חשיבה חופשית

כְּשֶׁבְּסוֹף הַדֶּרֶךְ

יָבְשׁוּ זֵרֵי הַדַּפְנָה

רֵיקָנוּת שׂוֹרֶרֶת

זֶה סִימָן לְהַתְחָלָה חֲדָשָׁה

שֶׁמֶשׁ שָׁקְעָה עֵת עֶרֶב

רַק הֵד אֲדָווֹת גַּלִּים נִשְׁמַע

זֶפִיר עֶרֶב מְלַטֵּף פֶּרַח כָּמֵשׁ

נִצָּן עָנֹג יוֹנֵק גִּבְעוֹלוֹ

מָחָר עִם צַפְרִירֵי בֹּקֶר

תַּפְצִיעַ זְרִיחָה וּפְרִיחָה צְעִירָה

הִסְתַּיְּמוּ עִם לֵיל חַיִּים יְשָׁנִים

מַתְחִילִים חַיִּים חֲדָשִׁים.

 קיץ. אני דוקורנט שנה ראשונה במדעים. במסגרת תוכנית חילופי סטודנטים בקיץ, מצטרפת אלי למחקר סטודנטית אמריקאית, בין השנה השלישית לרביעית לתואר ראשון שלה. אבא שלה מדען, ביוכימאי דגול. כל חייו חקר מנגנון יצירת רדיקלים חופשיים המביאים להזדקנות. כן , הרדיקלים החופשיים הם אלה שכנגדם לוקחים אנטי-אוקסידנטים.

בספר הלימוד בן כאלף עמודים לביוכימיה, מצוין משפט על עבודתו. שלושים שנות מחקר, עשרות מאמרים, וכל פועלו מסוכם בספר הלימוד מספר אחד בתחום - במשפט אחד. ואני חושב שהלוואי וגם אני אזכה למשפט אחד כזה בספר, בערוב ימי כמדען.

כמה שנים אחר כך, אני נוסע לפוסט דוקטורט בארצות הברית. ובסיום תקופה בת ארבע שנים, אני פותח את ספר לימוד מספר אחד לאונקולוגיה - ורואה לא משפט אחד, אלא עמוד וחצי, המסכמים את המחקר בפוסט דוקטורט. והמחקר מיוחס לי.   

והנה בגיל 33 - אני זוכה להגשים יותר משחלמתי להשיג בכל הקריירה המדעית שלי. בגיל צעיר כזה אני מגיע למה שאמור להיות שיא חיי. מוזמן להרצות בכנס האגודה האמריקאית לסרטן. נושא הרצאה בפעם הראשונה עם חליפה ועניבה. אלפי אנשים נושאים תשואות. את מחיאות הכפיים של אלה שצופים בחוץ במסכים הגדולים, אלה שלא מצאו מקום ישיבה באולם בגודל איצטדיון - אני לא שומע. נציגי חברות תרופות מזמינים לטקסי קבלת פנים. מסיעים אותי בלימוזינה. הצעות עבודה. לוח הזמנים אינו מאפשר פגישה עם כולם. אני חייב להגיע לטיסה, לחזור לחוף המזרחי. 

וכשנגמרות החגיגות, מה אני אמור לעשות? לנוח על זרי הדפנה?

תחושת ריקנות אוחזת בי. חושב שלאחר פריחה כזו, אפשר רק ליפול. בוודאי עכשיו תגיע הקמילה. תחושות הריקנות והדכדוך כבדות מאוד...

אך בדיעבד, הן היו למעשה סימן להתחלות חדשות.