חשיבה חופשית

הפוסט האחרון שעסק בחשיפת סיכונים לכאורה של מאושפזים במוסדות סיעודיים - זכה לחשיפה מפתיעה ומבורכת אצל קהל קוראים גדול יחסית כאן בישרא ובחדשות עמותת ישראבלוג. המגיבים עודדו אותי להמשיך ולפרוס בפני הציבור את מה שמערכת הבריאות מסתירה בחסות חוק סודיות רפואית. ואכן אני מתכוון להמשיך לפרסם כאן ובמגבלת שמירת חסיון המקורות שעמדו לצידי בגילוי האמת לציבור. כדי לא להעמיס במינון יתר חומרים המעידים על סיכון מאושפזים במוסדות סיעודיים, אקטע את הסדרה מדי פעם בפוסטים בנושאים אחרים כמו הפוסט הנוכחי. וסלחו לי מראש על רוח השטות שעברה עלי בכתיבתו.

כידוע חזרתי הבייתה מהשיקום ובזמן שאני יושב בבית וממתין בתור הארוך למרפאת המכשירים שתתאים ותבנה לי פרוטזה, יש לי הרבה זמן לעשות שני דברים: אימוני כושר ופזיותרפיה ו... הרבה זמן לחשוב.

אז כנראה נפלה בחלקי הזכות להתאמן לא על ידי סתם פיזיותרפיסטים מהשורה, אלא על ידי הכי בכירים שיש. בשיקום המאמנת האישית שלי הייתה מנהלת מחלקת הפיזיותרפיה ועכשיו מגיע אלי לבית ש' פעמיים בשבוע, שהוא מנהל הפיזיותרפיה האזורי של קופת החולים שלי. למרות שבבית אין לי ציוד של חדר כושר ומשקולות, אני מתאמן כל יום בבית בהרבה תרגילים שונים בישיבה, בעמידה על רגל אחת ובשכיבה (על הגב, על הצדדים ועל הבטן) - כל תרגיל שלושה סטים של עשרים. זה לוקח לפחות איזה שעתיים ביום. אבל כידוע יש לי הרבה זמן לעשות אותם. בימים שמגיע הפיזיותרפיסט אני עושה בנוכחותו אימוני כושר נוספים. בבית יש לי גם מעקים בגובה המתאים, שמשמשים תחליף למקבילים שבמתקני פיזיותרפיה. האמת היא שכל התרגילים בעמידה חביבים עלי במיוחד. אז אולי כדאי שכולם יעריכו את זה שהם יכולים לעמוד ולא לשבת כל היום בכסא (או לעניינינו - כסא גלגלים) ולחמם אותו.

ויש לי גם הרבה זמן לחשוב. למשל, כשאני חושב - אני יכול גם לעמוד על רגל אחת הרבה זמן יחסית מבלי להתעייף, או מבלי להשתעמם מהרוטינה של ביצוע תרגילי הכושר.

אז גם ש' הפזיותרפיסט מעודד אותי שאני נמצא בכושר טוב מאוד שיאפשר לי ללכת במהרה. וזה מעודד אותי להרבות עוד יותר באימונים. וכשאני מתאמן אני כבר מדמיין אותי הולך עם פרוטזה. והיום פתאום חשבתי על היתרונות בשימוש בפרוטזה.

ובמחשבות האלו הגעתי למסקנה שכשחסרה כף רגל אחת יש חיסכון בגרביים. כי בכל זוג אפשר להשתמש במשך יומיים. גרב אחת מהזוג בכל יום. אבל זה לא חוסך בנעליים, כי בנעליים יש ימין ושמאל ולכן נעל אחת מהזוג מיותמת ללא שימוש. וכשיש כבר פרוטזה, חוזרים לנעול גם את הנעל השניה. ואז זה כבר לא יהיה בזבוז לשלם עבור זוג נעלים כשהאחת ללא שימוש. ויתרון נוסף הוא שברגל אחת לפחות כבר לא סובלים מיבלות כאשר קונים נעלים חדשות. וזה חוסך בחצי מהכאב. וגם כבר לא מגרד באצבעות מפטריות לא עלינו. אז אולי הן גם תוותרנה על אצבעות הרגל השניה וימצאו דירה אחרת לשכון בה? וגם הסיכוי לציפורן חודרנית יורד בחצי. ויורד בחצי מספר הצפורניים שצריך לגזוז בכל פעם. ואפשר גם להשאיר את הנעל בפרוטזה ללילה, ולמחרת צריך לשרוך רק נעל אחת.

וכשתהייה לי פרוטזה, אפשר יהיה לדרוך עם הרגל הביונית על הרצפה הקרה בחורף מבלי להרגיש ולקפוא. ומי שיעצבן אותי, אני אוכל לדרוך לו בטעות על כף הרגל שלו. ואני אדע שזה מאוד מכאיב לנדרך ואולי אפילו אעמיד את רגלו בסכנת התרסקות (כי הפרוטזה היא מתכת הנושאת את משקל גופי). ואני אוכל להתנצל שזה ללא כוונה (הרי אין תחושה בקצה הפרוטזה) ובלבי אחייך בסיפוק. ואני לא מקנא במי שיעצבן אותי ושיזכה ממני לבעיטה מהרגל הביונית. זה בוודאי מאוד יכאב לו - גם בעיטה מרגל שהיא בכושר טוב יותר מאי פעם וגם מהמתכת בקצה. אז הנה עוד יתרון - לאף אחד לא יהיה כדאי להתחיל איתי עם הנשק החדש הזה.

ומכיוון שיש לי עכשיו הרבה זמן, ראיתי לפני מספר ימים בפעם הראשונה פרק מהסידרה ההזויה "אלף דרכים למות" המשודרת בחצות בערוץ 8. ובצירוף מקרים מדהים בדיוק הקרינו אפיזודה על סופו של אקרוטומופיל. אקרוטומופיליה היא סוג של פאראפיליות (סטיה מינית מוזרה) הקשורה במשיכה לאנשים עם גפיים גדועות. אז באפיזודה הזו ראו גבר המקיים בהתלהבות יחסי מין עם אשה צעירה עם גדם ברגל. וכאשר הוא אמר לבחורה הלוואי והיו חסרים לך עוד אברים - חלומו הרטוב התגשם, כאשר היא שלפה גם עין מלאכותית מארובת עינה. ואז הגבר הזה כבר ממש יצא מגדרו מרוב תשוקה. והסוף ממש לא לבעלי לב חלש. לאחר משגל פרוע, האשה הבחינה שהגבר שרוע מת על הרצפה. הוא שתה מכוס מים שאליה החליקה בטעות העין המלאכותית של האשה. הוא שתה, בלע את העין, נחנק ומת. וכשסיימתי לצפות בדבר ההזוי הזה, חשבתי פתאום שאני עשוי להיות אובייקט מיני לאנשים סוטים כאלה וצריך עכשיו להזהר. וגיליתי גם סרטון של אקט מיני חולני כזה ביוטיוב ואני אחסוך מכם את הסרטון הזה. בכל זאת יש כאן גם קוראים קטינים.

ומה שקרה לאיש הזה בסידרה הזכיר לי את העכביש המסכן שנרצח על ידי האלמנה השחורה, מיד לאחר שהוא ממלא את תפקידו להמשך המין העכבישי הזה. ואז חשבתי שלעכביש כנראה קל יותר בקטיעה של רגל. כי לעכביש יש 8 רגליים. אבל עם שבע אפשר לדעתי להסתדר יפה בלי פרוטזה. וזה כבר עורר בי אסוציציה לסלמנדרה. וחשבתי שאילו הייתי סלמנדרה, כבר הייתי מצמיח רגל שלמה חדשה לאחר חודשיים. וכמה חבל שאלוהים נתן לחיה הזו כושר רגנרציה של גפיים קטועות ולא לאדם. וזה עורר בי את המחשבה שאלוהים לקח מהאדם את היכולת להצמיח איברים (גפיים כמו הסלמנדרה וזנב כמו הלטאה) לאחר הגירוש מגן עדן. והנחש, קרוב המשפחה הזוחלי של הלטאה - נענש גם הוא קשות. קטעו לו את כל הרגלים והוא לא יכול להצמיח חדשות. אפילו לא נשארו לו שאריות גדמים כדי שיוכל ללכת על פרוטזות. ומכאן שגורלו של האדם טוב הרבה יותר מאשר של הנחש.

וברוח המקברית של הפוסט הזה אסיים בקליפ של השיר בפונדק קטן של בני ברמן. כן, הקליפ הזה הזכיר לי כי בפורים גם אוכל להתחפש לשודד ים.

שבת שלום