חשיבה חופשית

הכותרת היא לא סתם גימיק. הקריאה של הפוסט הזה במלואו בהחלט יכולה להציל את חייכם.

לא אכנס כאן לויכוח האם הצרות מזומנות על ידי הגורל. כן, כולנו נולדנו עם נתונים גופניים ונפשיים מסויימים. אכן קיימת גנטיקה, אבל הגנטיקה אינה הכל. גם היא נתונה להשפעות סביבתיות כמו לאורח חיים. ואורח החיים שלנו תלוי בשרשרת בחירות יומיומיות שלנו. פסיביות הנובעת מהאמונה שהכל נובע ממה שמזמן לנו הגורל היא גישה מוטעית, תבוסתנית, ומובילה רק לדברים רעים בחיינו. כפי שתראו בהמשך - "הגורל" האישי שלכם תלוי במידה רבה בבחירות בחיי היומיום. גם אם אתם לא ממש מודעים לכך, הגוף שלכם משדר לתת-מודע. ואתם בעצם בוחרים אם להתעלם (אפילו להכחיש) ולסבול מאוד בהמשך, או להביא את זה למודע ולהציל את עצמכם. ההכחשה הזו מאוד ערמומית. כי בעצם הפחדים פועלים הפוך על הפוך.    

כולם יודעים שאכילה לא נכונה (למשל שימוש מיותר במלח וסוכר) מסוכנת לבריאות. כמו גם עישון. ובכל זאת הידיעה הזו אינה מביאה לשינוי באורח החיים של רבים. למרות הידיעה שהם עשויים לשלם על זה בגהינום עלי אדמות - הם אינם עושים דבר. אם משום "לי זה לא יקרה", או "יהיה בסדר" ,או כל רמאות אחרת שמספק המוח כדי להתעלם מסכנות. אחת "הרמאויות" העצמיות הנפוצות היא ההתעלמות מהידע הרפואי הקונבנציונאלי והסתמכות על אינפורמציות פופולאריות מוטעות בדמות סרטוני יוטיוב, פרסומים פסאודו-רפואיים (שאינם עומדים כלל וכלל בקריטריונים מדעיים), מיתוסים שמפיצים כל מיני גוּרוּז מפוקפקים ומסוכנים. האחרונים שוטפים את מוחכם באינפורמציות מוטעות ולא נכונות.  כמו למשל תאוריות קונספירציה על חברות תרופות שגורמות לכאורה לצריכת תרופות שלא לצורך. מכאן ולהחלטה שלכם שלא לקחת תרופות, או להשתמש במקום בתוסף מזון זה או אחר, או "בצמחי מרפא" - קצרה ביותר. והגרוע מכל הוא הנסיון לשכנע אתכם "בבריאות" שתרכשו עם תעשו דיאטה הזויה או אחרת. אני משתמש במילה הזויה אף שזו מילה עדינה לחוסר הגיון ביוכימי תזונתי ורפואי מוחלט של דיאטות פופלאריות רבות . כמה קל להוליך שולל במאמר (שלא עומד בשום קריטריון מדעי) "בסיינטיפיק ידיעות", בסרטוני יוטיוב ואפילו במחקרים שלא עברו כל בדיקה מדעית אמיתית - כמו "מחקר סין" ואחרים.

א.ב. היא אישה בת חמישים שהגיעה למחלקת השיקום שבה ביליתי בחודש האחרון. היא מבכה כל יום את מצבה עד לצורך בתמיכה תרופתית פסיכיאטרית. היא עברה אירוע מוחי (שטף דם במוח). חצי גופה משותק כמעט לחלוטין, מדברת בכבדות, לא שולטת בצרכים וראייתה הפכה לכבדה - יכולה לקרוא רק כותרות גדולות בעיתונים. מסתבר שהיא סובלת זה שנים מיתר לחץ דם, סוכרת וכולסטרול גבוה. כלומר, מצב קליני ברמת סיכון גבוהה ביותר לאירוע מוחי, התקף לב, פגיעה בכליות (עד לצורך בדיאליזה), עיוורון ועוד. אבל הגברת החליטה פשוט לא לקחת תרופות. והיא לא  לקחה התרופות גם כאשר התרחש האירוע המוחי הראשון שגרם לעיוות השרירים במחצית פניה (מה שמכונה ברפואה פציאליס). האירוע הראשון היה אמור להיות לה כנורת אזהרה, אבל היא המשיכה להתעלם. 

מה שמטריד אותה ביותר הוא דווקא הירידה הקשה בראיה. רופא העיניים שראתה לאחרונה אמר לה שזה לא נובע מהאירוע עצמו ולא פֵּרט. בשיחה שהייתה לי עם הגברת אמרתי לה חד וחלק שהירידה בראיה נובעת מהסוכר הגבוה שלה (עם סיכוי מסוים לשיפור אם תגיע לאיזון רמות הסוכר במשך תקופה מסויימת). אבל יש סכנה שאבדן הראיה שלה הוא כבר בלתי הפיך. את זה כבר לא אמרתי לה, אבל מצבה הנפשי התערער כאשר קלטה סופסוף מה גרמה לה הסוכרת הלא מאוזנת שלה. 

לפחות שליש מהמאושפזים בשיקום הם לאחר אירוע מוחי. כל אחד סובל במידה זו או אחרת משיתוק, אבדן תחושה, פגיעה עד אבדן דיבור, אבדן זיכרון, אי-שליטה על הסוגרים (מצריך קטטר תמידי וחיתולים) ועוד. תשעים אחוז מהם סובלים מיתר לחץ דם ו/או השמנה (עודף משקל) ו/או סוכרת ו/או כולסטרול/טריגליצרידים. משיחה איתם הסתבר שלא הקפידו על משטר תרופתי ותזונתי. הכתובת הייתה על הקיר.

אירוע מוחי יכול להתרחש בכל רגע בכל גיל (אחד הנפגעים שהיו בשיקום היה רק בן 38) והוא חל בפתאומיות . פעמים רבות בשינה. בחלק מהמקרים הנפגעים אינם מודעים בתחילה לאירוע ומגיעים מאוחר לבית החולים. יש חלון הזדמנויות קצר של שעות מעטות לאחר האירוע שבו ניתן למזער את הפגיעה. לא.ב. האירוע החל כשהייתה עם אימא שלה בקניון. פתאום החלה לגרור רגל וחשה מעט בלבול. היא הגיעה לט.ר.ם (מרכז רפואה דחופה בירושלים) ושלחו אותה הביתה לנוח. אין ספק שזה מחדל וכי מצבה היום היה אולי טוב יותר אם הייתה מטופלת מיד. כל מה שרציתם לדעת על אירוע מוחי וחשוב שתדעו תוכלו לקרוא כאן.

בגיל 22 א.א, שהיה נהג משאית (עד לפני כשלוש שנים), הרים את ארגז המשאית שפגע בעמוד חשמל. הוא התחשמל - ידו הימנית ורגלו השמאלית התפחמו. בעקבות התאונה הזו קטעו כמעט את כל ידו הימנית ואת רגלו השמאלית מתחת לברך. הוא השתקם, הלך על פרוטזה ותפקד עם יד שמאל בלבד. למרות שהיה ימני, למד לכתוב ביד שמאל. הוא אפילו מסוגל לסגור רוכסן ביד אחת. אבל א.א הוא מעשן כבד. לפני חודשיים וחצי עבר אירוע מוחי השלישי במספר. כתוצאה מהאירוע האחרון - שותקה רגלו הבריאה והשלמה וכן איבד שליטה על הסוגרים. 

חודשיים וחצי לאחר האירוע והשיקום - הוא עדיין לא שולט על הסוגרים ולרגלו חזרה התחושה אך עדיין תנועה מוגבלת. למרות שלושת האירועים ומצבו הוא ממשיך לעשן כמו קטר. בקושי הוא מסוגל להוביל  עצמו בכסא הגלגלים  לכניסה בבנין השיקום - כדי לעשן בחוץ (גם כשקר מאוד וגשום). שתבינו, בלתי אפשרי להתנייע ביד אחת בלבד בכסא גלגלים. סיבוב גלגל אחד מביא לסחרור הכסא במעגל. לכן כדי להתקדם - א.א אוחז בידו האחת במעקים, בכסאות גלגלים של אחרים, או תופס בידיים של אנשים (ולעיתים מבהיל אותם בכך למוות) ומושך את עצמו בכסא הגלגלים. יום אחד הוא אחז בידית כסא הגלגלים שלי ואני שמשתי לו כקטר. אבל בסיבוב הוא נפל מכסאו ומזל שלא נפגע. תראו באיזה מצב הוא - הוא נשוי ואב לשלושה ילדים- אבל ממשיך לעשן למעלה משתי קופסאות סגריות ליום.

זה מזכיר לי תופעה מדהימה של אנשים החולים במחלת עישון (על רקע גנטי)  המכונה בירגר. האנשים האלה עוברים קטיעות איברים כתוצאה מעישון. ניתן לראות אנשים כאלה שהם קטועי שתי רגליים, יד אחת, ובשניה נותרו רק שתי אצבעות המשמשות אותם לעישון עד שיאבדו גם אותם.  ראו בסרטון. מזעזע. אם אתם מעשנים אתם חייבים לראות!

בשיקום הקודם שעברתי היה נהג אגד שעבר אירוע מוחי. בשתי אצבעות שנותרו בעלות תנועה - היה אוחז בסיגריה ומדליק אותה במצית. הוא שיגע את המטפלים שהיו צריכים להובילו כל חצי שעה כדי לעשן במרפסת. אבל גם זה לא היה מספיק. באחד הלילות הוא הדליק בחדרו סיגריה שהדליק כאשר צינורית חמצן מחוברת לנחיריו. כי בגלל העישון נפגעו ריאותיו. מזל שמערכת גילוי עשן פעלה והזעיקה את הצוות לפני שפוצץ את עצמו ושכניו לחדר.

ציינתי כבר בהתחלה שרבים אינם קשובים לגוף שמשדר "קורה לי משהו, טפלו בי מיד". כמה מכם התעלמתם זמן רב מכאב שיניים (שהופיע בתחילה בתדירות נמוכה)? כידוע כאבי שיניים לא עוברים מעצמם ואם לא פונים מיד לרופא שיניים, במקום סתימה פשוטה עשויים להגיע לטיפול שורש וכתר יקר, או חלילה לעקירה ולהשתלה יקרה. האם יודעים אתם שמדלקת חניכיים מתקדמת ולא מטופלת אתם עשויים לאבד שיניים בריאות? האם שמעתם  על כך שדלקת חניכיים מעלה מאוד את הסיכוי להתקף לב ואפילו להתפרצות סוכרת?

האם אתם יודעים כמה מקרי סרטן היו יכולים למגר לחלוטין אם אנשים היו שמים לב מיד לשינויים קלים המתרחשים בגופם? כמו טיפת דם חד פעמית בשתן, זיעה קרה בלילה, שינוי בהרגלי יציאות, כמו גם גללי צואה בצורות מוזרות, שינויים פתאומיים בשדה הראיה, נקודת חן חדשה שחור משחור וכו'. אבל רבים האנשים שאינם פונים לרופא (כי "זה בוודאי יעבור לבד", או מפחד - "אם אפנה לרופא בוודאי ימצא לי משהו"), או דוחים בדיקות שיכולות להציל את חייהם אם יטופלו בזמן. כמה מכם אפילו דוחים בדיקות דם ושתן שיגרתיות תקופתיות עד חלילה להתרחשות התקף הלב או השבץ המוחי הראשון? וגרוע מכך, כמה מכם נמנעים מנטילת תרופות מסודרת? מתעלמים מיתר לחץ דם, מכולסטרול, טריגליצרידים וסוכר - הרוצחים השקטים?

אני לא מטיף לכם ממגדלי השן. גם אני התעלמתי מאיתות של גופי. הגעתי לקטיעה ועכשיו אני משלם על כך. התעלמתי משבוע שבו הרגשתי חולשה ובחילות כמו סימנים אחרים של שפעת.  לקחתי אקמול - הרי זה מה שעושים בשפעת אם היא באמת שפעת בלבד. אבל לקראת סוף השבוע כשהלכתי במדרכה ביציאה מהסופרמרקט, הרגשתי  לפתע חולשה קשה ואובדן שיווי משקל. כתוצאה מכך נפלתי על פני ודם זלג לי מחיכוך האף באספלט. לא איבדתי את ההכרה ומישהו עזר לי לקום. נכנסתי לספרמרקט קניתי בקבוק מים קרים ותפוח. ישבתי מעט על ספסל לשתות ולאכול את התפוח עד שהרגשתי מחוזק יותר. משם המשכתי עד לבית והרגשתי ממש רע. למחרת יום שישי עלה לי החום למעלה מ-38 מעלות.  הרגשתי שמשהו כנראה לא בסדר, אך דחיתי ליום ראשון ביקור במיון. דחיתי את הביקור בגלל הטראומה שעברתי כחודש לפני כן עם זוגתי שנפגעה פגיעת ראש בסוף שבוע ומהניסיון המר שבסוף שבוע במיון בהדסה אתה יכול להירקב עד שלמישהו מכוח האדם המצומצם יש זמן להגיע ולטפל בך.

ביום ראשון בבוקר כבר הרגשתי ממש רע ואפילו לא היה לי כוח לעלות במדרגות כדי שזוגתי תיקח אותי למיון ברכב. הגעתי למיון באמבולנס. שכבתי במיון עד הערב ועברתי בדיקות מיותרות על ידי סטאז'ר. רק בערב התפנה מקום באחת מהמחלקות הפנימיות והתחילו בסידרת בדיקות. וההמשך בקיצור - איבחון ספסיס (זיהום) של חיידק טורף בדם. בדיקת CT גילתה בועות נוזל ברגל ששחררו החיידקים בתהליך טריפת הרקמות. אם הייתי פונה שבוע לפני, יתכן שהכל היה נמנע במתן אנטיביוטיקה. אבל מצד שני, בסבירות רבה הייתי נשלח הבייתה עם אקמול "לשפעת". וחוצמזה עד אז הייתי כלכך בריא. מי היה מאמין שדבר כזה יכול להתרחש. אבל אם הייתי מגיע למיון מיד לאחר הנפילה - יתכן שאם היו מאבחנים היו יכולים להציל לי את הרגל? אולי? מזל שנשארתי בחיים. שלושה מתוך ארבעה מתים מחיידק טורף בשלב שבו הגעתי לבית החולים. הרופאים אמרו שכנראה מערכת לב-ריאות החזקה שלי היא שמנעה קריסת מערכות.

השאלה האם יכולתי למנוע את הקטיעה תלווה אותי תמיד. אבל אני משתף אתכם בכך בגלל מוסר ההשכל - אנחנו חייבים להיות קשובים לאיתותים של גופנו, אסור להתעלם מהם. אסור לדחות בדיקות או להתעלם מהן. תרופות חייבים לקחת. הגורו או הכתבה שמשכנעים אתכם לא ליטול תרופות או לקחת במקום איזה תוסף - עשויים להרוג אתכם בטרם עת ובמקרים רבים לאחר סבל רב ונכויות קשות. קשה לשנות אורח חיים כמו אכילת יתר, אכילה לא מאוזנת, אכילה של מזונות עתירי מלח וסוכר (מרבית המזון התעשייתי המוכן) - אבל אולי יעזור אם תערכו ביקור במחלקות שיקום ובתי אבות סיעודיים (שבהם חוסים גם אנשים צעירים). לא לכל אחד יש "מזל" למות מדום לב. דמיינו את עצמכם שוכבים חסרי אונים במיטה. לא מסוגלים לדבר ולהגיב כשאתם בהכרה מלאה .כואב לכם מפצעי לחץ. לא יכולים להסתובב לבד ולהחליף צד. מחוברים לקטטר ושורף לכם. מטפלים כועסים עליכם שהיתה לכם יציאה שדלפה מבעד לחיתול.  תסלחו לי שאינני חוסך בתאורים קשים אלה. כשזה קורה - אין מקום לחרטה. חרטה כבר לא תעזור.  גבירותיי ורבותיי, מרבית המקרים אינם יד הגורל אלא תוצאה של מעשי (או אי מעשי) ידנו.

ולסיום מצרף שוב את התמונה שנושאה - החיים בידיים שלנו.