הורים, נוער, ילדים שימו לב. סריקות MRI שערכה קבוצת מחקר באוניברסיטת טוהוקו שביפן הראו שלילדים שמבלים בממוצע 2 שעות ביום מול הטלוויזיה יש במוח כמויות משמעותיות גדולות יותר של חומר אפור. כמות גדולה כזו, משמעותה שלילית, והיא מתקשרת לאינטליגנציה מילולית נמוכה יותר. במחקר הזה השתתפו 276 ילדים, בנים ובנות, בגילאי 5-18 שצפו עד ארבע שעות טלוויזיה יומיות, כשהממוצע עמד על צפייה שעתיים טלוויזיה ביום. המחקר הזה מצטרף למחקרים קודמים, על הקשר בין צפייה בטלוויזיה והתקפי אפילפסיה (מחלת הנפילה).
אצל הורים רבים הטלוויזיה מהווה בייבי סיטר של הילדים. המחקר הראשוני הזה שהתפרסם לאחרונה מצביע על כך שיש לזה מחיר. כושר מילולי נמוך יותר. ואולי זה מסביר שיחות טיפוסיות היום בקרב הנוער:
- "מה קורה גבר?"
- "סבבה"
- "קיפ אחי"?
- "אחלה"
- "אז מה"?
- "איזה צחוקים..."
- "... כאילו ... כאילו ... כזה ... כאילו כזה... אחול מניוקי..."
-"עזוב אותי מהכְּנפה הזאת"
- "סבבה"
- " אח שלי, אתה בא הערב נדפוק אחול שלוקי סבב פאבים"?
- "סבבה"
- "אחלה"
-"סבבה".
ושלא נדבר על שעות מסך במחשב וסמרטפונים. ומה הם עושים למוח של ילדים ונוער (ואולי גם שלנו המבוגרים) עוד נראה במחקרים בעתיד.
בוודאי יהיו כאלה שיטענו שזה לא שעות המסך אלא הירידה בקריאת ספרות טובה. בהחלט אי אפשר לשלול את זה כגורם לירידה בכושר הורבלי של הנוער (כמובן בכללי, בלי הכללות).
כשהייתי ילד קראתי בשקיקה 9 ספרי קריאה בשבוע. במקום בילוי במחשב ובסמרטפון (שלא היו) רכבנו באופניים ושחקנו בכדור. כל שבוע קראתי בגליון "דבר לילדים" ו"הארץ שלנו" (איפוא הם היום?) ובתור נער קראתי ב"מעריב לנוער" שהיו בו כתבות רציניות, סיפורים בהמשכים ושירים. ואילו מעריב לנוער בדור של הילדים שלי (שהיום בשנות העשרים המוקדמות), כבר הכיל ברובו רכילות על זמרים, סלבים ודוגמניות. ופינת המומחה לענייני אוננות ושכאלה. ואפילו רבים מספרי הילדים הקלאסיים הם כיום במהדורות מקוצרות עם עברית עניה. פלא שהיום צריכים לשנן רשימות אסטרונומיות של מילים בעברית לפסיכומטרי? פלא שלאחר הפסיכומטרי לא נשאר מזה כמעט דבר?
אז נחזור לטלוויזיה. בילדותי הייתה טלוויזיה עם ערוץ אחד שבו הלעיטו אותנו בחומרים, ללא בחירה ובכמעט מאה אחוז רייטינג. ומלבד חדשות, מצעד סן רמו אוריוויזיון, תוכנית אירוח עם רבקה מיכאלי וטונות של שושנה דמארי, יפה ירקוני ומייק בראנט - היו הרבה סדרות בהפקה ישראלית וממיטב הסדרות האנגליות.
ואז הנה היום יש מבחר. שלושה ערוצי טלוויזיה עיקריים. ובמקום שתהייה לנו בחירה, אז כולן מתחרות על אותו ז'אנר, שפונה לצערי למכנה המשותף הנמוך ביותר.
ואז התחיל שיגעון תוכניות הריאליטי וכיום לא מספיק כוכב נולד (או הכוכב הבא - אותה הגברת בשינוי אדרת). הזכיינית המתחרה מביאה לנו את X-פקטור הקיטשי. ועם סיום העונה עוד מעט כבר מלעיטים אותנו ב- THE VOICE, ובשלושתם ההפקה דואגת לספר לנו דראמות וסיפורים סוחטי דמעות. להפתיע מועמדים ולהביא משפחה מארצות הברית או מהפיליפינים, מכספי המסרונים שהציבור שולח (אני לא!!! לא משתף פעולה). כולם חושבים שהמועמד הזוכה הוא העילוי שזכה למירב הקולות. אבל למעשה הוא נקבע באמצעים נסתרים של ההפקה. וכל התוכניות האלו הן בעצם אותו הדבר ומתחרות בעיקר על הצבעוניות והאגו של השופטים.
ואז לאחר שבשנים האחרונות, מרבית הספרות המוצגת בויטרינות והנמכרת ביותר בחנויות, הם ספרי בישול - גם הטלוויזיה כבר מוצפת בתוכניות בישול בהמוניהן. ולא מספיק מאסטר שף. הנה הזכיינית המתחרה, התחילה במקביל את משחקי השף - לשתיהן השנה כמעט אותו פורמט, רק עם הרכב שונה של שופטים מלאי אגו. וכמובן. איך לא, הרבה סיפורים סוחטי דמעות של המועמדים. מה לעשות, הציבור הישראלי מעדיף תוכניות בישול על סדרה מצויינת כמו פלפלים צהובים המוקרנת בימים אלה בעונה שניה.
והציבור הרחב שחושב כל הזמן על אוכל ונמרח כל ערב על הכורסא - מקבל הרבה חשק לאכול ומשמין. ולא מן הנמנע שיתחיל לצפות בקרוב בערוץ הבריאות.