חשיבה חופשית

על הנושא הזה כבר רציתי מזמן לדון כאן, והנה מותו של אריק שרון החזיר אותי לשאלה מה הטעם? איזה טעם היה להאריך את חייו בשמונה שנים, כמה שאנחנו מכנים צמח, או כפי שהגדירו הרופאים - מצב הכרה מינימלי. ושאלה נוספת שאני שומע בפי כל - האם היו מחזיקים כך גם מי שלא היה ראש ממשלה מכהן?

אז התשובה לשאלה השניה היא כן. מאות "צמחים" מוחזקים שנים במוסדות רפואיים ושיקומיים. אני מכיר מישהו בגילי שהוא מאושפז כבר שלוש שנים בבית החולים הרצוג כצמח - לאחר אירוע מוחי. הסיכוי שיתעורר לאחר זמן כה רב שואף לאפס אם בכלל. ומערכת הבריאות משלמת גם על אדם בשר ודם, לא רק על ראש ממשלה.

וכאן אני מגיע לשאלת המעורבות המשפחתית. שואלים מה הטעם בכלל להאריך חיים כאלה ובעצם השאלה האמיתית היא מדוע המשפחה רוצה בזה. ואביא דוגמה ממשפחתי.

חמי ז"ל, אביה של זוגתי, היה בריא כשור. בגיל 75 הוא נהג עדיין לצעוד פעמיים ביום מסלול הליכה ארוך, עד שיום אחד הוא חזר הביתה חבול וקצת מבולבל. עובר אורח שראה אותו נופל החזיר אותו הבייתה. מאז הדרדרה בריאותו במהירות - עד לצורך בדיאליזות שלוש פעמים בשבוע, יחד עם תהליך מתקדם של אובדן זיכרון (דמנציה).

לאחר מספר חודשים של סבל שלו (הוא היה מבקש סכין מאישתו כדי לסיים את חייו) ושל המשפחה, פנה אחד הרופאים הבכירים בבית חולים (שלא אזכיר את שמו מטעמים מובנים) אל אישתו והציע את האופציה לעצור את הסבל על ידי הפסקת טיפולי הדיאליזה. במקרה כזה הוא יסיים את חייו תוך כשלושה שבועות ונדאג שלא יסבול, כך אמר. אישתו ההמומה אמרה לו שהיא לא יכולה לעשות החלטה כזו בעצמה ושיחליטו הילדים.

אני נטיתי לחשוב שהדבר עדיף בגלל הסבל הגדול שלו, אבל המשפחה לא היתה מסוגלת להחליט על כך. וודאי תאמרו שחשבתי אחרת כי הוא לא אבא שלי. אבל אהבתי אותו וחשבתי שזה יגאל אותו מייסוריו. אחרי כל טיפול דיאליזה הוא רצה למות ובין השאר סבל מצמאון תמידי. יתכן מאוד שזה גם מה שקרה עם משפחת שרון. הם לא יכלו להחליט על הפסקה של טיפול אקטיבי שמאריך את חייו.

וודאי תשאלו מה קרה לחמי בהמשך. אז, אישתו והמשפחה לא היו מסוגלים לטפל בו בעצמם. ומכיוון שהתחיל לסבול גם מאלצהיימר שהלך והתקדם (ומצב רמת האוריאה הגבוהה שלו בדם ושמגיעה למוח - גם לא עזרה לעניין), לא הייתה ברירה אלא לאשפז אותו במוסד סיעודי לתשושי נפש. אני זוכר שבשבועיים הראשונים התאפק מיציאות. כי מאז שנכנס לשם הכריחו אותו להסתובב עם חיתול, למרות ששלט ביציאות. בהתחלה הוא ביקש מאישתו בביקוריה שתעזור לו לברוח משם. כמה דקות לאחר הביקורים שלנו הוא לא זכר שהיינו. הוא חי לא חי שם למעלה מארבע שנים.

ובארבעת השנים הללו משרד הבריאות השתתף רק ב- 50% מההוצאות הגבוהות. וגבה 30% מגובה כל אחת מהמשכורות של רעייתי ואחיה וגם 30% ממשכורתי ממשכורתה של גיסתי. וחוצמזה ניקו 200 ש"ח מתוך 800 ש"ח המסכנים שקיבלה זוגתו קיצבה מביטוח לאומי. התרעמתי על כך מאוד. זוגתי ואני רק חזרנו לארץ עם משכורות נמוכות של מרצים מתחילים. והיו לנו הוצאות על גני ילדים ודיור. והוריי גם הם לא צעירים - הרי צריך לשריין משהו גם להם אם יהיו זקוקים לזה חלילה. אבל למדינה לא איכפת. אם יש לקרובי המשפחה חשבון חסכון בבנק - שקודם ינצלו אותו עד תום לטובת האישפוזים ואז נראה.  ושירקב אחר כך בן/בת הזוג לעת זקנה. זו המדיניות.

אז נשאלת השאלה בשביל מה זה טוב להאריך ככה חיים. סבל איום לחולה. וסבל ונטל למשפחה. אני מזכיר את הנטל כי הוא בנוסף לסבל. תגידו, בשביל מה זה טוב? מדוע צריך לנסוע לשוויץ כדי לסיים את החיים (למי שמסוגל ויש לו כסף לזה). מרבית האנשים לא מסוגלים או לא מספיקים לעשות צוואת אי-הארכת חיים אקטיבית.

במקרה של חמי אני יכול לציין אולי רק שתיים שלוש דקות של שמחה בחייו העלובים במשך ארבעת השנים ששהה בתשושי נפש. הוא לא סיים משפטים כי לא זכר את התחלתם. אבל חצי שנה לפני שנפטר, כשבאנו לבקר אותו עם בני שהיה כבן חודש, הוא התרגש נורא ובכה. וכשחזרנו לאחר חודש וזוגתי אמרה לו שזה הבן שלנו, הוא ענה בהפתעה - "כן אני זוכר". ושבועיים לאחר מכן הוא לא זכר אותי ולא האמין שאני בעלה של זוגתי.

כיום תוחלת החיים בישראל גבוהה יחסית. 81.5 לגברים ו-84 לנשים. אבל צריך להסתכל גם מהי איכות החיים. במוסד הסיעודי שאושפזתי לאחרונה לצרכי שיקום, מת בממוצע ישיש/ה אחד/ת כל שבוע. לרבים מהם האריכו את חייהם בסבל במשך כ-  8-10 שנים. אז בשביל מה זה טוב להאריך תוחלת חיים בלי איכות חיים? זה רע לחולה. רע למשפחה ורע לחברה.

ולסיום כתבתי את זה:

ולהמתקת הגלולה המרה אסיים בשיר חיי אדם של דן אלמגור. מוכר יותר הביצוע של בני ברמן אבל אני מעדיף את זה של העופרים: