אלפי סטודנטים לימדתי. בכל מקום ופינה
אומרים לי שלום. אני משיב, אך לא זוכר את השמות,
בקושי את הפנים. אבל יש סטודנטים שאני אף
פעם לא אשכח.
שבועיים לפני תחילת שנת הלימודים 98/99 פנה אלי פרופסור י' שהיה יו”ר בית הספר
לתלמידי חו”ל בבקשה. ד”ר ג' עשתה לו ברז ועברה
ללמד באריאל (אז מכללת אריאל). ד”ר ג' הייתה
אמורה ללמד ‘גנטיקה של האדם' רפואנים שמגיעים
לארץ ללימוד במסגרת תוכנית חד שנתית (שנה
אחת מהתואר שלהם) - בבית הספר לתלמידי חו”ל
של האוניברסיטה, במסגרת תוכנית חילופי
סטודנטים.
הקורס המדובר הוא קורס סמיסטריאלי
גדול של 6 שעות שבועיות, ועוד שעה תרגיל. בתחילה
הייתי בשוק, להכין מכלום קורס ענק שכולל
מבוא לגנטיקה כללית וגנטיקה של האדם - אינו
דבר של מה בכך. מה עוד שמזה שנים קודם לא לימדתי
גנטיקה גם בשפה העברית, ועכשיו להעביר קורס
ענק כזה שיתנהל בשפה האנגלית, ועוד לרפואנים
מאוניברסיטאות אמריקאיות משובחות... אבל
פרופ' י' ידידי , והתחינות שהפעיל כבדות,
ותהיה הכנסה נוספת של אלף דולר לחודש, בדיוק
כשאני צריך -באותה עת עמדנו לעבור לבית חדש,
והיינו זקוקים לתוספת הכנסה. אז בחיל ורעדה
הסכמתי, ובניתי בשבועיים תוכנית לימודים
(סילבוס). את ההרצאות בניתי מסקרצ' לפני כל
הרצאה. לא ראיתי הרבה שעות שינה. והיה צריך
לחבר גם תרגילים לכל שבוע, וצריך לבדוק אותם...
כדי שתוכנית הלימודים שבניתי תוכר
באוניברסיטאות בארה”ב, הייתי חייב לקבל
אפיליאציה של אוניברסיטה אמריקאית. קורות
החיים שלי, השגי עבודת המחקר , רשימת הפרסומים
האקדמים, קובצי התרגילים שהכנתי ודוגמה
של שני שאלוני בחינה - הוגשו לעיון ולאישור
של מועצת אוניברסיטת בוסטון. קיבלתי מינוי
פרופסור לווין מאוניברסיטת בוסטון לצורך
העניין.
הכיתה בשנה הראשונה שלי היתה קטנה
- שישה תלמידים בלבד. אבל כששכר הלימוד שהם
משלמים לאוניברסיטה הוא ארבעים אלף דולר
לשנה, מגיע להם יחס של אח”מים. הקורס לא היה
קל בלשון המעטה, הלוואי ורופאים ישראליים
היו לומדים רבע מלימודי הגנטיקה האלו. למעשה
בארץ רוב הרופאים לא יודעים גנטיקה (מלבד
אלו שמתמחים אחר כך בתחום), כי הגנטיקה שהם
לומדים בארץ היא ממש אבל ממש צחוק.
למעשה הקורס התנהל כאמור באנגלית,
ולמרות שהתנהל באווירה לא פורמאלית - הוא
הטיל עליהם אימה. אבל הם היו מאוד רציניים
ולמדו ברצינות. הגישו תרגילים בכל שבוע.
תרגילים שדרשו הרבה עבודה לפתרם. אבל התרגילים
האלו מיקדו ועזרו לכוון אותם לבחינות שיצטרכו
לעבור. בניגוד לקורסים לסטודנטים ישראליים
שבו נבחנים במדעי הטבע והרפואה בסוף הסימסטר,
השיטה האמריקאית שונה. באמצע הסימסטר ניגשים
למבחן מיד-טרם, ובסוף הסימסטר ניגשים לבחינה
המסכמת. הבחינה המסכמת מהווה 40 אחוז מהציון.
המיד-טרם וציוני התרגילים מהווים 30 אחוז כל אחד, מהשיקלול הכללי.
לאחר המבחן המסכם שאלתי את החברה
האלה איך היה. הם נראו המומים ודבי שהייתה
התלמידה הכי מצטיינת במהלך הקורס, אמרה
שאף פעם לא הזיעה כפי שהזיעה בבחינה הזו,
וכי היא ממש לא יודעת אם הצליחה. דבי עברה
עם ציון 98, שלפי שיטת ארה”ב זה +A .
אלדר שהיה בן של יורדים ישראלים, נולד
בארה”ב וידע עברית לא רעה. גם הוא חשש מהציון,
אבל גם הוא הצליח בציון 88. ואני אומר לכם שהציונים
האלו הם ללא הנחות. כל אחד קיבל אותם בכבוד.
סטיב סיים בפנים מאוכזבות רק עם +C, וג'קי
הג'ינג'י פרש בשבועיים האחרונים. לא היה
מסוגל לשאת בלחץ.
לפני תחילת הסימסטר השני, פנו אלי
שוב בתחינה פרופסור י' ומנהל בית הספר לתלמידי
חו”ל, ללמד קורס נוסף ב'ביולוגיה
התפתחותית ואמבריולוגיה' (תורת העובר).
קורס קשה בן 5 שעות שבועיות. שוב עשו להם ברז
ואין להם מי שיסכים בהתראה קצרה כזו ללמד,
והקורס בסימסטר הקודם היה הצלחה גדולה,
ועוד כהנה וכהנה ליקוקים ותחינות. אף פעם
לא לימדתי בתחום זה, אבל לעבודת הדוקטורט
ולמחקר שלי בארה”ב היו נגיעה לחלק מהתכנים
של הקורס. וכי איך אפשר לסרב לחברים? ואני
הייתי צריך את ההכנסה הנוספת - אז הסכמתי.
ושוב בניתי תוכנית לימודים לתפארת , ברוח
קורס דומה באוניברסיטת בוסטון. בקורס הזה
גודל הכיתה היה 24 תלמידים. דבי ואלדר היו
שוב בין תלמידיי. בשנים הבאות הקורסים האלו
מנו בין 16-24 סטודנטים. מספר התלמידים הלך וגדל
עם השנים. כנאמר חבר המליץ לחבר.
מרבית תלמידי בית הספר מגיעים לתוכנית
חד שנתית במדעי הרוח והיהדות. מסלול הרפואנים
היה רק אי קטן בבית הספר, וכך יצא שלימדתי
בו שני קורסים גדולים מתוך החמישה המוצעים.
לימדתי במשך שלוש שנים, עד שפרצה האינתיפדה
השניה. ההורים האמריקאים החרדים סרבו להמשיך
לשלוח את הילדים. מאז ועד היום נסגרה תוכנית
הרפואנים הזו.
כמה שנים לאחר מכן אני צועד במסדרונות
שיבא, תל השומר בענייני עבודה , ולפתע פתאום
אני נתקל באלדר. הוא התקבל ולומד רפואה באוניברסיטת
תל אביב במסגרת תוכנית לימודים מיוחדת
באנגלית, לתלמידי רפואה מחו”ל שעלו לארץ.
אתה יודע, הוא אומר, גם דבי לומדת איתי כאן
רפואה. לא רע, אמרתי, שניים מתוך השישה שלימדתי
במחזור הראשון עשו עליה ויהיו רופאים בישראל.
שנתיים שלוש לאחר מכן אני פוגש במסדרונות
הדסה את ג'וני מהמחזור השלישי שלימדתי,
כולו מחייך מאוזן לאוזן. “אתה יודע, בגללך
עשיתי עליה”.
שתהיה לכולכם הסטודנטים שנת לימודים
פוריה ומוצלחת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קנקן התה