חשיבה חופשית

מעשה שהחל בשבוע שעבר כאשר הגיע הזמן להחליף קערות שתיה לחמודי ולולה. לאחר שנים של שימוש, התכלת בקערות הפלסטיק כבר הסתתרה מתחת שכבת אבנית עבה. לכן קיבלו שניהם מתנה לחג  - קערות נירוסטה חדשות לתפארת ולבריאות טובה. שמחה הגברת מאוד בקערתה החדשה ואילו הוא, הטרייר, סירב בכל תוקף לשתות ממנה. הוא פחד מהכלב המביט בו באיום מהקערה.

חשבנו שחמודי יתרגל לשתות מהקערה החדשה, הרי וודאי ישתה כשיגבר עליו צימאונו.  אבל הוא לא שתה ממנה, אלא העדיף את שלוליות הגשם המרופשות ברחוב.

בפורים הבן התחפש לשריף וחמודי היה הדפיוטי שלו, לקול צחוקם של המתבוננים. אבל אלה לא ידעו שסגן השריף העשוי  ללא חת, זה שיכול להתעמת ללא שום בעיה עם הכלבים הבריונים של השכונה - מפחד פחד מוות מדמות עצמו המשתקפת מקערת המים.

ואז הושבתה השמחה. סגן השריף התחיל להשאיר שלוליות שתן בבית. לא היה מסוגל להתאפק עד לטיול הבא. המסכן הקפיד לעשות זאת בסתר, ללא עדים - כי נורא התבייש.

אז מה עושים? אין מנוס, סגן השריף נלקח לרופא. דלקת בדרכי השתן פוסק הווטרינר, רושם אנטיביוטיקה בדף מרשם שבראשו מתנוסס  שמו הפרטי של הפציינט - 'חמודי'. שם משפחתו - שם המשפחה המאמצת (כך הוא גם רשום בעירייה כבן משפחה מן המנין בכל המסמכים הרשמיים). מאתיים חמישים מיליגרם צפוראל שלוש פעמים ביום למשך שבוע, רושם הווטרינר. ומיד מוסיף ורושם גם חשבונית בסכום סמלי - 426 שקלים, לא כולל מחיר האנטיביוטיקה שנרכשת בבית מרקחת של בני אדם ללא סיבסוד קופת חולים.

חמודי לא אוהב לקחת אנטיביוטיקה, אבל מאוד אוהב שמגלגלים אותה בתוך פרוסת נקניק, או תוחבים אותה לנקניקיה, והחגיגה גדולה. מזל שכך, כלבתנו ז"ל הייתה שולפת את האנטיביוטיקה ואוכלת רק את הנקניקיה.

לאחר יומיים וחצי של נטילת אנטיביוטיקה, חמודי עדיין מתקשה להתאפק בבית ומתכווץ המסכן מכאב בכל הטלת שתן. אבל בין לבין, שמח הוא וטוב לב.  תיאבון יש לו ברוך השם. לשתות הוא שותה כעת מקופסת פלסטיק פשוטה לאחסון מזון. לפחות עדיף משלוליות מטונפות. 'לולה' הקנאית, חברתו לחיים, נהנית גם היא מהמצב - וכי מה פתאום שרק חמודי יקבל נקניקים ונקניקיות? הרי כל מה ששלו - גם היא תמיד רוצה... כמה אנושי.

***

אישה תמיד אישה

(מוקדש ליום האישה הבינלאומי)

יום האישה הבינלאומי 2015 - הדודל של גוגל

יום שני שבוע שעבר, מורידים אישה ממחלקת השיקום למכון הפזיותרפיה. בעצם צל של אישה. גופה רפוי, ראשה המוטה שמאלה צונח. לבושה פיג'מה של בית, שני פיזיותרפיסטים אוחזים בה משני צידיה, תומכים בגופה הרופס. בני משפחתה מלווים אותה, מדברים אליה, אבל היא נראית מנותקת מהמציאות ומהסביבה. היא לא צעירה, אבל במצבה קשה להעריך את גילה.

יום רביעי התקדמות - פזיותרפיסטית אחת מוליכה אותה במסלול היקפי בין חדרי המכון. גופה הרופס נתמך בזרוע הפיזיותרפיסטית השלובה תחת בית שחיה. מסיבוב לסיבוב קצב ההליכה הולך ומשתפר. והנה היא עוברת ליד פיזיותרפיסט אחד שיושב על אחת ממיטות הטיפול ומשגיח על מטופל שלו. והאישה, זו שנתמכת בצד גופה הימני, זו שבקושי מונעת מראשה להשלים צניחה מלאה, זו שרגע לפני נראתה מנותקת - זיק ניצת בעיניה ושולחת לפתע בזריזות מפתיעה את ידה השמאלית. דוחפת בשובבות את פיו של הפזיותרפיסט הצעיר ממנה לפחות בעשרים שנה. מזרזת האישה צעדיה להשלים סיבוב נוסף וכעבור כדקה חולפת שוב ליד התרפיסט. הפעם מוסיפה גם צביטת חיבה הגונה בפניו.

היה משעשע למדי, גם מבוכתו של הפיזיותרפיסט. אבל תהייה חלפה בראשי: אם היא הייתה הוא, והוא היה היא - האם היה זה גם משעשע? או אולי בימינו היה נחשב הדבר להטרדה מינית?

יום אישה בינלאומי שמח!

בדוקטורט היו לי שני מדריכים. האחד "איכר" והשני "פילוסוף". כשכתבתי טקסט מדעי, העברתי אותו לפילוסוף מספר ימים מראש לפני הפגישה איתו. ובפגישה מסתבר שלא קרא. הוא מתחיל לקרוא בקול רם ולאחר כל משפט מתפלסף. כמה מייגע זה היה. לאחר כשעתיים נזכר שהוא רעב, או צריך ללכת ללמד. בפגישה הבאה, הכול מתחיל מנקודת ההתחלה. כמו בשיחות שלום.

האיכר היה עסוק בגירושין ובפּוּסי החדשה שלו. לא פעם ביקש ממני בהתראה של יום יומיים להעביר במקומו הרצאה פרונטאלית לתלמידים בקורס שלו (בנוסף לחובות ההוראה שלי). ואני אפילו לא עדיין דוקטור. זרק לי את נושא ההרצאה, הלך וזהו.

הפילוסוף המשיך להיות אוטיסט. מחפש כל יום היכן חנה בבוקר. משאיר את אשתו בפתח הסופר, כדי למצוא חניה - ובמקום ממשיך לבית שלו. כשמגיע לבית נכנס לדירת השכנים מתחת. מגיע לדלת המקרר, וכשפותח  מגלה שזו לא הדירה שלו.

ואני הייתי דוקטורנט רב עוצמה. במצב הזה עשיתי מה שאני רוצה. כתבתי מאמרים לבד ופרסמתי יחד עם שמם. האיכר איים על הפילוסוף שאם לא יחזיר את הערותיו תוך עשרים וארבע שעות, נשלח את המאמר ללא אישורו. וכך היה. מרבית המאמרים התקבלו בכתבי עת משמעותיים במכה הראשונה. כתבתי בעצמי בשמם בקשות למענקי מחקר - חלקם זכו במענק. עשיתי דילים עם ספקים. אלתרתי מכשירים, וחסכתי להם הרבה כסף.

וכולם היו מרוצים. אני כי נזרקתי למים הקרים ויכולתי.

כשנסעתי לפוסט דוקוטרט בארצות הברית  - שוב היו לי שני מדריכים. האחד איכר" והשני "פילוסוף". כנראה לא מקרי שיש צירוף כזה. אבל, לא קל לחיות בסיטואציה כזו. צריך ללמוד לשחות בין הטיפות. כשכתבתי מאמר העברתי לאחד מהם את הטיוטה לקבל את הערותיו. ולאחר שעמלתי על התיקונים - העברתי את הטיוטה המתוקנת לעיון השני. ואז קיבלתי הערות לתיקון שהיו פחות או יותר חזרה לטקסט המקורי.

זכור לי יום אחד שהפילוסוף בא לשאול את דעתי לבעיה מסוימת. ולאחר מכן אני שומע במסדרון את הפילוסוף אומר לאיכר – "גם קנקן חושב כמוני". הסתבכתי.

אני זוכר, בתחילת הפוסט דוקטורט הגיע אלי הפילוסוף ואומר בחיוך "זוגתך עובדת על הדנ"א ואתה על הרנ"א. אז אולי יצא לכם חלבון קטן". כאשר זוגתי הייתה בהריון בחודש השביעי, הגיע אלי הפילוסוף עם צ'ק בסך אלפיים דולר חתום בשמו. "מתנה ממני ומהאיכר. שיהיה לכם במה לקנות בגדים לתינוקת". לא ציפיתי לזה והודיתי לו בהתרגשות. בדרכי להודות גם לאיכר, תקפה אותי מבוכה. האם האיכר בכלל יֵדע במה מדובר?

האיכר לא גילה לאיש. יום אחד בא ואמר לי, "אני יהודי" ואני בכלל לא ידעתי. אשתו של האיכר היא משוררת אמריקאית ידועה. כשהייתי שם היא ביקשה ממני לתרגם עבורה לאנגלית, שירים של משוררים ביידיש. שרפתי על זה שבתות. מה לא עושים למען אשתו של הבוס? גם זה כל כך היה ברור, האיכר לא פחד מאיש מלבד אשתו.

אשתו של הפילוסוף גם היא מדענית. מנהלת תת-מעבדה המשויכת מבחינה מנהלית למעבדה של האיכר. היא הייתה נורא קרה ואנטיפטית. אף פעם לא אמרה לי שלום. הייתי כאוויר בעיניה. גם שם היה ברור כשמש מי לובש את המכנסיים בבית שלהם.

שניהם מדענים דגולים. כיום האיכר עטור הפרסים פורמלית בגמלאות, אבל ממשיך לנהל מעבדה גדולה. הפילוסוף מנהל מעבדה גדולה אחרת. דרכיהם ומחקריהם נפרדו, אך ממשיכים להיות ידידים. הפילוסוף נהיה גם המשנה לראש מכוני הבריאות האמריקאים הלאומיים (NIH) - תפקיד בעל השפעה רבה על כל המחקר הפדראלי בארצות הברית.

שניהם באותו מוסד, ובעצם הפילוסוף הוא כעת הבוס הגדול של האיכר.