חשיבה חופשית

כשהייתי בשיקום באחד מבתי האבות הסיעודיים של רשת עמל (שימו לב, הפעם אני כבר מתחיל לחשוף פרטים על המקום - שלא ציינתי בכתבות הקודמות), נזכרתי בסיפור העממי "קערת עץ". והמעשה בקערה כך היה:

כאשר איש זקן נותר בודד ולא יכול היה לטפל בעצמו, בנו לקח אותו אל ביתו וטיפל בו יחד עם כלתו ובנו הקטן. ידיו של האיש רעדו, ראייתו חלשה והליכתו לא יציבה.

מדי ערב המשפחה ישבה סביב השולחן לארוחת הערב. אבל לסב היה קשה לאכול. בגלל ידיו הרועדות נפלו מאכלים מכפו, אכילתו הייתה קולנית והשתייה נשפכה מכוסו. בנו וכלתו התעצבנו מהבלגן שנוצר – "אנחנו חייבים לעשות משהו בקשר לסבא" אמר בנו "הספיק לי מהחלב על הרצפה, אכילתו המגעילה והמפות המלוכלכות".

הם הציבו שולחן קטן בפינת המטבח ושם ערכו את השולחן לסבא. שם הוא ישב לבד, בזמן שיתר המשפחה הסבה סביב השולחן הגדול. מאחר שהסבא שבר מספר צלחות חרסינה, הגישו את ארוחותיו בצלחת עץ.כאשר הביטו בסבא, ראו מדי פעם דמעה בזוית העין אבל שתקו.

נכדו הקטן התבונן על כל זה ושתק. אבל יום אחד לפני ארוחת הערב ראה האב את בנו הקטן משחק עם חתיכת עץ על הרצפה. האב שאל את בנו בחיוך למעשיו. והילד ענה לו: "אני מכין לך ולאימא קערות עץ כדי שיהיה לכם במה לאכול כאשר אגדל".

באותו ערב האב לקח את הסב בידו והביא אותו בעדינות לשולחן המשפחה. בשארית ימיו אכל את כל ארוחותיו עם המשפחה, ומעולם לא גערו בו אם האוכל או המזלג נשרו מידיו והרצפה או המפה התלכלכו. 

סוף טוב בסיפור אבל לא בבית האבות. אז בבית האבות לא אוכלים בקערות מעץ אבל אוכלים מצלחות פלסטיק. וכי בבית אתם אוכלים מצלחות פלסטיק? ובארוחה הראשונה שלי שם נדהמתי. בשולחן הערוך מגישים רק כף. אולי תוכלו להסביר לי איך אוכלים בכף נתח בשר בקר שרירי, מבלי להשתמש בידיים?

כמובן זה לא היה מקובל עלי וביקשתי סכו"ם מלא. "יש לנו רק מזלג אם תרצה, לארוחות חלביות. סכין יש רק לארוחות הבשריות". אבל ברירת המחדל היא רק כפות. הייתי צריך כל פעם לבקש. וגם כך לעיתים אמרו לי שנגמר ואין. כשהרמתי קולי ואמרתי שאני לא יכול לקבל את זה, הלכו ולקחו מזלג או סכין משולחן אחר, מאחד הסועדים האחרים.

והחל מיום אחד כבר לא היו בכלל סכינים. אנשי צוות ממחלקות אחרות באו כל הזמן לגנוב כלי אוכל לקומות שלהם (במו עיניי ראיתי את זה) ובמחלקה לא נשארו סכינים. כשהודעתי שאני מוותר על הארוחה, מיהר מישהו מהצוות והביא לי סכין ממחלקה אחרת.

למחרת בבוקר שמעתי מחדרי את מ' (השם המלא שמור במערכת) אב הבית מתווכח עם האחיות על מספר המגבות והפיז'מות. ובאמת כבר מזמן הפסקתי ללבוש פיז'מות, כי או שלא היה במידה שלי, או שנשארו רק פיג'מות ורודות של נשים, או שנתנו לי פיז'מות קרועות. אז התחלתי ללבוש רק בגדים מהבית. וכששמעתי את הויכוח עם מ', יצאתי מחדרי ושטפתי אותו לפני כולם על החיסכון המוגזם בכלי אוכל ושיאכל הוא בשר ללא סכין. עם כ- 15,000 לחודש שמשולמים למוסד עבור כל אחד מהחוסים, אני לא מוכן לקבל את הקמצנות הזאת. ראיתי שהצוות נהנה מכך שהתלוננתי (כי גם הם סובלים ממנו) ואז הוא הבטיח שיהיו סכינים. אבל בארוחת הצהרים לא היו. וכשהזכרתי לאחד מאנשי הצוות את ההבטחה של מ', הוא ירד אליו מהמחלקה וחזר עם חמישה סכינים (למחלקה של כ-40 איש).

סכינים לארוחה חלבית כמובן עדיין אין שם. מגעיל לאכול ובמיוחד לשתות מכלי הפלסטיק. ספלי פלסטיק שלפעמים הדיפו ריח בושם של השותה הקודם. אני מאוד רגיש לכך. ומה עם אנשי הצוות, במה הם שותים? כמובן בכלים חד פעמיים. אז אני נאלצתי לשתות בכלים חד פעמיים שהביאו לי מהבית.

ובחדר האוכל יש פינת קפה ותה להכנה עצמית. נראה לכם שהייתי מוכן לשתות מאבקת קפה שאנשים הכניסו אליה כפיות רטובות מהפה? כוסות חד פעמיות אין שם, כי באלו משתמשים כאמור אנשי הצוות. אלו הן כביכול עבור המשפחות המבקרות, אבל כאמור מוצאות דרכן לחדרון האוכל של הסגל.

אז ככה זה בבית אבות סיעודי (נחשב יחסית) - השפלה וקמצנות משוועת על חשבון החוסים, שמשלמים עליהם במיטב כספי המשפחה או קופת החולים. וכדאי שאב הבית מ' יקח בחשבון שיום אחד עשוי הוא עצמו להגיע למוסד כזה.

על האוכל עצמו אספר לכם בכתבה אחרת בקרוב. וכותרת הכתבה (במלל ובצילומים) תהייה "לפעמים הייתי הולך לישון רעב". שווה יהיה לקרוא.