ברלין היא העיר שגרתי בה הכי הרבה זמן (און אוף) בחו"ל למעט וושינגטון בירת ארה"ב. שמונה פעמים יצא לי להיות שם מסיבות מקצועיות לתקופות שבין שבועיים לארבעה חודשים. אוניברסיטת פריי העמידה לרשותי דירת קרקע מרווחת בת שלושה חדרים - בנויה כולה עץ והכל ירוק סביבה. אני זוכר שכל הריהוט בדירה היה עשוי מעץ אורן, הסקה נעימה חיממה את הדירה ואת העכבישים בעלי גוף קטן ושמן ורגליים דקות וארוכות - שנכנסו לבית להתחמם, ואני נהגתי לשאוב אותם יום יום יחד עם הקורים בשואב האבק.
גרמניה בשבילי היא ארץ הנקניקים והאופרה. בכל פעם שאני שם, אני מבקר בבית האופרה. ובשהייה ארוכה -אפילו מספר פעמים. אין אני מבקר בבתי אופרה באיטליה וצרפת כמו בברלין שבה אני שומע את האופרות בגירסה הגרמנית שאני מבין. שמעתי את ההפקות הגדולות של אאידה, לה טרוויאטה, חליל הקסם, פאוסט (שסיים את הפוסט הקודם) והרשימה ארוכה. אני לא חוסך בכסף ובשביל אופרה תמיד קונה כרטיסים במקומות טובים. בארץ צפיתי באופרה רק פעמיים בבית האופרה בתל אביב, הזמרים הישראלים לא רעים, אך ההפקות אינן משתוות לאלו שראיתי בגרמניה וארה"ב. והמחיר כאן? שחיטה. וצריך להזמין הרבה זמן מראש, אם אינך מסתפק במקום בשורה האחרונה בצד.
אמרתי נקניקים? מי שלא אכל נקניקים בגרמניה, אינו יודע טעם נקניק אמיתי מהו. אני לא צוחק, בארץ אני לא אוכל נקניקים. לא רק משום שהם מלאים בכולסטרול, אלא משום שהם מלאים בכימיקלים ומלח וטעם לוואי של כשרות שאין אני מסוגל לאכול. אני חושב שבברלין קניתי על המשקל כל סוג נקניק אפשרי - יסלחו לי הצמחוניים, אבל הם מאוד מאוד טעימים. וואו, אני מזיל ריר כשאני נזכר בהם. אבל היה נקניק אחד בלבד שזרקתי לחתולי הזבל לאחר שטעמתי פרוסה קטנה. כנראה, שהמוח לפעמים מדחיק משמעות הדברים. כשטעמתי מה- BLUT WURST, נפל האסימון שבעצם אני אוכל נקניק עשוי באמת מדם.
האמת שלא כל כך נרתעתי בשל המשפט המקראי "והדם הוא הנפש", הרי גם בני שבט המסאי באפריקה מקיזים דם מפרה לכלי ומערבבים אותו עם חלב פרה חמוץ. מאכל תאווה זה בעיניהם. הם נמנעים משחיטת הפרות יקרות המציאות ומקיזים רק את דמן שמתחדש (כמו שמתחדש אצלנו כאשר אנחנו תורמים דם). זרקתי את הנקניק הזה כי הוא היה דוחה בטעמו (ד"א, יש לו צבע ורדרד ולא אדום - כמו צבע הקדירה של שבט המסאי). אבל גם שאר הנקניקים מזילי הריר מכילים שאריות דם, יותר מאשר הבשר המכובס במלח ומוזרק במים עם כימיקלים בארץ הקודש. והטעם של הנקניקים הלא כשרים האלו, אוי איזה טעם. יסלחו לי חובשי הכיפות, אבל אספר לכם בסוד את שאמרה לי פעם אישה חרדית: " הייתי מתה לדעת פעם אחת טעם צ'יזבורגר מהו". שתקתי. מה אומר לה? שזה טעים מאוד?
וארוחת בוקר בגרמניה שבה אתה מניח על גבי פרוסת לחם כפרי - פרוסת נקניק משובח על פרוסת גבינה צהובה - טעם גן עדן. תגידו, מדוע גם הגבינות הצהובות בארץ בעלות טעם לוואי של כימיקלים? ואולי מזל שכך. בארץ קל לי לוותר על נקניקים וגבינות צהובות ולשמור על הבריאות והגזרה. טבעוניים, אל תחגגו על מה שאני אומר. כי אצלי אין הכל או לא כלום. אני אוכל בשר וגבינות יאמי טעימים (ולא תחליפים תפלים) בכמות מוגבלת ומאוזנת במזון צמחוני (לפי תזונת הזון - למי שזוכר). אני לא זאב ולא כבשה - נולדתי אוכל כול, וכזה אשאר.
בית האופרה בברלין
וכשהייתי בפעם הראשונה בברלין, היא הייתה חצויה בחומה המפורסמת - חלקה שייך לגרמניה המערבית החופשית וחלקה שייך לגרמניה המזרחית הקומוניסטית דאז. ואני זוכר שעברתי לברלין המזרחית כתייר לביקור של יום אחד, לאחר שקיבלתי אשרת כניסה. אני זוכר את החצייה באוטובוס תיירים. בנקודת הגבול הורידו אותנו מהאוטובוס ובדקו שבאוטובוס אין עיתונים וחומר תעמולה. הכריחו אותנו להחליף לפחות עשרים מרקים מערב גרמניים במרקים מזרח גרמניים שלא שווים דבר במערב - ומה שלא ניצלת שם אתה יוצא עם נייר שאפשר לנגב בו את...
והצמידו לנו מלווה גרמנית מטעם המשטר על כל צעד ושעל ושתפקידה לפקוח עין ולוודא שאף אחד אינו עוזב את הקבוצה.
בביקור במוזיאון פרגמון הגדול והמרשים (שהיה אז בברלין המזרחית) לא שמתי לב לשלטים וצלמתי עם פלאש. קצינה מזרח גרמנית נגשה אלי בפנים חמורות סבר ודרשה שאפסיק לצלם. לא תאמינו, אבל כשפיתחתי את סרט הצילום - כל התמונות שצילמתי במוזיאון היו שרופות. כנראה שהם השתמשו באיזושהי טכנולוגיה מגבירת פלאש ושורפת את הנגטיב.
כשחצינו חזרה, שוב הורידו אותנו מהאוטובוס עם המטען לפני מעבר הגבול ושוטרים מזרח גרמניים עברו עם כלבים ומוטות שבקצותיהן מראות, ובדקו אם אין מישהו שמתחבא בתא המטען של האוטובוס. וליתר ביטחון דקרו את תא המטען במעין קילשונים. תמונות הנאצים מתקופה קודמת חזרו אלי במלוא עוזם. וכשעברתי לברלין החופשית חשבתי האם כך יהיה גם אצלנו - שני חלקי ירושלים, המערבית והמזרחית יופרדו בחומה/גדר ואת בירת ישראל ופלסטין כאחד תפריד נקודת גבול כזו, עם טקסי גבול דומים כאלה. חציתם פעם את גבול ירדן ובזבזתם שעתיים מחייכם עד שקיבלתם חותמת בדרכון? אין בעולם עיר שהיא בירה של שתי מדינות. זה לא דבר טבעי, תאמרו מה שתאמרו.
ברלין החצויה- מעבר הגבול 1984
וכשחזרתי לברלין המערבית הרגשתי פתאום את רוח החופש. כנראה שבברלין יש לי חזות של גרמני כי פונים אלי ברחוב לשאול איך להגיע לכאן ולשם. תמיד חשבתי שאם הייתי שם בשואה, הייתי אולי שורד בגלל החזות שלי שאינה מסגירה את יהדותי. ובבית המלון מתיישבות בשולחן לצידי ולמולי לפרישטיק (ארוחת בוקר) שתי גרמניות זקנות חייכניות שלא מפסיקות לפטפט איתי. ואני חושב שלפי גילן היו קרוב לוודאי נשות נאצים שרצחו את מרבית משפחתי. וכשנכנסתי לחנות צעצועים לקנות משהו לאחיין שלי, המוכר שגילו מתאים לאיש אס אס לשעבר שואל אותי לגיל האחיין וכשאני אומר לו שהאחיין בישראל - אני רואה עננה עוברת בעיניו וכנראה גם בשלי. אני רואה שם נאצים בכל מקום, למרות שהמלחמה הסתיימה מזמן. זוהי שריטה של דור שני.
אז גרמניה וברלין מאוד יפות, האוכל טעים לי שגעון (חוץ מנקניק דם) - קרתופל, גריוול ושמאלץ (תפו"א, בצל מטוגן ושומן עור אווז), כמו בבית אימא. אני מבין את שפתם, נראה כמותם, לבוש כמותם בחליפות ועניבות, אוכל בבתיהם של המארחים שלי, יוצא איתם לפגישות עסקיות במסעדות, שותה כוס יין או בירה איתם, הם מחייכים אלי, צוחקים איתי ... אבל כל אדם שני מרגיש לי שם נאצי פוטנציאלי. בוודאי מצאצאיהם.