חשיבה חופשית

לילה קר בחורף ברמת הגולן. גשם שוטף יורד ללא הפסקה. הקור חודר לעצמות. אני יושב בעמדת שמירה מוקפת בשקי חול מול המקלע. הקרקע בוצית.  מעיל הגשם רטוב. אני רועד מקור. אלוהים, מתי יגמרו כבר ארבע שעות השמירה. הזמן לא עובר. אוזני הימנית מתאמצת להאזין לרחשי הסביבה. אפילו רחש רשרוש השיחים של שיירת חזירי הבר החולפת מול העמדה נבלע בקול שטף הגשם העז. הדלקתי את רדיו הטרנזיסטור שהיה בכיסי, כדי להאזין לקצת מוזיקה דרך האוזניה שהיתה תחובה באוזני השמאלית. והנה מהרדיו בוקע השיר סע לאט של אריק. גופי הצטמרר לשמע השורה בשיר "ואיזה מסכנים החיילים אשר שוכבים בבוץ". איזה צירוף מקרים.

זהו אריק ששיריו דברו אל כולם. זוהי גדולתו. כמו כולם הייתי בתדהמה לשמוע על מותו הפתאומי של אריק. הוא הלך מעולמו בגלל מפרצת באבי העורקים היוצא מהלב. אין סיכוי להשאר בחיים במצב כזה. ניתן היה לראות את הסכנה מראש אם היה עובר בדיקת CT. אבל תגידו, מי עובר סתם כך בדיקת CT כאשר הוא בריא? גם צעירים הולכים לעולמם בגלל מפרצות בעורקים. יש רבים שנולדים עם "מפרצות מתקתקות", מלשון פצצה מתקתקת. יש בזה גם מרכיב גנטי וגם מרכיב סביבתי.

כולם בתדהמה ממוות פתאומי זה. אבל לאחר ששהיתי בחודשיים האחרונים בבית אבות סיעודי. לאחר שראיתי כיצד מאריכים שם חיים למשך שנים בסבל רב למאושפזים ולמשפחותיהם - אני חושב שלמות בריא בבית באופן פתאומי, כפי שאירע לאריק היא מיתת חסד. ונזכרתי בזמרת המיתולוגית יפה ירקוני שהלכה  ודעכה במחלת האלצהיימר שחנקה את מוחה במשך שנים עד שהלכה לעולמה באחרונה. איזה סבל היה לה ולמשפחתה. ואת הסבל של נעמי שמר, של בני אמדורסקי, של ענת גוב, זהרירה חריפאי...

כולם מזועזעים ממוות פתאומי. כי אף אחד מהמשפחה והחברים איננו מוכן. אבל אולי מוטב שכך. ואולי כל אחד היה רוצה לסיים כך את החיים, ללא סבל מתמשך. בסופו של דבר חשוב מה עשה האדם בחייו. חשובים הזכרונות של אלו שנותרו מאחור. אז אריק איינשטיין לא שינה את העולם, אך תרם רבות למורשת ארץ ישראל היפה. כך אזכור אותו - ארץ ישראל היפה והטובה. יהי זכרו ברוך.