 'ניו אייג' ". אתם מבינים את זה?

***

ואסיים באנקדוטה. מספר קוראים כאן הצטרפו כמנויים לאחר שבמקרה נתקלו כאן באיזה פוסט העוסק במיסטיקה ומדע. והיו כאלה שטרחו לקרוא את כל הפוסטים בבלוג הזה, מתוך עניין בתחום הזה.  אני מוריד את הכובע כלפי מי שהיה מסוגל לקרוא מהתחלה עד הסוף את למעלה משלוש מאות הפוסטים שכתבתי.

אבל כמובן הבלוג הזה עוסק במגוון תחומים ולא אחד. זה החיסרון שלו ואולי היתרון שלו. אז היו גם כאלה שהתלהבותם הצטננה כאשר ראו שקיים מרווח זמן בין פוסט לפוסט העוסקים במיסטיקה ובמדע. ואחת אפילו כתבה לי את זה כתגובת פרידה. כמוה גם אחרים מחקו את המנוי לבלוג. ועכשיו כשפורסם הפוסט הזה, הם כנראה לא ידעו ולא יקראו. חחחחח

אז אולי לעיתים מחיקת מנוי או התנתקות כמחאה או משהו כזה יכולה להיות מעשה רגשי לא נבון במיוחד?

***

תוספת עריכה

הססתי אם בכלל לכתוב את זה. אבל מעט לאחר פרסום הפוסט הזה קרה משהו מוזר. במרפסת יש לי ערימת ספרים מסודרת בקפידה. והנה אני רואה לפתע על הרצפה כחצי מטר ממנה, מונח לפני עם הכריכה הקדמית מופנית כלפי - ספר שהיה כמעט בתחתית ערימת הספרים. והספר הזה הוא: