חשיבה חופשית

מעשה שהחל בשבוע שעבר כאשר הגיע הזמן להחליף קערות שתיה לחמודי ולולה. לאחר שנים של שימוש, התכלת בקערות הפלסטיק כבר הסתתרה מתחת שכבת אבנית עבה. לכן קיבלו שניהם מתנה לחג  - קערות נירוסטה חדשות לתפארת ולבריאות טובה. שמחה הגברת מאוד בקערתה החדשה ואילו הוא, הטרייר, סירב בכל תוקף לשתות ממנה. הוא פחד מהכלב המביט בו באיום מהקערה.

חשבנו שחמודי יתרגל לשתות מהקערה החדשה, הרי וודאי ישתה כשיגבר עליו צימאונו.  אבל הוא לא שתה ממנה, אלא העדיף את שלוליות הגשם המרופשות ברחוב.

בפורים הבן התחפש לשריף וחמודי היה הדפיוטי שלו, לקול צחוקם של המתבוננים. אבל אלה לא ידעו שסגן השריף העשוי  ללא חת, זה שיכול להתעמת ללא שום בעיה עם הכלבים הבריונים של השכונה - מפחד פחד מוות מדמות עצמו המשתקפת מקערת המים.

ואז הושבתה השמחה. סגן השריף התחיל להשאיר שלוליות שתן בבית. לא היה מסוגל להתאפק עד לטיול הבא. המסכן הקפיד לעשות זאת בסתר, ללא עדים - כי נורא התבייש.

אז מה עושים? אין מנוס, סגן השריף נלקח לרופא. דלקת בדרכי השתן פוסק הווטרינר, רושם אנטיביוטיקה בדף מרשם שבראשו מתנוסס  שמו הפרטי של הפציינט - 'חמודי'. שם משפחתו - שם המשפחה המאמצת (כך הוא גם רשום בעירייה כבן משפחה מן המנין בכל המסמכים הרשמיים). מאתיים חמישים מיליגרם צפוראל שלוש פעמים ביום למשך שבוע, רושם הווטרינר. ומיד מוסיף ורושם גם חשבונית בסכום סמלי - 426 שקלים, לא כולל מחיר האנטיביוטיקה שנרכשת בבית מרקחת של בני אדם ללא סיבסוד קופת חולים.

חמודי לא אוהב לקחת אנטיביוטיקה, אבל מאוד אוהב שמגלגלים אותה בתוך פרוסת נקניק, או תוחבים אותה לנקניקיה, והחגיגה גדולה. מזל שכך, כלבתנו ז"ל הייתה שולפת את האנטיביוטיקה ואוכלת רק את הנקניקיה.

לאחר יומיים וחצי של נטילת אנטיביוטיקה, חמודי עדיין מתקשה להתאפק בבית ומתכווץ המסכן מכאב בכל הטלת שתן. אבל בין לבין, שמח הוא וטוב לב.  תיאבון יש לו ברוך השם. לשתות הוא שותה כעת מקופסת פלסטיק פשוטה לאחסון מזון. לפחות עדיף משלוליות מטונפות. 'לולה' הקנאית, חברתו לחיים, נהנית גם היא מהמצב - וכי מה פתאום שרק חמודי יקבל נקניקים ונקניקיות? הרי כל מה ששלו - גם היא תמיד רוצה... כמה אנושי.

***

אישה תמיד אישה

(מוקדש ליום האישה הבינלאומי)

יום האישה הבינלאומי 2015 - הדודל של גוגל

יום שני שבוע שעבר, מורידים אישה ממחלקת השיקום למכון הפזיותרפיה. בעצם צל של אישה. גופה רפוי, ראשה המוטה שמאלה צונח. לבושה פיג'מה של בית, שני פיזיותרפיסטים אוחזים בה משני צידיה, תומכים בגופה הרופס. בני משפחתה מלווים אותה, מדברים אליה, אבל היא נראית מנותקת מהמציאות ומהסביבה. היא לא צעירה, אבל במצבה קשה להעריך את גילה.

יום רביעי התקדמות - פזיותרפיסטית אחת מוליכה אותה במסלול היקפי בין חדרי המכון. גופה הרופס נתמך בזרוע הפיזיותרפיסטית השלובה תחת בית שחיה. מסיבוב לסיבוב קצב ההליכה הולך ומשתפר. והנה היא עוברת ליד פיזיותרפיסט אחד שיושב על אחת ממיטות הטיפול ומשגיח על מטופל שלו. והאישה, זו שנתמכת בצד גופה הימני, זו שבקושי מונעת מראשה להשלים צניחה מלאה, זו שרגע לפני נראתה מנותקת - זיק ניצת בעיניה ושולחת לפתע בזריזות מפתיעה את ידה השמאלית. דוחפת בשובבות את פיו של הפזיותרפיסט הצעיר ממנה לפחות בעשרים שנה. מזרזת האישה צעדיה להשלים סיבוב נוסף וכעבור כדקה חולפת שוב ליד התרפיסט. הפעם מוסיפה גם צביטת חיבה הגונה בפניו.

היה משעשע למדי, גם מבוכתו של הפיזיותרפיסט. אבל תהייה חלפה בראשי: אם היא הייתה הוא, והוא היה היא - האם היה זה גם משעשע? או אולי בימינו היה נחשב הדבר להטרדה מינית?

יום אישה בינלאומי שמח!

הקוראים כאן בוודאי מתפלאים מהכותרת שאני כותב בבלוג הזה על דברים כאלה, אבל כשתסיימו תבינו מדוע.

ההשראה לכתיבה בנושא היא הידיעה שפורסמה הבוקר בחדשות על האשמה של בתו המאומצת של וודי אלן שהוא היה נוהג לאנוס אותה מאז גיל שבע. וודי אלן לא הגיב בינתיים ובאמת אין אנחנו יודעים אם היו דברים בגו.  ראו בפרשת אייל גולן, שהסתבר שהעדות שיקרו וכנראה לא יוגש בשל כך כתב אישום נגדו. כמובן אין הדבר מוריד מהפגיעה המוסרית המיוחסת לו, שמלווה בחרמות ופגיעה כלכלית בו. אבל זה לא נושא הפוסט. אלא הקלות הבלתי נסבלת לעדות של אנשים (לרוב נשים אבל לא רק) על הטרדה מינית הגורמת לשוא להרס של משפחות וקריירה, עד שהדברים מתבררים לעיתים לאחר חודשים ושנים על ידי בית משפט - והנזק כבר נעשה. ושלא יובן מכך שאני מקל במקרי אונס או הטרדה  מינית אמיתיים. אבל לא כל אחד זוכה לחקירה משטרתית מהירה ויעילה כמו במקרה של סלב כמו אייל גולן.

אביא לכם דוגמאות מעולם האקדמיה שבו אני חי. אני זוכר כיצד המדריך שלי לדוקטורט כמעט הסתבך בהאשמה לאונס על ידי סטודנטית כשערך לה מבחן בעל פה במשרדו. כפי שהוא היה נוהג לבחון מימים ימימה. והסטודנטית שלא הייתה בקיאה בחומר ונכשלה בבחינה, התפשטה במהירות ואיימה שאם לא יעביר אותה בבחינה היא תתחיל לצרוח. והיא אכן צרחה. מדובר בפרופסור הגון בעל משפחה אוהבת שיכול להיות מושהה ברגע אחד בגלל סחיטה והאשמת שוא. מזלו שבאותם ימים לא היה החוק להטרדה מינית ובשביל אונס צריך להוכיח עובדות שניתנות לבדיקה. אבל מה עם הבושה? אומר לכם שהטרדה מינית לא הייתה שם מעולם, אלא סחטנות. מדוע לא מעמידים לדין על סחטנות ועדות שקר באותה קלות?

וזה לא מקרה יחיד. אל זוגתי הגיע פעם סטודנט והציע את שרותיו המיניים תמורת ציון בקורס. גם אני קיבלתי מספר מיילים  ( עם כתובת אנונימית) מסטודנטיות

עם הצעות מגונות, תמורת עזרה במבחן. חוץ מהגועל שזה מעורר בי, אני ממש לא מבין כיצד סטודנטים כאלה מסתכנים בהרחקתם מהאקדמיה לצמיתות. אבל אם אני וזוגתי נתקלנו במספר מקרים כאלה, לא מן הנמנע שהתופעה הזו אינה כל כך נדירה.

ומהאירוע שקרה למדריך שלי למדתי שיעור חשוב מאוד בחיים. לעולם, אבל לעולם אני לא בוחן תלמיד/תלמידה בעל פה ללא נוכחות של אדם נוסף בחדר.  אני תמיד מצרף לבחינה דוקטורנט/ית שיהיו נוכחים בחדר. גם ללא קשר מיני, נוכחות כזו מונעת מסטודנטים להתלונן שמתנכלים להם והשיפוט לא היה אובייקטיבי. ובכלל אני לעולם לא נפגש במשרד עם סטודנטים בדלת סגורה. תגידו שזו פראנויה, אבל אני מקליט שיחות. גם כל שיחה בטלפון שלי מוקלטת.

ואסיים בסאגה ממושכת ידועה מלפני מספר שנים. המדובר בפרופסורית עם קביעות באוניברסיטה, שניהלה רומן ממושך עם מרצה צעיר. ולאחר תקופה, המרצה נמלך בדעתו ולא רצה להמשיך לבגוד בזוגתו. אבל ברגע שניתק את הקשרים, חייו הפכו לגהינום. הפרופסורית לא בחלה בשום אמצעי כדי לפגוע בקריירה האקדמית שלו ובקבלת קביעות. מצד שני היא איימה לחשוף את הרומן בפני אשתו אם יתלונן. אז כיצד החוק מגן על מקרים כאלה?