חשיבה חופשית

ועם כל ההצלחה של הבן, לא הכל היה שושנים. כבר בשנה הראשונה של החוג, חבריו שהצטרפו איתו לחוג - פרשו אחד אחר השני. הסיבה העיקרית הייתה שהם קינאו בו ולא יכלו להפסיד לו בקרבות האימונים, פעם אחר פעם. והבן אפילו נתן להם מדי פעם לנצח (כך סיפר לי) כדי שלא ירגישו מושפלים. לבסוף, לא נותר אף אחד מחבריו בחוג. וגם אחרים משכבת הגיל והמשקל שלו, כבר סרבו להתאמן כנגדו בחוג כי הרגישו מושפלים. והוא נאלץ להתאמן עם יריבים הגדולים ממנו בשנתיים או בעלי משקל גדול ממנו בהרבה. אמנם כאמור בג'ודו אתה מנצל את הכוח של היריב כלפי עצמו, אבל בכל זאת בג'ודו מתחרים במסגרת קבוצות משקל. כל זה העכיר את רוחו של הבן.

היה לו מורה ומאמן מצוין בעל חגורה שחורה דאן 2. ובשנים הראשונות היה למורה עוזר בעל חגורה כחולה שהבן העריץ אותו. וכשהוא התגייס לצבא, המורה הביא עוזר אחר שהבן לא אהב. חלק נבע מכך שמדריך החדש נהג כלפי הילדים בשיטות ענישה "צבאיות", שאפילו היום כבר לא מקובלות בצבא. חלק ניכר מתחילת השיעורים עוסק בתרגילי כושר. והעוזר החדש הנהיג תחרויות כושר בין החניכים.

אז תחרויות כושר מילא. אבל כאשר האחרונים בריצה או בכפיפת מרפקים לפרק זמן - נענשו בריצה או בכפיפות מרפקים וכדומה נוספים - זה לא במקום. זה לא חינוכי, זה מעכיר את האווירה וגם אין בזה טעם. כושר גופני מעולה אינו נחוץ לספורט כמו הג'ודו. הקרבות קצרים יחסית. זה לא משחק כדורגל או כדורסל. כאמור לא צריך בג'ודו כוח מיוחד. ובמילא להתאמן בג'ודו שעתיים וחצי כל פעם - כבר מקנה כושר.

ולמרות זאת נדהמתי שהבן הודיע לי ביום בהיר אחד שהוא רוצה להפסיק ללכת לחוג. הבנתי את המניעים ובכל זאת היה לי חבל שיפסיק לאחר כמעט 5 שנים, ובמיוחד כשכל כך הצטיין. 

אז עשיתי איתו עסקה, ביקשתי שימשיך עוד חודש אחד ואם בכל זאת ירצה  לפרוש בתומו, אז שיפרוש. בינתיים דיברתי עם המאמן שלו על ההחלטה שלו, מתוך תקווה שהוא ידע מה לעשות בחודש הזה. המאמן השתדל לתת תשומת לב רבה יותר לבן, אבל לא החליף את עוזרו - שהיה מקור הבעייה העיקרית. כמובן שבחודש הזה לא נפתרה הבעיה שרבים פחדו להתאמן איתו. הגיע המצב שהבן התאמן עם והתחרה נגד המאמן שלו בעל החגורה השחורה. תאמינו או לא, הקטן הצליח לפעמים גם להפיל אותו עם איזה קוֹקה או וואזרי. וזה היה בצורה הוגנת ולא כי המורה נתן לו. המורה תמיד הרעיף עליו שבחים.

עבר חודש והבן היה נחוש לפרוש והוא פרש.  בעקבות הוא החל מעט להעלות במשקל. הצעתי לו ללכת במקום לחוג ספורט אחר לשימור הכושר הגופני שלו, אך הוא לא התלהב מכך. אז טוב לפחות שבחר בחוג סיירות של החברה להגנת הטבע. לפחות סייר הרבה בכל רחבי ישראל. גם תרם לפעילות הגופנית שלו, גם החכים וגם קיבל אהבת הארץ. ובחופשים גם השתתף בכל מחזורי החוגים השונים בנוער שוחר מדע של האוניברסיטה. והשתתף שנה באופן סדיר בחוג לאסטרונומיה של נוער שוחר מדע. שם יצא גם לתצפיות של מספר ימים כל פעם במכתש הגדול וברמת הגולן. ולאחר שנה פרש מהחוג, כי כבר לו חידש לו.

לבן היה חבר שאחיו הלך לחוג שחייה. ואותו ילד הצטיין בשחייה. לכן בהמלצת המדריך הוא עבר לאימונים יומיים עם מאמן שחייה מקצועי לנוער. בעקבות הנער השתתף בתחרויות שחייה ארציות ובינלאומיות. הוא זכה באליפות נוער בשחייה במקום שני. נראה כי גדולות ונצורות היו מובטחות לנער הזה. אבל גם הוא בבוקר יום בהיר אחד, סרב להמשיך. לא עזרו כל השכנועים והתחנונים. והוריו (שאביו איש חינוך באוניברסיטה) השלימו עם המצב ולא לחצו עליו להמשיך, למרות כל ההשקעה בזמן וכסף בבן.

והבת הצטרפה לחוג חליליות מגיל שש. היא התקדמה מאוד בנגינה בסוגי חליליות שונים והתמחתה בנגינה בחלילית אלט. כעבור שנתיים היא צורפה להרכב חליליות בת שש נגניות. לא אשכח כיצד ריגשה את כולם בחגיגת הבת מצווה שלה - שבה נגנה יחד עם חברתה כמה קטעים.

אבל גם שם לא היה הכל שושנים. אינני יודע מדוע, אבל קרה שבארועים ציבוריים שבהם ניגן הרכב החליליות שבו השתתפה הבת - לעיתים אחת מההרכב עשתה איזה זיוף קל מרוב התרגשות. מרבית הנוכחים לא הרגישו בכלל, אבל אני שיש לי שמיעה אבסלוטית -הבחנתי בכך וגם במקור המזייף.

ולבת חרה מאוד, שלעיתים קרובות המורה נזפה בבת כאחראית על הזיופים - בעוד שלזיופים היו אחראיות אחרות. זה גם הרגיז אותי. ולאחר שש שנות נגינה בהרכב, המורה הודיעה לה שהיא לא תשתתף יותר בהרכב. והמורה התפלאה לאחר מכן, מדוע היא הפסיקה להמשיך ללמוד איתה ולהכניס לה שכר לימוד נאה. אני כמובן הסברתי למורה את המגרעות של שיטותיה החינוכיות והאפליה שהיא נוקטת. אבל הבת כל כך נפגעה, ולצערנו הפסיקה לנגן בכלל מאותו יום, למרות שנגנה נפלא. והיא כבר אפילו לא רצתה להמשיך עם מורים והרכבים אחרים. לזה גרמה המורה "החכמה" הזאת.

ואינני יודע עם המורה הזו למדה לקח - כי שאר הבנות בהרכב החליליות הזה פרשו כעבור זמן קצר. כולל אלו שהוריהן טרחו להעניק מתנות למורה בסיום כל שנת חוג. תוך זמן קצר ההרכב התפרק. למיטב ידיעתי זה גם היה ההרכב האחרון שאותו הצליחה המורה להרכיב.

נשאלת השאלה מה יצא מכל החוגים האלה? האם זה לא היה סתם השקעה בזמן ובכסף רב?

לשאלה הזו אענה לכם בכך שמהבן אמנם לא יצא ג'ודוקה (כפי שעשוי היה להיות בסיטואציה אחרת). אבל הוא למד להכיר את הגוף שלו ויכולתיו. כשבכיתה היה בעל גוף שאהב להפתיע את התלמידים בזינוק על גבם או על כתפיהם - הבן העיף אותו על הקרקע בטכניקה ג'ודאית שהוא לא ישכח בחייו. גם את פרץ הצחוק שזכה מקהל הצופים - בעל גוף וודאי לא ישכח. מאז אף אחד בכתה לא העז לגעת בבן. ומה שלמד נותן לו כעת יתרון בצבא, ואולי בחיים בעתיד, למי שינסה להתקיף אותו.

והבת זכתה לאהבת מוסיקה קלאסית ובכלל להבנת יסודות המוסיקה, מושגיה וכמובן ליכולת קריאת תווים ונגינה משולבת עם נגנים אחרים. אז היא לא תנגן בפילהרמונית, so what.

לבן היה חבר שהוא בן זקונים להורים בני חמישה ילדים. לאמא שלו יש שיגעון למוזיקה. למרות שהיא עצמה אינה יודעת לנגן בשום כלי נגינה, היא הכריחה את כל ילדיה לבחור כלי נגינה כלשהו וללמוד לנגן בו. ואת כל ילדיה דחפה אחר כך ללמוד במגמת מוזיקה בתיכון. נו, אף אחד מהם לא הפך להיות נגן מקצועי, שהגשים את חלומותיה. אבל זכור לי כיצד החבר של הבן - שבחר בנגינה בכינור, הופיע במסיבות סיום של המרכז הקהילתי. ובמסיבות האלה ניגן לאוזני כולם בכינור - כאשר אף אחד לא הצליח לזהות את היצירה ששמה הוכרז לפני נגינתו. אבל את הילד הזה האמא המשיכה להכריח לנגן.

אז האם זה לא גרימת עוול ונזקים נפשיים לילד, שהוריו ממשיכים להכריח אותו ללכת לחוגים שכבר אינו רוצה? ומדוע הם מכריחים אותו? כדי להגשים בילדם את חלומם הם שלא התגשם? או אולי משום שהשקיעו כסף רב בכך והם מצטערים שיֵרד לטמיון?

הורים יקרים, הילד שלכם לא צריך להגשים את החלומות שאתם לא הצלחתם להגשים.

הקטע הזה הוא חלק מהסדרה חינוך ילדים. המשך יבוא.