מֵאָרוֹן הַמַּעְבָּדָה לָקַחְתִּי כְּלִי
זְכוּכִית נְקִיָּה וּמְעֻקֶּרֶת
עַל מַעֲמָד מְרֻשָּׂת הִצַּבְתִּי
בּוּנְזֶן גָּז מִתַּחְתָּיו
בְּכַפִּית שְׁקִילָה חַד-פַּעֲמִית
אבקת קָפֶה שֶׁחוֹר מָדַדְתִּי
וְאַבְקַת סֻכְּרוֹז –
נָקִי יוֹתֵר מִסֻּכָּר בַּחֲנוּת
מֵי מַעְבָּדָה טְהוֹרִים בִּמְשׂוּרָה שָׁפַכְתִּי
וְעִרְבַּבְתִּי
וּבִשַּׁלְתִּי
רֵיחַ נִיחוֹחַ
וְאַף אֶחָד לֹא רָצָה לִשְׁתּוֹת .
וּבְפַעַם אַחֶרֶת כְּלִי זְכוּכִית מֵהָאֲרוֹן לָקַחְתִּי
אַבְקַת מָרָק בְּכַפִּית מְדִידָה הוֹסַפְתִּי
וַחֲמִשִּׁים מִילִיגְרַם מֶלַח מַעְבָּדָה מְשֻׁבָּח
וְעוֹד מִילִילִיטֶר חֻמְצָה אָצֶטִית -
חֹמֶץ טָהוֹר בַּפִּיפֶּטָה הוֹרַדְתִּי
וְהַכֹּל עִם מֵי מַעְבָּדָה טְהוֹרִים בָּחַשְׁתִּי
עַל בּוּנְזֶן בִּשַּׁלְתִּי
לִסְפָלִים יָפִים מָזַגְתִּי
בַּמִּטְבָּחוֹן הַסָּמוּךְ בְּמַגָּשׁ נָאֶה הִגַּשְׁתִּי
רֵיחַ נִיחוֹחַ
וְכֻלָּם רָצוּ לִשְׁתּוֹת .
הפוסט הזה מתקשר לפוסט הקודם. השיר "פעם לא ופעם כן" נכתב בהשראת מצבים אמיתיים בעבר. במעבדת סטודנטים הכנתי קפה בכלי וחומרי מעבדה נקיים. הסטודנטים נכחו בתהליך. לבסוף רק אני שתיתי. התהליך, השימוש בכלי המעבדה ואחר כך הגשת הקפה בכלי זכוכית מעבדתיים קטנים (דמויי כוסות) - עוררו דחייה. למרות ריח הקפה המגרה שהתפשט במעבדה.
בפעם האחרת, באותו אופן הכנתי באותה מעבדה מרק - אך ללא נוכחות סטודנטים. לאחר הבישול הוצאתי אותו מסביבת המעבדה למטבחון/חדרון אוכל סמוך. שם הגשתי לסטודנטים את המרק בספלי מרק נאים. וכולם שתו ונהנו.
זה מזכיר לי אחת מהתוכניות בטלוויזיה מסוג מצלמה נסתרת. אבל היא שימשה גם בסיס למחקר.
בדוכן פרסומת, הציעו לטעום מוצר בשר חדש המשווק בצורת נתחים קטנים. טעימה חינם וכולם קפצו על המציאה. לפעמים בסופרמרקטים גדולים, אפשר לאנשים לחסוך ארוחה עם כל הטעימות האלו.
אז נשוב לאותו ענין של טעימת נתחי הבשר. לאחר שכל אחד טעם ואמר כמה טעים, אמר לו הדייל: "ומה תאמר על כך שזה אוכל לכלבים"? המצלמה צילמה את פניהם של האנשים המזועזעים, היורקים מיד את שאריות הביס האחרון. גם כשהבינו שזה רק סתם עבור תוכנית "צלמנו, אכלת אותה" - תשעים ושמונה אחוז לא הסכימו יותר לטעום או לאכול מהמוצר הזה.
"אל תביט בקנקן אלא במה שיש בו" הוא פתגם עממי ידוע. אבל כמה מאיתנו מסתכלים באמת רק על התוך. כמה מתחושות הגועל שלנו באמת מבוססות?
עד כמה אנחנו נופלים ברשתם של אנשי הפרסומת והמשווקים, המוכרים לנו קנקנים יפים?
למשל, חוש הריח אומר לנו כן וחוש הראיה או השמיעה אומר לנו לא.
עד כמה אנחנו יכולים לסמוך על מערכת החושים שלנו?
כמה "קצרים" בין חושיים יש לנו בחיים?
כמה אנחנו מתרשמים מעוגה עם עיטורים יפים יותר מטעמה?
כמה אובייקטיביות יש בהחלטות שלנו ?
אנחנו רחוקים מלהיות חיה מושלמת. יש חיות חכמות מאיתנו. הן יודעות הכל מהריח.
על חוש הריח בפעם אחרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קנקן התה
