חשיבה חופשית

את הפוסט הזה אני כותב באישון לילה, בכאב שהוא לא פחות מהכאב המשפחתי 24/7 שמתנקז ומתעצם מדי שנה - בכל יום השואה והגבורה.

נולדתי לתוך הכאב הזה לשני הורים שורדי השואה, שהתייתמו והתבגרו ללא ילדוּת עם הזוועה. רק דור שני יכול להבין את זה ומהי בכלל המשמעות של להיות דור שני. כשכל ההוויה בבית סובבת את השואה. למרות שכביכול ההורים משתדלים לגדל ילדים נורמלים. פלשבקים של ההורים על רקע של שתיקה מעיקה. התנהגויות מוזרות של הורים ששונים כל כך מהורים של חברים שלך. כל כך שונים, עד שאתה כילד מתבייש בהם לעיתים. הורים שמגוננים עליך כאילו עשויים לאבד אותך בכל רגע.  אבא שתמיד קופץ מבהלה לגובה מטר במיטה, כשמעירים אותו. סיוטים, בכי וצעקות של אמא בלילות. אוכל - חייבים לגמור הכל מהצלחת. לא צפירות, ולא תוכניות טלוויזיה, ולא כתבות בעיתונים, ואפילו לא ביקור ביד ושם יכולים להמחיש מה הזוועות המתוארות עושות יום יום לשורדי השואה עצמם ולדור השני, ואפילו מהן השלכות שנגררות אפילו לדור השלישי.

אז ביום השואה הזה פתחו בחדשות הטלוויזיה במשפט " כל עם ישראל אבֵל..."

והפוסט שכתבתי ליום השואה היה במומלצים של נענע 10 וכן בפינת הפוסטים היצירתיים המומלצים.

אבל ממה שאציג עכשיו אפשר ללמוד עד כמה יום השואה הוא רק מס שפתיים ובעצם רחוק מליבם של חלק ניכר מהישראלים. פוסטים לא מעטים שלי היו במומלצי ישראבלוג ועמותת ישראבלוג. ובכל פעם כזו מספר הכניסות עלה פלאים - אלף, אלפיים כניסות לפחות (כפי שכל מי שפוסט שלו היה במומלצים יודע). אבל למרות שהפוסט היה במומלצים כאן - ראו מה היו הפעם מספר הכניסות, כפי שמעידה הסטטיסטיקה בלוח העריכה:

כלומר, סך הכל מספר כניסות "מדהים" של 368 בזמן שהיה במומלצים. ובעצם זהו מספר כניסות שאינו גדול בהרבה ממספר הכניסות הרגיל בבלוג, אבל נמוך באופן זועק ממספר כניסות ממוצע לפוסטים המגיעים למומלצים. לפחות פי חמש פחות ממה שאני מכיר.

אז מה אפשר ללמוד מכך? שאולי העיסוק בשואה לא באמת מעניין את רוב הציבור, כפי שמשתקף גם בציבור הקוראים של עמותת ישראבלוג וישראבלוג. ועוד קשה לי להתעלם מכך שממש עם ערב צאת יום השואה - בטרם יבשו הדמעות, מיהרו להחליף את המומלצים בעמותת ישראבלוג. ולא פחות מכך חשוב בעיניי לראות במה הוחלפו מומלצי יום השואה:

אפילו בערוצי הטלוויזיה רוח השואה עדיין ריחפה בלוח השידורים גם בערב שלאחר סיום יום השואה. אין בליבי על העורכים. הרי בקרב עמם הם חיים וגם הם רואים את הסטטיסטיקה. אבל לדעתי משתקף כאן חוסר הענין הציבורי הכללי לאחר שמשלמים מס שפתיים קטן ביום השואה.

ולכן נשאלת השאלה (עם ובלי שהשואה תלמֵד מהגן) - מה יזכר במודעות העם לאחר שדור השואה עצמו עוד מעט יכחד מהעולם, ולאחר שהדור השני יסתלק גם הוא מהעולם? האם במועדי העם שלנו יזכרו רק מעשי אנטיוכוס, אחשווראש והמן הרשע ואֶבֶל על מקדש שחרב לפני כאלפיים שנה? 

ואיזו צביעות יש בנאומי נשיא המדינה וראש הממשלה בטקס יום הזכרון הרשמי ליום השואה והגבורה. ובנאומיהם הם מציינים בהתחסדות עד כמה הניספים והניצולים בליבנו. והצביעות זועקת מעל פני האדמה. כי לא נפשות הניצולים בליבם אלא כספי השילומים מגרמניה שנגזלו על ידם והמדינה החל משנות החמישים במאה הקודמת. כספים שהעבירה כפיצויים ממשלת גרמניה ושנגזלו על ידי מדינת ישראל מניצולים כאובים, סובלים וחולים - עבור סדרי עדיפויות מביישים.

ובמשך שנים, ההורים שלי שהם ניצולי שואה שעלו לארץ לפני 1953 - כל אחד מהם קיבל מהמדינה (על חשבון כספי השילומים שהמדינה קיבלה ומקבלת מגרמניה) סכום חד פעמי שהוא שווה ערך למשהו כמו 5,000 שקל היום. ואתם יודעים על מה?

לא על בעיות גדילה של ילדים שחיו ברעב. ולא על בעיות רפואיות אחרות. ולא על אובדן הוריהם ובני משפחתם (אחיהם ואחיותיהם) שנרצחו בדם קר. ולא על השלכות נפשיות כתוצאה מכך, ומכל הסבל לא יתואר שעברו והזוועות שראו. אלא חמשת אלפים שקל עלובים בלבד על כך שלא סיימו בית ספר יסודי ותיכון בעקבות המלחמה. חמשת אלפים שקל פיצויים - זה כל מה שזה שווה בעיני המדינה . כן, לא בעיני הגרמנים. אלא בעיניי המדינה שקיבלה כספי שילומים ברוחב לב מגרמניה ועשתה בהן כאוות נפשה.

ובכל יום זיכרון פותחים ואומרים בכל אמצעי המדיה עד כמה כולם אבלים. כולל אותה התובעת ממשרד המשפטים שזרקה את אמא שלי מהמדרגות, כשבאה לתבוע בדחילו ורחימו מעט פיצויים על שאיבדה בטרם עת את כל השיניים שלה  בשואה.

וכמה צבועים הפוליטיקאים שנותנים למעט שנותרו למות עם מחסור באוכל ותרופות. וכמה צבועות ההכרזות שלהם כל שנה, על תקציב מיוחד שהנה כבר מועבר אליהם - תמיד ערב יום השואה. וכמה מצטערת על השואה כל הבירוקרטיה שעושה הכל כדי לעכב כל העברה כזו של תקציבים לניצולי שואה חולים ונזקקים. וכמה מצטערת הבירוקרטיה שמשפילה אותם ופוטרת אותם בלך והבא מסמכים שהבירוקרטיה יכולה לשלוף בקלות בעצמה - במיוחד היום בעידן המחשב.

ועוד תעודת עניות למדינה - דבר כספי השילומים שהיא סירבה לשלם להורי ולאחרים כל חייהם לא נסתר מממשלת גרמניה, שהחלה לשלם בעצמה לפני שנים אחדות - פיצוי חודשי ישיר שממנו חיים כעת הורי בערוב ימיהם. פיצויים על עקמת עצמות, ראומטיזם ומחלות שסחבו כל חייהם כתוצאה ממעשי הנאצים. ופיצויים לאמא שלא יכולה לישון בלי כדורי שינה וכדורי הרגעה במשך היום. וכמה בירוקרטיה והשפלה הם צריכים לעבור על ידי עובדי ביטוח לאומי שמבקרים בביתם כל כמה חודשים, כדי לנסות ולגרוע מהם את מעט התמיכה שהם מקבלים מהמדינה.

וכמה צבוע פלח גדול בעם הזה ששכח מה עשו לו, ובשם הלאומיות ידו קלה על ההדק לעשות מעשה לאחרים. ואיך "יהודי מסריח" התחלף אצלנו ב"אשכנזי מסריח" או ב"ערבי מסריח". ויש יהודים ששואלים יהודים: "מדוע בכלל הייתם צריכים להשאר בחיים? חבל שלא מתתם". יתכן שיהיו כאן כאלה שיחשבו שאני מגזים. אבל יודעים אתם כמה פעמים הטיחו באבא שלי את השאלה הזו, יהודים? ובמה יהודים כאלה שונים מיתר אומות העולם שאנחנו מזדרזים להאשימן באנטישמיות? ושלא תטעו, אנטישמיות עולמית עדיין חיה נושמת ובועטת.

אז עד כמה באמת כל עם ישראל מתייחד עם הנספים וכולו חמלה והבנה לשורדים ומשפחותיהם? כמה אמיתיים הנאומים של המנהיגים והפוליטיקאים? כמה באמת למדנו מהשואה - אל תעשה מה שעשו לך?  

מעבר לצקצוקי לשון, עד כמה נוגעת השואה באמת לכל אחד ואחת מכם?

תוספת עריכה

בעקבות הערות של מגיבים אני רוצה להזכיר שהאמריקאים מציינים שלושה מועדים נפרדים כימי שבתון:   memorial day , veterans day ו-independence day. ולמרות זאת גם בימי הזכרון מרכזי הקניות ומקומות הבילוי עמוסים לעייפה. יום הזכרון הפך פשוט ליום חג.