חשיבה חופשית

בלוח הסטטיסטיקה כאן

אני מגלה

שורות מקבצי כניסות

מאוד מעניינות

ומקבצי חיפושים

עוד יותר מעניינים

שמובילים

למוחות מעוותים

עם שם

בלוח הסטטיסטיקה כאן

אני מגלה דברים

על אנשים עצבנים

ואנשים קטנים

עם פנקסים

ואני צוחק

על עולם קטן

ושלא תגידו שבישרא הכל רע

כי יש בו לוח סטטיסטיקה

עם עקבות

איזה מזל שבישרא

אפשר לכתוב רוע וכזב

בעילום שם

ואולי לא

כי יש לוח סטטיסטיקה

אם יש ואין שמובילים לשם

שם עם עם לב  

ואני ממש מתנצל

על באמת

בפני כל הקוראים

שאין להם דבר

גם לא חצי דבר

עם הדיבור הזה.

אך יש אנשים

שיש להם כובע בוער.

אלפי סטודנטים לימדתי. בכל מקום ופינה אומרים לי שלום. אני משיב, אך לא זוכר את השמות, בקושי את הפנים. אבל יש סטודנטים שאני אף פעם לא אשכח.

שבועיים לפני תחילת שנת הלימודים 98/99 פנה אלי פרופסור י' שהיה יו”ר בית הספר לתלמידי חו”ל בבקשה. ד”ר ג' עשתה לו ברז ועברה ללמד באריאל (אז מכללת אריאל). ד”ר ג' הייתה אמורה ללמד ‘גנטיקה של האדם' רפואנים שמגיעים לארץ ללימוד במסגרת תוכנית חד שנתית (שנה אחת מהתואר שלהם) - בבית הספר לתלמידי חו”ל של האוניברסיטה, במסגרת תוכנית חילופי סטודנטים.

הקורס המדובר הוא קורס סמיסטריאלי גדול של 6 שעות שבועיות, ועוד שעה תרגיל. בתחילה הייתי בשוק, להכין מכלום קורס ענק שכולל מבוא לגנטיקה כללית וגנטיקה של האדם - אינו דבר של מה בכך. מה עוד שמזה שנים קודם לא לימדתי גנטיקה גם בשפה העברית, ועכשיו להעביר קורס ענק כזה שיתנהל בשפה האנגלית, ועוד לרפואנים מאוניברסיטאות אמריקאיות משובחות... אבל פרופ' י' ידידי , והתחינות שהפעיל כבדות, ותהיה הכנסה נוספת של אלף דולר לחודש, בדיוק כשאני צריך -באותה עת עמדנו לעבור לבית חדש, והיינו זקוקים לתוספת הכנסה. אז בחיל ורעדה הסכמתי, ובניתי בשבועיים תוכנית לימודים (סילבוס). את ההרצאות בניתי מסקרצ' לפני כל הרצאה. לא ראיתי הרבה שעות שינה. והיה צריך לחבר גם תרגילים לכל שבוע, וצריך לבדוק אותם...

כדי שתוכנית הלימודים שבניתי תוכר באוניברסיטאות בארה”ב, הייתי חייב לקבל אפיליאציה של אוניברסיטה אמריקאית. קורות החיים שלי, השגי עבודת המחקר , רשימת הפרסומים האקדמים, קובצי התרגילים שהכנתי ודוגמה של שני שאלוני בחינה - הוגשו לעיון ולאישור של מועצת אוניברסיטת בוסטון. קיבלתי מינוי פרופסור לווין מאוניברסיטת בוסטון לצורך העניין.

הכיתה בשנה הראשונה שלי היתה קטנה - שישה תלמידים בלבד. אבל כששכר הלימוד שהם משלמים לאוניברסיטה הוא ארבעים אלף דולר לשנה, מגיע להם יחס של אח”מים. הקורס לא היה קל בלשון המעטה, הלוואי ורופאים ישראליים היו לומדים רבע מלימודי הגנטיקה האלו. למעשה בארץ רוב הרופאים לא יודעים גנטיקה (מלבד אלו שמתמחים אחר כך בתחום), כי הגנטיקה שהם לומדים בארץ היא ממש אבל ממש צחוק.

למעשה הקורס התנהל כאמור באנגלית, ולמרות שהתנהל באווירה לא פורמאלית - הוא הטיל עליהם אימה. אבל הם היו מאוד רציניים ולמדו ברצינות. הגישו תרגילים בכל שבוע. תרגילים שדרשו הרבה עבודה לפתרם. אבל התרגילים האלו מיקדו ועזרו לכוון אותם לבחינות שיצטרכו לעבור. בניגוד לקורסים לסטודנטים ישראליים שבו נבחנים במדעי הטבע והרפואה בסוף הסימסטר, השיטה האמריקאית שונה. באמצע הסימסטר ניגשים למבחן מיד-טרם, ובסוף הסימסטר ניגשים לבחינה המסכמת. הבחינה המסכמת מהווה 40 אחוז מהציון. המיד-טרם וציוני התרגילים מהווים 30 אחוז כל אחד, מהשיקלול הכללי.

לאחר המבחן המסכם שאלתי את החברה האלה איך היה. הם נראו המומים ודבי שהייתה התלמידה הכי מצטיינת במהלך הקורס, אמרה שאף פעם לא הזיעה כפי שהזיעה בבחינה הזו, וכי היא ממש לא יודעת אם הצליחה. דבי עברה עם ציון 98, שלפי שיטת ארה”ב זה +A .

אלדר שהיה בן של יורדים ישראלים, נולד בארה”ב וידע עברית לא רעה. גם הוא חשש מהציון, אבל גם הוא הצליח בציון 88. ואני אומר לכם שהציונים האלו הם ללא הנחות. כל אחד קיבל אותם בכבוד. סטיב סיים בפנים מאוכזבות רק עם +C, וג'קי הג'ינג'י פרש בשבועיים האחרונים. לא היה מסוגל לשאת בלחץ.

לפני תחילת הסימסטר השני, פנו אלי שוב בתחינה פרופסור י' ומנהל בית הספר לתלמידי חו”ל, ללמד קורס נוסף ב'ביולוגיה התפתחותית ואמבריולוגיה' (תורת העובר). קורס קשה בן 5 שעות שבועיות. שוב עשו להם ברז ואין להם מי שיסכים בהתראה קצרה כזו ללמד, והקורס בסימסטר הקודם היה הצלחה גדולה, ועוד כהנה וכהנה ליקוקים ותחינות. אף פעם לא לימדתי בתחום זה, אבל לעבודת הדוקטורט ולמחקר שלי בארה”ב היו נגיעה לחלק מהתכנים של הקורס. וכי איך אפשר לסרב לחברים? ואני הייתי צריך את ההכנסה הנוספת - אז הסכמתי. ושוב בניתי תוכנית לימודים לתפארת , ברוח קורס דומה באוניברסיטת בוסטון. בקורס הזה גודל הכיתה היה 24 תלמידים. דבי ואלדר היו שוב בין תלמידיי. בשנים הבאות הקורסים האלו מנו בין 16-24 סטודנטים. מספר התלמידים הלך וגדל עם השנים. כנאמר חבר המליץ לחבר.

מרבית תלמידי בית הספר מגיעים לתוכנית חד שנתית במדעי הרוח והיהדות. מסלול הרפואנים היה רק אי קטן בבית הספר, וכך יצא שלימדתי בו שני קורסים גדולים מתוך החמישה המוצעים. לימדתי במשך שלוש שנים, עד שפרצה האינתיפדה השניה. ההורים האמריקאים החרדים סרבו להמשיך לשלוח את הילדים. מאז ועד היום נסגרה תוכנית הרפואנים הזו.

כמה שנים לאחר מכן אני צועד במסדרונות שיבא, תל השומר בענייני עבודה , ולפתע פתאום אני נתקל באלדר. הוא התקבל ולומד רפואה באוניברסיטת תל אביב במסגרת תוכנית לימודים מיוחדת באנגלית, לתלמידי רפואה מחו”ל שעלו לארץ. אתה יודע, הוא אומר, גם דבי לומדת איתי כאן רפואה. לא רע, אמרתי, שניים מתוך השישה שלימדתי במחזור הראשון עשו עליה ויהיו רופאים בישראל. שנתיים שלוש לאחר מכן אני פוגש במסדרונות הדסה את ג'וני מהמחזור השלישי שלימדתי, כולו מחייך מאוזן לאוזן. “אתה יודע, בגללך עשיתי עליה”.

שתהיה לכולכם הסטודנטים שנת לימודים פוריה ומוצלחת.                                          

אך טבעי שחיילים משוחררים מחפשים את עצמם. חלקם (מבתים עשירים) - מחפשים את עצמם בגואה, או בטרקים בדרום אמריקה, אוסטרליה, ניוזילנד.. , חלקם (מבתים פחות עשירים) - מתחילים קודם לעבוד כדי לחסוך כסף לטיול הגדול או ללימודים. כך גם הבן, שבוע לאחר השחרור מצא עבודה כקב”ט במלון בוטיק ירושלמי יוקרתי. גם מצא מהר וגם התקבל מהר לעבודה האמיתית הראשונה בחייו. קב"ט נחשב למקצוע מועדף לקבלת מענק מהמדינה. השכר לא רע בכלל בשביל חייל משוחרר, ויש גם תנאים כמו למשל  ארוחות חינם במלון ( בניגוד לקב"טים, לשאר עובדי המלון זמן האוכל על חשבונם. לקבט"ים כניסה חופשית למטבח בלילות, כדי להצטייד, הרי הם נושאי המפתח). ויש גם שעות נוספות, טיפים וכדומה. איזה טיפים? מאורחים שנתקעו למשל נעולים בחדר, או לא מצליחים להסתדר עם כרטיס המפתח, מטרד משכנים, טיפול זה או אחר בענייני ביטחון מיוחדים, דאגה לסידורי ביטחון מיוחדים של קבוצות וכדומה.

חודשיים עבד כקב”ט, יום ולילה, שבת וחג. אמנם יש שעות נוספות, שעות לילה וחג, אבל זה לא קל לעבוד ביממה שתי משמרות של 8 שעות כל אחת -  משמרת בוקר ומשמרת לילה או משמרת ערב ומשמרת בוקר למחרת. לעיתים המשמרת מתארכת לשתים עשרה שעות. בפסח עבד גם בליל הסדר, גם בחג, גם בסופ”ש הצמוד, וגם בחג השני - בקיצור עבודה, עבודה ועוד עבודה. לאחר חודשיים הוא נשבר והחליט לחיות חיים נורמלים יותר ובעבודה רגועה יותר. ויתר על המשכורת הגבוהה ועל הטיפים, שלפעמים יכולים להגיע עד למאתיים ואפילו לחמש מאות דולר! (יש גברת אחת כשמגיעה להתארח  לעיתים קרובות במלון, וזה סדר גודל של גובה הטיפים שהיא משאירה למי ששירת אותה יפה). לעומת זאת אורחים אחרים כמו ציפי לבני , אבו מאזן, גנץ הרמטכ”ל לשעבר ופמליתו, לא נוהגים להשאיר טיפים בביקורים במלון המועדף הזה עליהם. כך גם לא אבשלום קור שמביא קבוצות לסיור מורשת, אבל רמת העברית בדרישות שלו לסידורי ביטחון יוצאת מהכלל. נשכבתי מצחוק משרשור המסרונים שהחליף עם הבן בעברית משובחת של בית מרקחת.

אז כאמור לאחר חודשיים הבן נשבר משעות העבודה המטורפות והלחוצות, שמספיק היו לו כאלה בצבא, הלך לחפש עבודה אחרת ומצא במקום הראשון שפנה, שוב לאחר שבוע בלבד. הוא נכנס ככה סתם לחנות ספרים ברשת ושאל אם במקרה הם מחפשים עובד, ואכן התפנתה שם במקרה משרה אחת. התמזל מזלו ובחנות הייתה באותה שעה מנהלת החנות והמנהלת האזורית שהגיעה לראיין למשרה הפנוייה סוללת מועמדים, שקורות החיים ששלחו התאימו. הוא הגיע במקרה חצי שעה לפני תחילת הראיונות עם האחרים שהוזמנו. קצת מצחיק שהוא הגיע ללא דף קורות חיים (שכח בבית). אבל הגברות שראיינו אותו, כנראה מאוד התרשמו ובקשו שישלח בפקס את קורות החיים לאחר הראיון. הוא שלח וקיבל תשובה לאחר חצי שעה, שהוא זה שהתקבל לעבודה. התחלת העבודה מיד.

העבודה הזו, שמכונה ברשת הספרים הזו 'איש ספר', הייתה לו מאוד מעניינת והזדמנות לפגוש שלל אנשים צבעוניים וכן סופרים ומשוררים שמכתתים את רגלם ועוברים מחנות לחנות, לבדוק באיזה מקום מוצג הספר, בכמה עותקים, ולשדל המוכרים להמליץ על ספרם החדש. אתם מאמינים שכך נאלצים סופרים לשתדלנות?

השכר ברשת אמנם שכר מינימום, אבל עבור משמרת יומית שהיא 6 שעות בלבד. מעבר לכך אם יש צורך, ויש לא פעם צורך, משלמים  שעות נוספות, וכן הוא מקבל אחוזים על כל כרטיס מועדון שהוא מצרף, מקבל ספרי קריאה חדשים לקריאה, כדי שיוכל  וידע להמליץ, ועוד כמה הטבות נוספות . עבורו העבודה הזו הייתה מאוד נוחה, כי היא אפשרה לו ללמוד לפסיכומטרי במקביל. למרות שלא קל ללמוד 6 שעות לאחר העבודה, בנוסף לשעות הלימוד העצמי שנדרשים בבית.

בפסיכומטרי הראשון והיחיד שניגש , כאשר באמצע  הלימודים גם נעדר פעמיים בשל שירות מילואים של שבוע כל פעם (כן, הוא גוייס למרות הפטור ממילואים לשנה ראשונה לאחר השחרור - אבל לא ביחידה שלו). למרות כל זאת הוא הוציא ציון נאה מאוד בפסיכומטרי לכל הדעות. בחלק האנגלית קיבל 145 מתוך 150, כלומר דבר שמקנה לו פטור מלימודי אנגלית באוניברסיטה.

בקיץ האחרון הוא עשה דבר מאוד לא שיגרתי. הוא צמצם מאוד את מספר המשמרות השבועיות בחנות הספרים והחליט שהוא צריך לחפש את עצמו. לא בטיול בחו”ל, אלא במה הוא רוצה ללמוד בחיים. עם פסיכומטרי כזה הוא יכול להתקבל כמעט לכל חוג לימודים באוניברסיטה. אבל כמעט, ועל כך עוד אדבר בהמשך.

אז בקיץ האחרון הוא החליט לעשות מעשה ונרשם לקורסי קיץ בעברית כדי לגלות את תחום התעניינותו. לקח קורסי מבוא בביולוגיה, בכימיה, בפיזיקה ובמתמטיקה - מצד אחד, ומצד שני - קורסים ברוח ובחברה - קורס בהיסטוריה של שלהי ימי הביניים וראשית העת החדשה, קורס היסטוריה בקולנוע, וקורס בחשיבה מדינית.

טוב, בתור בן להורים בסגל האקדמי באוניברסיטה, הוא יכל להרשות לעצמו את הלוקסוס של לימודי חיפוש עצמי כזה. כי הלימודים חינם לבני פרסונל. אמנם לא לגמרי חינם, כי בניגוד לעובדי חברת החשמל למשל, שמקבלים חשמל בחינם והמס מגולם, מאיתנו לא מגלמים את מס ההכנסה עבור לימודי החינם האלה. אז בואו נקרא לזה לימודים חצי חינם. בסימסטר הקיץ הזה הוא נהנה מאוד מכל מה שלמד, החל ממקיאבלי ועד לתורת היחסות. הצליח בכל הקורסים בממוצע של 95, אבל נשאר יותר מבולבל - באיזו מגמה או חוג לבחור? הוא אוהב גם את זה וגם את זה וגם את זה, והצליח יפה מאוד בכל הקורסים הנסיוניים שבחר - במדעים, בחברה, וברוח.

ואז לאחר בדיקה מצא שבעברית יש חוג לימודים ייחודי הנקרא מדעי הקוגניציה. 

למי שאין סבלנות להכנס לקישור המתאר את אופי הלימודים האלה, אומר בקיצור שזוהי מגמת לימודים שעטנז - שילוב של מדעי המחשב, סטטיסטיקה, מדעי הטבע, פסיכולוגיה, פילוסופיה, בלשנות ועוד ועוד - ובאורח פלא, כל זה בחסות הפקולטה למדעי הרוח, ובשיתוף פעולה  עם מדעי הטבע והחברה.

שאלתי אותו מה היתרון בלקבל תואר בלימודי רוחב כאלה. מעניינים אותו מאוד מדעי המוח, אז מדוע שלא ילמד במגמת פסיכוביולוגיה למשל. שהיא מגמת לימודים יוקרתית דו-חוגית, המשלבת תואר בפסיכולוגיה וביולוגיה? ואם הוא רוצה לעבוד בהייטק, מדוע שלא ילמד פשוט מדעי המחשב וזהו. הוא הסביר לי שדווקא כיום יש ביקוש גדול בחברות הייטק לאנשי מדעי הקוגניציה למשרות ניהול בכירות. כנראה שהגיעו למסקנה שמי שלמד גם בלשנות וגם פסיכולוגיה וגם סטטיסטיקה וגם כימיה וגם ביולוגיה וגם וגם וגם, מוכשר יותר לניהול בהייטק ולמשרות בכירות יותר מאשר איש מדעי המחשב בלבד.

למעשה תוכנית הלימודים קשה ודי מטורפת, כפי שהמתעניינים שבכם יכולים לראות בקישור כאן. אבל מתאים לבן שלי תמיד לבחור דברים כאלה, וההצלחה בלימודי הנסיון בסימסטר הקיץ אולי באמת מצביעה על פוטנציאל להתמודד עם חוג שכזה. אלא מה? מספר התלמידים מוגבל, ותנאי הקבלה דומים לקבלה ללימודי רפואה. אז אמנם יש לו פסיכומטרי מאוד גבוה, אבל באוניברסיטה העברית, אפילו פסיכומטרי 740 אינו מספיק לקבלה למקצועות האלו. אז יש אנשים כמו קרובת משפחה שלי, שעשתה 8 פסיכומטרים , אחד אחר השני. כמו רבים שניגשים למבחן אחר מבחן, עד שמקבלים ציון בפסיכומטרי כמו של איינשטיין. ולקרובת המשפחה שלי גם זה היה מספיק עבורה להתקבל לרפואה רק באוניברסיטת חיפה ולא באחרות. ומצד שני יש דרך אחרת, שבה בחר הבן והתחיל ללמוד בה השבוע.

מדובר בשנת לימודים במגמת טרום תואר, שבה בחר במסלול לימודים מורחב במדעי הטבע - כימיה, ביולוגיה ומתמטיקה. שמונים אחוז מבני המחזור שלו שהתקבלו למגמה הזו (כשמונים סטודנטים במספר), לומדים במסגרת הזו כדי להעלות את סיכויי הקבלה לרפואה. הבן שייך לעשרים אחוז האחרים, שרוצים להתקבל לחוגי לימוד ותנאי קבלה קשים אחרים, מבלי צורך לעשות אינסוף פסיכומטרים. אם יצליח ויקבל השנה בלימודיו ממוצע ציונים של 93, יוכל להתקבל ללימודי הקוגניציה עם ציון הפסיכומטרי שלו, שעשה רק פעם אחת ויחידה.

אז אמנם כך לימודי התואר הראשון שלו ימשכו ארבע במקום שלוש שנים, אבל טיול שיחרור בחו”ל לא שורף לפחות שנת לימודים אחת? וכי שמונה פסיכומטרים לא גוזלים אפילו יותר משנה? ולסטודנטים שבכם אני לא צריך לספר מהי עלות העושק של לימודי הפסיכומטרי.

אז השבוע התרגשתי מאוד. הבן הפך לסטודנט מהמניין בעברית (שנת הלימודים במסגרת הזו החלה כמה ימים קודם לפתיחת שנת הלימודים הרשמית). התקבל ללימודים באוניברסיטה המדורגת בין שישים האוניברסיטאות הטובות ביותר בעולם (שמתם לב לגאוות היחידה?). ראיתי את מערכת השעות שלו לסימסטר הראשון, שבה הוא לומד שלושה ימים בשבוע מעשר בבוקר עד שבע בערב, ויומיים בשבוע הוא לומד משמונה עד ארבע וחצי.

הוא התפטר מהעבודה במשרה מלאה מרשת הספרים, והתחייב להמשיך שם בעבודה חלקית במספר שנתי מסויים של שעות עבודה, כדי שתשמר לו  הזכות לעבוד כממלא מקום ברשת. נראה שהוא כבר די יודע מה הוא רוצה בחיים ורוצה שזה יהיה גם מעניין וגם מאתגר. אני מאוד גאה בו על כך. ולי לא נותר אלא לאחל לו הצלחה ואם יהיה לו צורך, תמיד אעמוד לצידו בעזרה בידע והסברים בכימיה וביולוגיה. בשאר הוא כבר יצטרך להסתדר לגמרי בעצמו.

די, הבוקר כלו כל הקיצין. אז עשיתי מעשה. לא די שהמצב הבטחוני על הפנים, נמאס לי למחוק כלכך הרבה דואר זבל שמגיע מפייסבוק ולאחרונה גם מישראבלוג. דואר מאנשים ובלוגרים שאף פעם לא נרשמתי לקבלת עדכונים מהם. יסלחו לי אותם אנשים, פשוט אין לי כל עניין במה שהם כותבים. וזאת שלא באשמתם, אלא באשמת הפלטפורמות שבהם הם מפרסמים, שגורמים לי לבזבז זמן ולנקות עשרות רבות של עדכוני דואר זבל מהם.

מסתבר שבשלושה החודשים האחרונים התחלתי משום מה לקבל עדכונים אינסופיים לפוסטים שנכתבים בכל הבלוגים האפשריים בישרא, אפילו מהבלוגים הפרטיים. בתחילה זה היה ממש נורא ובעצבים נכנסתי בשיטתיות אחד לאחד לכל הבלוגים האלו וביטלתי הרשמה ללא הבחנה, בין אם טוב הבלוג או רע. פשוט מה שנשלח אלי ללא רצוני גורם לי לקפיצת פיוזים.

אז לאחר שביטלתי הרשמה בעשרות בלוגים בימים הראשונים, הקצב הלך ופחת למזלי. למזלי ולמזל הסבלנות המוגבלת שלי. למרות שזה מעיד על סימן רע לישרא מבחינת המשמעות הסטטיסטית, וגם כי מרבית העדכונים שממשיכים להגיע הם מבלוגרים שלא כתבו מזה זמן רב ומפרסמים פוסט פרידה מישרא. במצב כזה, יסלחו לי החלונות הגבוהים, אינני עצוב שהולכים ומתמעטים העדכונים ככל שאני מבטל את ההרשמות.

אז בדרך כלל מדיניות ביטול ההרשמות הזו שלי פועלת היטב, מלבד בבלוגים מסויימים אחדים שאי אפשר לבטל מנוי בבלוג שלהם בתיבה המיועדת לכך. אינני יודע אם מדובר בבאג או בכתיבת קוד מכוון על ידי הבלוגרים האלה שמונע ביטול רישום. אבל בשבועות האחרונים התחלתי לקבל עידכונים כפולים מהבלוגים שאני כן נרשמתי אליהם בעבר וזה כבר ממש מעצבן, כי מצד אחד אני מעוניין לקרוא אותם ומצד שני מעצבן אותי לבזבז זמן במחיקת כל כך הרבה עדכונים בחשבון המייל, כאשר כל אחד כזה משמיע התרעה קולנית המודיעה בחגיגיות על קיומו.

אז הבוקר קמתי במצב רוח קרבי במיוחד והחלטתי לעשות מעשה. את חשבון פייסבוק אני שוקל לבטל. במילא אין לי זמן לחפירות של הפייסבוק הזה ובמילא אני לא יכול להכנס לחשבון דרך הטלפון (כמו לעוד מספר אתרים אחדים אחרים), מבלי לקבל התרעת סיכון שהטלפון שלי אינו פרטי ויתכן שהוא מיורט מאתרים אלה. את זה אני שוקל ברצינות רבה, וכפסע ביני לבין ביטול חשבון פייסבוק. אבל צעד קריטי אחר כבר כן עשיתי הבוקר.

הבוקר גמלה החלטה עצבנית בלבי לבטל הרשמה בבלוגים שאני קורא בכניסה דרך אחד משני העדכונים שאני מקבל עבורם. בעדכון הראשון הרגיל אני מקבל קישור שפותח את הפוסט האחרון בלבד של הבלוג המעודכן. ואילו בעדכון השני הכפול (שמגיע לאחר מספר דקות) אני מקבל קישור שפותח את הבלוג עם כל הפוסטים האחרונים שלו ברצף ולא רק את הפוסט האחרון. אז החל מהבוקר אני מבטל את ההרשמה בכל הבלוגים האלה שאליהם מוביל אותי הקישור השני הכפול במייל.

אני מקווה שזה יעזור, אם כי קיים סיכון שביטול ההרשמות יובילו לביטול קבלת עדכונים בכלל מאותם בלוגים. אך הרוגע הנפשי שלי קודם לדאגה הטכנית הזו. אני מאמין שאם הבלוג יהיה מספיק חשוב עבורי, אחדש את המנוי עבורו, אם אשים לב שאני לא מקבל כבר יותר עדכונים ממנו. זה יכול אמנם לקחת קצת זמן עד שאשים לב לכך, במיוחד אם בלוגרים מסויימים יתחילו לפרסם בקצב גדול יותר מזה שאני רגיל אליו. ולכן, אם לא תקבלו תגובות במשך זמן מה, תבינו ממה זה נובע.

ולסיכום,

וואטסאפ כבר מזמן ביטלתי. נמאסה עלי הברברת הבלתי אפשרית של קבוצות הווטסאפ הממוצעות. תגידו, מדוע צריכות להטריד אותי גברת כהן וגברת לוי עם הודעת בוקר טוב בכל יום, כאשר הן משכימות ונפתחות לעולם?

חשבון פייסבוק מועמד גם הוא כאמור למחיקה. כל הסטטוסים האלה עם ההסתות, ההשתלחויות והשיימינג פשוט עוברים כל גבול. שלא לדבר על כמות הברברת המטופשת שם. וכשעל הכף עומדת גם כמות העדכונים האינסופיים שאני מקבל מפייסבוק ללא רצוני - ההחלטה נעשית קלה יותר.

חשבונות ישרא (כן יש לי מספר חשבונות בלוגים עם רמת פעילות זו או אחרת) מקווה שביטול הרשמות ובמיוחד הכפולות יפסיקו את המטרד. למרות כל ההבנה על מצב הביש הטכני של ישראבלוג, יש גבול לכמות הבאגים שאני יכול ומוכן לסבול.

מספרי טלפון ממטרידים פרסומיים ובקשות תרומות אני חוסם לעד. פשוט נמאס לי לקבל כל יום שיחות מרבי מאיר בעל הנס. כך גם גורל מקור כל מייל פרסומי שמגיע אלי. אני אפילו לא פותח את כל המיילים האלה, מלבד הכנסתם לרשימה השחורה שתעלים כל פרסום נוסף לעד. ראשית משום שזה לא מעניין אותי. שנית הם מפריעים את מנוחתי מבלי שביקשתי מהם. ושלישית חלקם עשויים להיות תולעת שתגרום לנזק לטלפון או המחשב של כל אחד מאיתנו.

מכל זה אתם אולי יכולים להסיק שאני אישיות אנטי חברתית וזה אולי נכון. אני אנטי חברתיות וירטואלית שפוגעת בפרטיות שלי, או גוזלת מזמני ללא רצוני. אני לא סובל צלילי התרעות וציוצים למיניהם. אני מסרב להתמכר לעיסוק אינסופי בוירטואליה הזו. אפילו על חשבון ביטול חברות, הרשמות וחשבונות. אני מסרב לשתף פעולה עם טירוף הוירטואליה שכבש את הציבור. השקט והפרטיות שלי חשובים לי מעל לכל. כנאמר, לא מדובשם ולא מעוקצם. לפעמים האין הוא העושר והאושר הגדולים ביותר. האמינו לי , אין לי צורך לקבל התראה בטלפון בזמן אמת על כל נפיחה של פוליטיקאי מאוס או סליבריטאי זה או אחר. איזה עולם מכוער זה הפך להיות. סדרי עולם שמתנהלים בפייסבוק כמו ההסתות המתנהלות בימים אלה לעלילת אל אקצה השיקרית. אז אולי נקרא לזה אינתיפדת הפייסבוק והסכינים?

ולבסוף, סליחה עם החלונות הגבוהים שמתעצבנים עלי על כל כתיבת פוסט כזה, כאילו שישראבלוג שייך לאבא שלהם. לפחות חסכתי מכם צילומי כל היאמבה של העדכונים הכפולים שאני מקבל מישרא במייל, כולל לעיתים עידכונים כפולים גם לתגובות. פשוט רציתי שתדעו, אם וכאשר, מדוע הפסקתי להגיב זמנית בבלוגים שלכם.

ולמי שאולי התעצבן הנה משהו להרגע

לא רוצה וגם אין לי מצב רוח להרחיב. מספיק כל הבלה בלה של הפוליטיקאים ואמצעי התקשורת. אז אסתפק במספר עובדות המתרחשות כעת מסביב וקרוב לביתי, מרחק אווירי 800 מטר מהכפר הפלסטיני - האלים ביותר מאז ומתמיד.

אז ככה, לאחר קקופוניית קריאת המואזינים בטרם עלות השחר, שבאחרונה שילשה את הדציבלים, עד כי נדמה שהמואזין נכנס לחדר השינה שלנו עם מיקרופון (למען ישמע אללה החירש לסבלותיהם של מוסלמיו התמימים והחסודים) - אז דווקא בוקר אתמול והיום התחיל בשקט מחריד. שקט לא טבעי מעורר צמרמורת, לפחות אצלי. שקט שבו אפילו הכלבים לא נובחים. במהרה הוברר העניין - היהודים יושבים בשקט בבתים, לא יוצאים מהבית אם לא חייבים. ובבירת העם הקדושה, כולם לוקחים נתיבים עוקפים, אפשר לומר מעקפים הזויים שמכפילים לפחות את זמן הנסיעה. משכונה א' לשכונה ב' בבירה - מרחק 10 דקות נסיעה דרך הכביש המקביל לעיר העתיקה - כבר לא נוסע מי שחפץ חיים. נדמה כי ירושלים כבר אינה מזמן העיר שחוברה לה יחדיו. ברדיוס של שני קילומטר מהבית שלי כבר היו מספר מקרי דקירה, שלא לדבר על פצצות ההדף שמחרידות את חיינו. פצצות שמופעלות על זורקי האבנים ובקבוקי התבערה. כבר ראינו שגם הראשונים הורגים.

אז, בעצם יוצא שאנחנו היהודים כבר חיים בעיר מחולקת. חלוקה שלמעשה היא חד סיטרית בלבד, כי הם יכולים להכנס חופשי לשכונתנו לקנות בחנויות שלנו, להכנס חופשי לבנק השכונתי שלנו (תרחק נפשו של כל בר דעת בכל תחילת חודש, שבו שכנינו צובאים בהמוניהם על הבנק לקבל את כספי הביטוח הלאומי שלהם, או העברות תשלומים מהרשות למשפחות השאהידים).

והם מגיעים חופשי חופשי בהמוניהם לסניף הדואר השכונתי שלנו להעברת בעלות על מכוניות ישנות שהם מחליפים כמו גרביים. בסניף השכונתי שלנו אם התור שלך מסתכם בפחות מעשרים דקות - בר מזל אתה. והם לא מגיעים רק לבד. על פי רוב עם האישה וחמולת ילדים, כאילו ישיבה בתור בדואר בילוי משפחתי הוא. אז הם יכולים לעשות כל זאת חופשי ולנסוע באוטובוסים שלנו (להם יש גם את המיניבוסים שלהם) וברכבת הקלה שלנו, ובדרך לדקור יהודים במברג, או בסכין. והם יכולים לנסוע חופשי בשכונה שלנו עם המכוניות שלהם ובדרך לדרוס איזו אמא עם תינוקת בעגלה. אנחנו לא יכולים לבקר בהר הבית, ומי מונע מהם להכנס לבית כנסת בשכונה שלנו ולדקור או לירות באנשים? גם זה כבר היה. מסתובב אצלם הרבה מאוד נשק חם שאת הדיו אנחנו שומעים בחתונות הקולניות שלהם, והמשטרה ומשמר הגבול מניחים להם לנפשם, כי חוששים להכנס אל הכפר, שמספר בתיו ללא רשיון כבר פי עשר לפחות מזה שהיה לפני חמש עשרה שנה, כשעברנו לשכונה היהודית שלנו שממול, שניצבת כבר כ-47 שנים.

אז ראשית, צריך להודות - ירושלים המאוחדת היא מאוחדת כמעט רק על הנייר. וגם על הנייר היא כבר אינה מאוחדת. נכנסתי לאתר הוויט פייג'ס כדי לחפש זהות של מי עומד מאחרי מספר טלפון מסויים. חיפוש המכונה 'חיפוש מהופך'. ולאחר שסיימתי, בדקתי בסקרנות מי עומד מאחרי מספר הטלפון שלי בבית. וזה מה שעלה בחיפוש:

אז כפי שאתם רואים - את הזהות שלי הם דווקא שומרים בסוד, אם כי  אגב מוקפצת מייד הודעה שניתן לקבל את זהות בעל המספר תמורת תשלום. הרי סודיות בימינו כבר מוכרים בכסף. אבל התבוננו עוד מה רשום לגבי ביתי, מקום מגורי בבירת העם היהודי - על פי הוויט פיג'ס  העולמית העיר כבר חולקה, ואני גר בפלסטין. רק לציין שהשטח שעליו אני גר היה מקסימום שטח הפקר בין שני חלקי ירושלים, שעל פי החלוקה של האו"ם בכלל אמורה היתה להיות בינלאומית. אז באיזו זכות נדיבות הלב העולמית הזו להעניק לפלסטינאים שטח שלפני מלחמת ששת הימים גרו שם רק שדים?גבעת השדים קראו לשכונה שלי, עד שנוכחו לדעת שאם השדים לא פוגעים ביהודים - יהיו הם השדים שלהם.   ושיעז איזשהו ימני לומר משהו על זה. כי בשכונה שלנו ברחו כל הימנים הגיבורים ומכרו את בתיהם למשפחות ערביות תמורת שלמונים מכובדים. ומי נשאר להגן נגד 'הכיבוש הפלסטיני' של השכונה שלנו -  הם אנשי הסססמול הבזויים והפחדנים.

ואני עוד זוכר שבצעירותי עלינו חופשי חופשי להר הבית, עם כל אורח שהגיע מחו"ל. ולאחר ביקור בכותל, עלינו חופשי חופשי להר הבית, חולפים על פני שומר הווקף שניצב ליד פישפש קטן ופעמנו לאל אקצה. בפתח משילים את נעלינו מכפות רגלנו במבואה ונכנסים למסגד - בנוכחות מתפללים. אז תגידו, מי כאן הפר את הסטטוס קוו?

האנתיפדה השלישית שבפתח היא האמ-אמא של של הג'יהאד. כן אני יודע, יש מומחים המתעקשים שזו לא אינתיפדה. כבר שמענו על המומחים הצבאיים האלו שלמשל יום לפני מלחמת המפרץ הראשונה טענו שסאדם חוסיין לא ישלח אפילו טיל אחד - כי צבא יצחק שמיר מטיל מורא איום עליו ויודע הוא שלא יחייה אפילו יום אחד לאחר שישלח את הטיל הראשון, כי נפרק לו את הצורה. ואנחנו ביתנו הפך לאכסניה לכל תושבי המרכז וחיפה המבוהלים שנזכרו פתאום שאנחנו חברים שלהם.

יש לי עוד הרבה דברים לומר. יותר מדי. אבל כבר דיברתי כאן מספיק, ובמילא התקשורת והפוליטיקאים (על כל רובדיהם) מברברים ללא הכרה ואף אחד גם במילא לא שואל את דעתי. אסיים רק בכך שלאחר שביבי קרא כבר לכל נושאי האקדחים להסתובב איתם ברחובות, אני כבר לא יודע ממה יותר לפחד - מפגע של מחבל פלסטיני מטורף, או מכדור תועה של אקדוחני רחוב (משל המערב הפרוע), או אפילו של מקצועני משמר הגבול. אבל ביבי שלנו כהרגלו מגמגם - יום אחד קורא לשלוף אקדחים ולמחרת קורא בקול ענות חלושה שאל לאזרחים לקחת את החוק לידיים.

ושלא תבינו לא נכון, גם אני חושב שצריך לירות בכל מחבל בעת פעולת רצח ובדרך לרצח הבא. אני גם חושב שצריך להרוס בתי משפחותיהם ללא ניהול משפטי של עשר שנים. אני חושב גם שצריך לשלול מהמשפחות כספי ביטוח לאומי ולעקל חשבונות בנק - כפי שעושים בבריטניה למשפחות טרוריסטים. רק חבל שעל מחבל רוצח יהודי עם סכין ודם על הידיים, שרצח נערה בת שש עשרה והיה באמוק בדרך לרצוח עוד אנשים - לא ירו בו פ בעת מעשיו כשהוא מוקף בסוללת שוטרים. חבל רק  גם שלא הורסים בתי מחבלים יהודים שרוצחים משפחה ערבית או ששורפים חי נער ערבי ביער. חבל שקיימת הבחנה בין מטורפים אידיאולוגים ערבים ליהודים. על חוקי גזענות כבר דיברנו?

גם הגבול עם עזה מתחמם - יהיה מעניין. ובינתיים אני מעלה פוסט זה, כשברקע קולות מסוקים חגים וסירנות של כוחות ההצלה כבר מחרידות את השקט כבר כמחציתה שעה. אני רק רוצה לקוות, בבקשה, שהשתיקה על כך באמצעי התקשורת היא אינה רק הפתיח לברברת שתגיע עוד מעט  על פרץ האלימות הבא.