חשיבה חופשית

אומרים שפעם מדען -תמיד מדען. כנראה זה יותר ממקצוע. זו דרך מחשבה ודרך חיים. אין כמו מה שאתאר בהמשך דוגמה לכך.

בקורס שלימדתי תלמידי בוגר היו חמש שעות שבועיות. שתיים מהן החלו בשעה שמונה ורבע בבוקר. כדי לא להתקע בפקקי הבוקר ולהגיע בזמן, נהגתי לצאת מוקדם מהבית ובדרך כלל הגעתי לפקולטה כחצי שעה לפחות לפני תחילת השיעור. רבע שעה הייתי צריך כדי להכין את האולם להרצאה, להכנס ללוח הפיקוד שמדליק את האורות, המחשב ומקרן הברקו (ותמיד יש איזה מרצה אדיוט לפניך שמקלקל דברים או שמכבה דברים שלא צריך למרות ההוראות המפורשות הכתובות מול עיניו באותיות קידוש לבנה), להוריד את המסך הגדול להקרנת מצגות, לתזמן את סרטוני הוידאו וכדומה. אבל גם כך נותרו לי לפני כן כעשרים דקות שבהן נהגתי לקנות בדוכן שבכניסה לבנין ההרצאות קפה הפוך גדול חזק ובייגלה טרי. ביום יפה הייתי יוצא לחצר הפקולטה ומתיישב על ספסל האבן הארוך - שותה, אוכל וצופה בסטודנטים ואנשי הסגל הנוהרים אל פתח הכניסה להתחיל את יום לימודיהם או עבודתם.

ביום חם ישבתי לפני ההרצאה בפינה מוצלת - בקרן הספסל בצמוד למבנה חברת החשמל. בצפיה לעבר הנוהרים אל פתח הכניסה לבנין, הבחנתי שלרובם אני נשאר שקוף, אבל מדי פעם יש מישהו/י שמפנה את הראש ימינה לעבר האיש המוסתר מעבר למבנה החשמל, כלומר אלי (ראו בשרטוט). 

מהר מאוד התעוררה בי סקרנות האם ישנה חוקיות. התחלתי לספור כמה אנשים חולפים היישר מבלי להביט עד שמישהו מפנה ראשו ימינה ומביט אלי לשניה. שלפתי דף מהתיק ותחלתי לתעד את הספירה, כמו בתרשים הבא.

מהר מאוד נדהמתי לראות שישנה חוקיות וניתן להסיק כללים. לאחר תצפית וספירה במשך מספר פעמים בבוקר שלפני ההרצאה - מצאתי שבממוצע אחד מכל 12  מפנה ראשו ימינה מיד לאחר שחלף את מבנה החשמל. אבל זה לא הכל:

כשהחולפים היו ביחידוּת, יותר נשים מגברים הפנו ראשן ימינה באופן מובהק (אחת מ-8 בממוצע, לעומת אחד מ- 14 גברים).

כאשר חלפו זוגות מעורבים (גבר ואישה) - תמיד האישה הייתה זו שהפנתה ראש ימינה.

כאשר חלפו זוגות גברים, או זוגות נשים - תמיד מי שהיה קרוב יותר למקום מושבי (כלומר הצועד/ת הימני/ת) היה זה שמפנה מבט.

כאשר חלפה קבוצת אנשים שצעדו במקבץ - תמיד הצועד בראש הקבוצה היה זה שהפנה מבט ימינה ואלה שצועדו אחריו רק מביטים היישר קדימה לעבר פתח הבניין. למרות שהקבוצות היו אקראיות וללא שום קשר חברתי ביניהם - הצועד בראש כאילו קיבל אחריות על השאר באופן בלתי מודע.

בוודאי יהיו כאן קוראים שחושבים איזה שטות היא לשבת כך, לתצפת, לספור ולמצוא כללים. הם אולי היו מקסימום מתצפתים בהנאה על עלמות החן החולפות. אבל לחקור מי בין החולפים מפנה ראש ומביט - זה כבר נחשב על סף המופרעות, או מקסימום מעיד על שיעמום.והאמת היא (כפי שכבר אמר אריסטו ואחרים), בכל מדען יש מידה מסויימת של מופרעות. אבל למעשה בשביל להגיע להישגים משמעותיים במדע, צריך לצאת מהקופסא. אך חזרה לעניינינו, וודאי תשאלו איזו תועלת יש לתצפית 'מפגרת' כזו?

אז כדי להבין את ההגיון בכללים ההתנהגותיים שהוסקו במחקר הפשוט הזה (כן, עדיין אפשר לעשות מחקר בלי ציוד מעבדה ותקציב מחקר) - פשוט החליפו את דמותי בתרשים למעלה באריה:

בוודאי כעת תסכימו שאם אריה היה רובץ במקומי - למי שהיה מפנה מבט ומגלה את נוכחותו, היה יתרון השרדותי. כי מי שלא היה מבחין בזמן, וודאי היה נטרף - אם לא היה נס מיד לנפשו או מטיל רומח לעבר האריה. הצבת האריה במשוואה מעניקה הגיון התנהגותי אבולוציוני. אמנם אנשים שחולפים בחצר הפקולטה אינם מצפים להתקל באריה, אבל נניח שהיינו מחליפים את האריה בפושע או מחבל, האם יש יתרון למי שיפנה מבט ויגלה מיד את הסכנה? בגילוי סכנה מעורב תהליך ביולוגי בבסיס ההתנהגות. בעת סכנה האדם מגיב בעליה ברמת האדרנלין. העליה באדרנלין היא אמצעי ביולוגי בעל ערך אבולוציוני רב עוצמה - העליה ברמת האדרנלין היא זו שמעוררת את הדפוס ההתנהגותי ההשרדותי 'התקף או ברח'.

חשוב לציין שהמחקר התצפיתי הזה אינו מייצג את כלל האוכלוסיה, כי נעשה על אוכלוסיה מאוד מסויימת - סטודנטים ועובדי סגל אקדמי ומנהלי. אמנם באוניברסיטה קיים גם הסקטור של עובדי נקיון ואנשי שירותים אחרים, אבל אלו משום מה מתחילים לעבוד בשש בבוקר כדי לסיים בשתיים בצהריים. אגב, אף פעם לא הבנתי מדוע אין אנשי שירות כאשר צריכים אותם כשדברים מתלכלכים או מתקלקלים, שזה תמיד לאחר שתיים לפי חוק מרפי. תגידו, האם יתכן שעבודה בשעות המשונות האלו קשורות לזה שהפועלים האלה זקוקים להשלמת הכנסה? לא יודע, סתם השערה לגבי אלו ש'עובדים' בשעות שלא בדיוק צריכים אותם.

על שם האלגוריה, כיניתי את המחקר הזה בשם 'מבחן האריה'. ובפוסט הזה אני מפרסם אותו לראשונה מבלי לזכות בקרדיט מדעי פורמלי. הרי עכשיו אני יכול להרשות לעצמי ומבלי לצרף לתוצאות ערכי סטיות תקן, סיגניפיקנס ושאר ירקות סטטיסטיים שאינם מעניינים בני אדם מהשורה, אלא הם סטטיסטיקאים, או רוצים לעשות רושם שהם כאלו (לא,סתם). ובכלל ישראבלוג הרי אינו כתב - עת מדעי. למעשה הפוסט הזה מדגים שאפשר לחקור גם בחיי יומיום, ללא צורך בתקציבי מחקר, כוח אדם וציוד מיוחד.