חשיבה חופשית

חלק מהדברים הבאים תכננתי בכלל לכתוב במסגרת אחרת שתעסוק בחוש הטעם והריח. אך הפוסט "תהיו בני אדם!" עורר בי שרשרת של דברים שאני מפרסם רק עכשיו, כי חסתי אז מלהפיל עליכם את כל עשרת קבין של גועל שנפלו לעולם. שרשרת של דברים אשר לא רק שהם עוצרים את הפרשת בלוטות הרוק שלי, אלא ממש, ממש גומרות לי על הארוחה, עד שלא אוסיף יותר אפילו ביס אחד. הבת שלי עוד מרבה ממני ופשוט עשויה לקום ולברוח מהשולחן. אני בן להורים שורדי שואה שחונך לכך שאוכל לא זורקים וכי אם אתה לא אוכל משהו, צריך שיהיו לך ייסורי מצפון על כל הגוועים ברעב בעולם. ולמרות זאת, יש עשרה דברים שגם הורי היקרים יזכו לראות אותי זורק אוכל. ואלו עשרת מכות מצריים שלי:

1. כוסברה. אני אומר לכם גם פירור עלה קטן או זרע מספיקים כדי שהגועל ברמה הגבוהה ביותר מתפשט בכל גופי. כשאני מזמין במסעדה, אני שואל תמיד עם יש במנה כוסברה. לפעמים אמרו לי שבמיוחד בשבילי הטבח יכין בלי כוסברה. אבל איכשהו מגישים תמיד עם שריד כוסברה ולכן כבר לא רוצה יותר מנות כאלו. בגלל זה יש לי בעייה עם מסעדות גרוזיניות (סליחה, גיאורגיות. הרי כבר אסור לומר גרוזיניות), ובחלק מהמסעדות ההודיות והפרסיות. ובכלל בחלק  מהמזרחיות. זהו ממש חוסר התחשבות שכל המנות עם כוסברה, כי העולם מתחלק בין אוהבי כוסברה לבין שונאי כוסברה. אני אומר את זה באחריות. מי שמגיש כוסברה לציבור הרחב לוקח סיכון גדול שכמחצית יתעבו את האוכל. אני זוכר שהייתי בכנס מדעי בדן פנורמה בתל אביב, ובארוחת הצהריים החגיגית שהכילה מזנון עשיר עם עשרות מיני מאפה, בשרים, סלטים, ותוספות והכל, אבל ממש הכל הכיל ונדף כוסברה. אפילו הפיתות היו בטעם כוסברה.  קבס וחולשה עזה אחזו בי. יצאתי מהמלון לשאוף אוויר צח וישבתי על מדרגות המלון עשרים דקות להשיב את נפשי, עד שיכולתי לשוב להרצאות. אני ממש לא מבין איזה שף משוגע יש להם שמכניס כוסברה לכל דבר.

2. עמבה. פעם כשהייתי צעיר עוד הייתי מסוגל לאכול מעט מזה, אבל היום אני ממש לא יכול לסבול את הרוטב הצהוב עכור הזה. יש אנשים שחושבים שעמבה היא הדבר הכי טעים בעולם וחושבים שצריך לקלקל את הטעם של כל אוכל עם זה. אפילו בחמוצים שמים את זה. פעם בפלאפליה שאלו אותי איזה סלטים להוסיף למנה - בלי שיכולתי לדעת הכל היה מלא כוסברה ועמבה. אפילו סלט המלפפונים, העגבניות והצנון. כמו שהיא זרקתי את המנה לפח.

3. חנות תבלינים. אוכל שנשפכה בו מלחיה או שקית שלמה של תבלין, נניח כמון. תגידו איך מגישים דבר כזה? מי שמכין לא טועם? מילא אני יכול להבין פאקים בשתיה: כשחזרנו מארה"ב לארץ, היינו צריכים להתקין סורגים בחלונות, כדי להגן על התינוקת שלנו בת השנה מאימוני צניחה. הכנתי קפה לשני הפועלים שהיו מבני המיעוטים ולעצמי. כשהבחנתי שלאחר טעימה הם כבר יותר לא שותים, שאלתי אם יש בעיה בקפה. "לא, אחר כך הם ענו בנימוס". וכשהקפה שלי התקרר מעט ושתיתי לגימה, הבנתי. היינו רק מספר ימים בארץ ואני שכחתי את ההבדל בין שקית מלח לשקית סוכר. כל כך התנצלתי, אך הם כבר סרבו שאכין קפה חדש עם סוכר. יש לי חשד שהם חשבו שעשיתי את זה להם בכוונה.

אז מילא בקפה, אבל באוכל? מי מגיש אוכל בלי לטעום?

והכי הורגים אותי אלו שמכניסים לאוכל חריף ללא הכרה. אין לי בעיה לאכול חריף בטעם, אבל מי שאוכל כך, תסלחו לי - עשוי לאכול אוכל מקולקל ומסריח ולא ירגיש.

4. מוקשים. לאכול ולהתקל בגזע עץ של רוזמרין וכדומה בפה, ממש תענוג, נכון? וגם אורז שחלקו רך וחלקו גרגרים ששוברים את השיניים - הורס אותי. אבל כשאני מוצא באוכל קליפה של ביצה, זה כבר ממש משכיב אותי על הקרשים. התיאבון נסתם לי להרבה זמן.

5. שערה. אם מישהו רוצה לחסל לי לגמרי כל שמץ של רצון לאכול, שיצניח באוכל שערה. זה הדבר הכי מגעיל שיש. וכשזה אפוי בעוגה, זה ברור שזה לא צנח רק עכשיו במקרה וגם כשהשערה ג'ינג'ית זה ברור שזה לא בא ממני. כשהייתי ילד, שערה באוכל הייתה יכולה להוציא ממני קולות של אנורקס וגם היום אני לא רחוק מכך.

6.טבילת אצבע. אתם מכירים את כל אלה שטועמים עם האצבע? לא אשכח את חברת הכנסת המכובדת מירב מיכאלי כשעוד הגישה תוכנית אירוח בטלוויזיה. היה לה תענוג מיוחד לדחוף את האצבע לכל דבר אפשרי וללקק אותה. אז מי שיעשה (ובדרך כלל זו תעשה) ליקוק כזה עם האצבע  של האוכל בפניי, אני כבר אשאיר לה שתאכל את כל השארית בעצמה. ולא אוכל גם את שאר התבשילים שלה, כי מי יודע כמה ליקוקים כאלה עשתה עם האצבע במהלך ההכנה.

7. קונצרט. ואני מתכוון לקולות אכילה שאפשר לשמוע עד לבית של השכנים. במיוחד אלו שטועמים כל דבר במיצמוץ שפתיים קולני פּ-פּּ-פּ-פּה. לא יודע איך לכתוב את זה. אני מקווה שאתם יודעים על מה אני מדבר.

8. חיטוט בפה ובאף ובמיוחד בעת האוכל, מעלים לי את הגועל לרמות מאוד גבוהות. הכי הורסים אותי אלה שאת מה שמוציאים מהאף, מכניסים לפה. נשבע לכם שראיתי פעם רופא שעושה את זה ככה. ויש כאלה שראיתי שעושים את זה גם בהרצאות, כביכול מהר ובהחבא. אבל מה לעשות שהמרצה רואה הכל? אני מתנצל אם מה שאני כותב כאן מגעיל אתכם, אבל אני בטוח שראיתם כבר דברים כאלה בעצמכם וחוץ מזה תחשבו שזה הרבה יותר גרוע אם דברים כאלה נעשים בשעת הסעודה.

9. בושם.תגידו, אתם מסוגלים לאכול ולשתות מצלחות וכוסות המדיפים ריח בושם או סבון כלים? חברה, תחשבו על זה - שיטה מצויינת לדיאטה. מי רושם איתי פטנט על צלחות מבושמות לדיאטה?

10. ואחרון אבל לא חביב. אני עומד להתעלף כשאני נכנס לבית שיש בו ריח בישול עז של גפילטע פיש. כנ"ל במסעדת דגים לא מאווררת. ואצות של סושי כבר אמרתי?

אבל שיא השיאים בשבילי היה כניסה לבית של גברת נויימן, שלא רוקנה את האשפה לפחות יומיים.

בפוסט הקודם סיפרתי על משפחה וחולדה שמאוד רוצה להצטרף אליה, ועל לחגיגות  ומתנות יומולדת. ועדיין לא סיפרתי על המתנה הגדולה ביותר שקיבלתי ליומולדת. כדי להבין מה גודלה, הקורא האקראי יאלץ לחזור לפוסט על הא ודא ובלה בלה בלה. שהוא מאלה שהם פוסטים אישיים, שמשך חייהם כאן עשוי להיות קצר ביותר בשל חרטה של הכותב, על שהוא חושף חייו האישיים בבלוג שלא נועד בכלל להיות בלוג אישי. כמו כן ראו תוספת עריכה למטה.

ובכן, ללא שאוכל לשים אצבע מדוייקת לסיבות האקטיביות (והיו גם היו, אני חייב להודות) שהובילו אל המתנה הנפלאה הזו במהירות בלתי יאומנת לבירוקרטיה הישראלית , שדורסת באכזריות את החלשים - הנס קרה והפעם מהר מאוד. מהר הרבה מאשר ציפיתי אפילו בחלומותי הורודים. הכירו בי כאתלט. לפחות מבחינת זכויות.

והסיפור שהיה כך היה. בבוקר יום הולדתי התקשר בעל בית המלאכה שיאשרו לי פרוטזה של אתלטים בתנאי שאעבור בהצלחה ניסוי סבילות של שרוול סיליקון. ובעוד התכנסה המשפחה המורחבת, הגיע לביתי בעל בית המלאכה עם שרוול סיליקון לניסוי. לאחר שניסינו לבישה שלו על הגדם בהצלחה, נאמר לי ללבוש אותו במשך שעתיים ולעלות  כל יום בהדרגה בזמן, שבוע לפחות, עד שאגיע ללבישה רצופה של 8 שעות ללא תופעות לוואי. ואז מה? שאלתי, אצטרך להמתין לתור אל מנהלת השיקום ואחר כך להחלטת וועדה של משרד הבריאות, ואחר כך לעוד חודש שמשרד הבריאות יתן אישור תקציבי?

לא, לא, לא - ענה בעל המלאכה. חתמו לך על הכל - כולל אישור תקציבי, ובתנאי שניסוי לבישה ממושכת של השרוול יעבור בהצלחה. ובכן במסיבת היומולדת שכחתי להסיר את השרוול לאחר שעתיים, ולמחרת כבר חבשתי את זה כמעט חמש שעות וביום הרביעי כבר עברתי את השמונה ובשבת כבר עשר שעות - בלי כאבים, בלי לחצים, בלי הזעה ואפילו מעט מאוד לאחר החבישה אני בכלל שוכח מקיום השרוול.

זהו, אני מוכן לפרוטזה של אתלטים. השבוע שלי עמוס בכל מיני אירועים, אבל מקווה להגיע לבית המלאכה בהקדם השבוע למדידות, ולקבל את 'הפרוטזה האתלטית' כעבור שבוע. עכשיו אני רק אצטרך להוכיח שאני אוכל להשתקם כמו אתלט.

תוספת עריכה

יש ששואלים מה עניין האתלטיות שכנראה זכור לקוראים הקבועים. אבל אלה שאינם קוראים כאן בקביעות אולי פיספסו את פוסט המפתח - 'בשביל זה אני צריך להיות אתלט'. זהו מהסוג הפוסטים האישיים שנעלמים זמן מה לאחר פרסומם בטיוטות. אז לאלו שאינם יודעים על מה מדובר כאן - הרי הקטע הרלוונטי מהפוסט שנעלם:

אז ביום שלישי (אתמול) חזרתי לבית המלאכה בענייני הסאגה הבלתי נגמרת של הפרוטזה והשיקום. ומי שלא יודע על מה אני מדבר, עדיין יכול לקרוא את הפוסט  (שעדיין לא הועלם) 'על הא ודא ובלה בלה בלה'.  לאחר מבצע מכאיב ומפרך נוסף להגיע לבית המלאכה, מדד גם השותף את בית הגדם החדש המצ'וקמק של הפרוטזה, שכאמור הוא אפילו גרוע מזה הקיים, וטען בגדול שאין מה לעשות. 'זה מבנה הרגל' וכהנה וכהנה סיבות עד להודעה חדשה, והרגשתי שהוא כמו הקוף שלא יודע לרקוד ומאשים את הרצפה העקומה. הוא ציין שאפילו אם יערוך מדידה חדשה או ימלא את החלל הקיים בבית הגדם החדש והרחב מדי בחומר מילוי (שנראה בעיניי כמו מעין פלסטלינה פרימיטיבית) - הוא טוען שהפרוטזה תמשיך לעוף לי מהרגל בעת ישיבה או באמצע טיפוס במדרגות. למרות שזה מאוד מסוכן רגל שעפה לאדם במדרגות, בוודאי זה מאוד מצחיק צופים מהצד. כפי שצחקתי עם אחותי כשהיינו ילדים במסעדת פפרברג לשעבר בירושלים, כשאחד מהסועדים נגס בקרעיי עוף והוציא אותו מפיו כששיניו תקועות לראווה בבשר העסיסי. כיוון שאינני שחקן קומדיות, זה בכלל לא מצחיק ואני לא מוכן לקבל את כל הסיפור הזה.

אז מה הפתרונות של האדון?  לא אלאה אתכם בפתרונות ההזויים שהעלה, אבל אני לא מוכן ללכת למשל על 'רגל' שקשורה לשלייקס. אני מניח שהבנתם את העיקרון לחוסר הסכמתי ל'פתרונות' שכאלה. אבל יש פתרון שהחיסרון שלו, כפי שתראו מייד, הוא הרע במיעוטו. הפתרון הזה הוא שרוול גלילי של סיליקון עבה שמתהדק חזק סביב הגדם ובקצהו פין שנכנס בקליק לבית הגדם ולא יכול להשתחרר ככה סתם. נשמע גאוני, נכון? אבל יש שתי בעיות 'קטנות' - האחת, שיש אנשים שנורא מזיעים בתוך הסיליקון הזה (כי זה מחמם ואין איוורור), אבל יש משחות מקילות ופדים לניקוי השרוול. אבל הבעיה הכי גדולה היא, איך לא? משרד הבריאות כמובן! פתרון כזה משרד הבריאות מאשר רק לאתלטים שזקוקים לפרוטזה יציבה לטיפוס לאוורסט, או בשביל להשתתף באולימפיאדה, או מנימום לקפיצה בין שתי גדות תעלה.

אז בשביל זה צריך שוב להגיע לוועדה רפואית של משרד הבריאות שהתור אליה יקח עוד כחודשיים שלושה לפחות ואני הרי לא אתלט כידוע. מה זאת אומרת אתלט? שאלתי. למי שמטפס לאוורסט מגיע ולמי שרוצה לטפס במדרגות ונופלת לו הרגל לא מגיע? טוב תראה,  עונה לי בעל בית המלאכה:  גם אם תרצה לשלם לי פרטי עשרת אלפים שקל בשביל זה, אני לא אעשה לך את זה ללא אישור משרד הבריאות! הבנתם את זה? נו, בעל בית המלאכה מתרץ - צריך שוועדת רופאים תבדוק אם זה מתאים 'לבריאות' של הגדם ולרמת הפעילות שלך. כשהייתי בשיקום בדקו את הכושר ורמת הפעילות שלי. מנהלת השיקום הכריזה קבל עם ועדה בפני כל הרופאים שלה שאתלט הוא ברמת כושר 4, ולי למרות שאינני אתלט - רמה 3 פלוס לפחות. כך היא אמרה. השאלה הגדולה היא האם עכשיו במצב שמשרד הבריאות צריך לשלם (פחות השתתפות עצמית מכובדת שלי) - אני אוגדר כ'אתלט' או כמעט אתלט.

אז מזל שבמילא נקבע לי עוד בחודש יולי תור חוזר לוועדה באוקובר, שנדחה לתחילת החודש, כדי לבדוק אם אני זכאי להמשך פיזיותרפיה שיקומית עם בית הגדם החדש. ומזל שהישיבה של הוועדה הזו נדחתה שוב למשהו כמו סוף השליש הראשון של החודש הבא. ואני מקווה שלא יתמזלו לי דחיות נוספות. בינתיים בעל בית המלאכה יעביר מכתב המלצה למנהלת השיקום ולוועדה, ואני כבר צופה שתהייה כאן כנראה מלחמת עולם. ואני רוצה לקוות שלא אהפוך בקצב הזה מכמעט אתלט (ברמה +3) לנכה חדל אישים (ברמה 1 מינוס), עם פרוטזה שבקושי אפשר ללכת איתה לשרותים  - ולחיות ככה שנים עד שטחנות הצדק  יועילו לטחון את העניין בבית המשפט. דבר אחד אני יודע, ששאני לא אשתוק ואנקוט בכל אמצעי דל שאני יכול. אפילו אבוא לשבת בכסא גלגלים שביתת רעב מול משרד ראש הממשלה, אם צריך. כי אני גם רוצה להבין בשביל מה שילמתי כל חיי אלפי שקלים כל חודש לביטוח לאומי ולמס בריאות.

רק להם מגיע?

מי שקרא כאן באחרונה יודע שביום שני שעבר חל יום הולדתי שחגגנו חפיף עם המשפחה המורחבת, כי יומולדת אמיתי בקרב המשפחה המצומצמת אנחנו חוגגים תמיד בסופ"ש הראשון שלאחר היומולדת. בחגיגת היומולדת הראשונה ביום שני, השתתפה כידוע למי שקרא חולדה - שקיבלה ממני כיבוד גבינה צהובה במלכודת וזוגתי הרחומה שחררה אותה לשדה, במקום לסיים חייה בצלילה למעמקי דלי מים כתום - הצבע האחרון שהייתה אמורה לראות בחייה. זו הייתה טעות, אבל להמשך תאלצו להעזר בסבלנות. עוד נשוב אליה.

נחזור ליום שני. כשהגיעה המשפחה המורחבת - הוריי , אחותי וגיסי - הזמנו ארוחת ערב ממסעדת פינתי שבשכונה סמוכה. מסעדת פאשה הטורקית המיתולוגית נסגרה מוקדם, מסעדה בוכרית נפלה בגלל הכוסברה. ועל הכוסברה ממתין עבורכם בסבלנות פוסט בלוח העריכה. ועוד מסעדות אחרות נפלו משום שכנראה לא מתאמצות להרוויח במשלוחים (למרות שכך כתוב באתר האינטרנט שלהן). מפינתי (שכיום הפכה מפינתי המיתולוגית לרשת) הגיעו כדורי פלאפל, חומוס, טחינה וסלטים נוספים (חצילים מטוגנים, חצילים עם טחינה, טורקי, טבולה, סחוג ירוק וחמוצים, אם לא שכחתי עוד משהו). מנה עיקרית הזמנתי קבב (הקבב שלהם אינו מאורך קלאסי אלא בעל צורה של דיסקים שלא הייתה נעימה לי) עם תוספת אורז וסלט ירקות. האחרים הזמינו פרגיות . הכל נראה מאוד יפה, אבל הטעם?

מה שאני הולך לתאר הוא כמובן ביקורת הטעם שלי. הפלאפל סתמי, קצת יותר מדי חריף פלפלי שמסווה את חוסר הטעם. החומוס גרוע. יש איזו חברת סלטים מסחרית שמוכרת מה שנקרא 'חומוס מסעדות' - וזה בדיוק הטעם של החומוס מפינתי. שניהם גרועים, מרים (לא טריים) עם טעם שמן סויה. אז מה האם החומוס הזה מקושט בכמה גרגרי חומוס עם קצת שמן (זית מזוייף, כי זית זה לא) וקורט פטרוזליה.

הקבב גם הוא לא משהו - יבשושי ומזכיר קבב מסחרי. הצ'יפס שהזמינו חלק מהסועדים  היה תפל כמו צ'יפס מסחרי קפוא. והסלט - מדוע סלט ירקות חיים כזה משעמם? עם קוביות מלפפון ועגבניה ועושים טובה ששמים עליו פלח לימון. מה, אין תבלינים? ואין פטרוזליה ובצל לפחות? ומה היה קורה עם היו מוסיפים עוד קצת סוגים ממגוון ירקות ישראל? ומה היה קורה לו היו מגרדים את קליפת פלח הלימון בסלט. אתם יודעים כמה זה משדרג אותו? ומה היה קורה אם לפחות היו מוסיפים למה שמכונה סלט ישראלי/ערבי (מזכיר לי את הקפה הטורקי שהייונים מכנים קפה יווני) מעט שמן זית? אפילו שמן מאיכות ירודה לא הוסיפו.

לא, יותר לא אוכל ב- או מ- פינתי. אבל לא רק בגלל הטעם. אמנם הארוחה עברה בשלום ולמחרת כולם הרגישו כשורה. אבל בערב למחרת אכלתי משאריות עודפי סלטים מפינתי שנשמרו במקרר. ולמחרת .... לא ארבה בתיאורים - ביליתי שעות ארוכות בשירותים ואחר כך שכבתי פגר עשרים וארבע שעות כמעט, עם דלי הקאות ליד המיטה. ואם חפצה נפשכם לדעת, חומוס טוב באמת אכלתי רק אצל ערבים (למשל במסעדות אבו-גוש, יפו ובגליל) - חומוס אמיתי וטרי. לא כמו במקומות רבים  - חומוס מאתמול כבר אינו טעים. ופלאפל - לא היה ולא יהיה כמו הפלאפל מדוכן המשפחה התימנית בהרצליה של ילדותי, שאנשים עמדו בתור עשרים דקות לפחות . ויש עוד פלאפליה משפחתית אחת כיום בירושלים (שלא אפרסם מסיבותיי), שאינה מוכנה למכור את הנוסחה הסודית של התערובת לאף אחד, גם למרבה במחיר.

ואתמול חגגנו המשפחה המצומצמת. זוגתי הכינה ארוחה לתפארת, סלטים - זיתים ברוטב, סלט ביצים, כבד קצוץ וכן כיסונים ממולאים בשר ברוטב פטריות,  למנה ראשונה. ולמנה עיקרית שני סוגי חזה פרגיות, אחת עם קוביות פלפלים צבעוניים, קצח ומיני עשבים. השניה חזות פרגיות אפויות עם פוּל ברוטב משגע. ותוספות- אנטי פסטי של רצועות פלפלים, קישואים, חצילים ובטטה אפויים, בזוקים במעט שמן זית. קוביות תפוחי אדמה אפויות במעט שמן זית ותבלינים, אורז עם צנוברים, פרחי ברוקולי עם פירורי בצק אפויים. הכל תאווה לחיך.

לא צילמתי כי הייתי צריך לספק תשובה מדוע אני מצלם, והייתי זוכה להעוויות פרצוף על כך שאני מפרסם בבלוג ארוחה משפחתית. אבל אשאיר את היופי, העושר והטעם לדמיונכם.

לקינוח - מנת פירות יער טבעיים (אל תשאלו אותי איך השיגה זוגתי פירות פטל ענקיים, אוכמניות וחמוציות טריים כשהחורף כבר בפתח). היא תמיד משקיעה בדברים כאלה. והיתה עוגת וניל נפלאה בציפוי רוטב פירות יער, עוגת שמרים פרג, עוגת שמרים עם אגוזים וקינמון, עוגיות שקדים, עוגיות שזיפים מיובשים ואגוזים, עוגיות גרנולה (כל העוגות והעוגיות אנחנו אוכלים ממרכיבים טבעיים ללא תוספת סוכר, ואני אומר לכם שלא הייתם מרגישים בחסרון הסוכר).

ואז טקס חלוקת מתנות. חלק קיבלתי כבר ביום שני. על האקווריום הדקורטיבי עם דג קרב סיאמי כבר סיפרתי והראתי תמונה. אבל מרבית המשפחה המורחבת נוהגים להביא כסף במעטפה (הזקנים)  או בתווי שי. ודעתי האישית לגבי סוג מתנות כאלה היא שמצד אחד מאפשרים לי לבחור לעצמי מתנה רצויה (אם לא אשתמש איתה לקניות בסופר) ומצד שני הם עושים לעצמם חיים קלים ולא משקיעים מחשבה במתנה. ואולי מזומן כבר עדיף על תווי שי לסטימצקי וכדומה, כי בעצם תווי השי מגבילים את סוג המתנה, ואף פעם הסכום אינו מדוייק ומכריח אותך בדרך כלל לקנות יותר ולהשלים בתוספת כדי לנצל את כל הסכום, ואי אפשר לקנות איתם מוצרים במבצעים, ובהנחה שלא תשכח לנצל אותם עד תאריך התפוגה, או בהנחה שלא תסגר חנות המוסיקה מהיום למחר (כפי שכבר קרה לי בעבר).  

אבל בין המתנות שאינן כסף קיבלתי אתמול מתנות שאת חלקן אתאר כאן כי מאוד שמחתי לקבל אותן. ראשית הדבר הקטן הזה:

מטען חרום לטלפון סלולרי בגודל של מחזיק מפתחות. המטען נטען בחיבור USB למחשב. במשך 3 שעות בערך נטענה  הסוללה והנורה האדומה הפכה לירוקה. כעת ניתן לחבר למיני מטען הזה את הטלפון ובדקתי - הטלפון נטען בקצב של 1% לדקה, מבלי להתחבר למקור חשמל. מומלץ מאוד, ובשבילי נחוץ משום שהסוללה של הסמרטפון סמסונג שלי אינה מחזיקה מעמד פעמים רבות למשך כל שעות היום.  למרות שאני משתמש באפליקציה מצויינת שמכונה Battery Doctor  אשר סוגרת אפליקציות רקע ועוד פעולות חוסכות חשמל. שמחתי מאוד במתנה זו שהיא מאוד שימושית. שמעתי על עוד אנשים מרוצים שמשתמשים במטען הזה כבר כמה חודשים.

וחוצמזה קיבלתי גם שי דיסקים שראויים לציון כאן כי הם נפלאים:

האלבום החדש של לאונרד כהן   Popular Problems  עם קולו המחוספס מתמיד שיצא לאחרונה לקראת יום הולדתו השמונים עם ליווי ווקאלי ומוסיקלי מדהימים. האזינו לזה (השיר הראשון והאחרון באלבום) - בחיאת האדם הזה אשכרה בן שמונים.

והאלבום החדש השני שקבלתי מתנה הוא 'רבע לשש' - הפרוייקט החדש של עידן רייכל. אלבום נהדר ומומלץ. אפשר להוריד ב- iTunes, אבל אני מעדיף גירסת דיסקים בגלל החוברות הנאות המצורפות, המכילות כמובן מילות השירים אך יש להן גם ערך היסטורי אספני וכל מיני סיפורים ואנקדוטות הקשורים באומנים ויצירותיהם.

אבל קצת נפגמה שמחתי. כי מאוחר יותר, כאשר פתחתי את אריזת הצלופן של האלבום וגיליתי שחנות סטימצקי או הספק שלה מיחזרו 'החזרה'. כי כך נראה העניין - אריזה שבורה ופגומה:

שימו לב, גם הצירים שבורים וגם השיניים במרכז שמקבעות את הדיסק. ממש מאכזב שכך נוהגים, אבל יש פתק החזרה ואדרוש החלפה.

ולאחר טקס חלוקת המתנות, לפתע נשמעו קולות זעזועים וחבטות בדלתות הזזות המפרידות בין הסלון למרפסת. חולדה רוצה להשתתף במסיבה. נשים - כדאי לכן להאמין באינסטינקטים של גבר שאומר לכן שחולדה שנתפסה בבית שלכן צריך להטביע. לאסי החולדה ששוחררה לשדה כמה מאות מטרים מהבית - חזרה.

תשאלו וודאי איך אני יודע. אולי זה בן זוגה, אולי אחותה? טוב, אני לא יכול להיות בטוח, אבל כידוע לחולדות זיכרון מצוין, חוש ניווט מפותח ואינטיליגנציה. רואים את החור הקטן הזה בתריס הברזל שהחליד למטה בעיגול המסומן בתמונה? משם היא נכנסה ורצתה לשחזר כניסה לבית, כפי שוודאי זכרה כאשר לפני ימים אחדים דלת הזכוכית הזזה היתה פתוחה במזג אוויר נאה. 'המסכנה' לא הבינה מדוע אינה יכולה להכנס הפעם ולהשתתף במסיבה ובנסיון להכנס בכוח, היא נתקעה במרווח הצר בין שתי דלתות ההזזה למשך שתי דקות - מרעישה עולמות כדי להשתחרר וכולם מביטים בה באימה. כל עוד נפשה בה הצליחה להיחלץ וחמקה כלעומת שבאה דרך חור הכניסה. מייד נסגרו כל החלונות, ליתר ביטחון. אבל חייבים למצוא פתרון, כי אי אפשר לאטום הכל. שלבי חלונות השירותים פתוחים לאיוורור, ואם החולדה רוצה לשוב לביתה, היא תמצא דרך. אוי זוגתי שתחיה, מדוע לא הטבעת אותה בדלי המים שהשארתי?

יש אפשרות להביא מדביר לפזר רעל במרפסת ומסביב לבית, אך חורף וגשם עכשיו ירטיב ויקלקל את הרעל וחבל לי על חתולי השכנים שעשויים לאכול את הרעל במקום החולדות או את החולדות המורעלות. חתולים שכנראה לא באמת צדים ביעילות  חולדות, כי הם לא ממש רעבים בשכונה סוציואקונומית גבוהה. בקיצור עדיין לא מצאתי דרך לפתור את הסאגה הזו לשביעות רצוני.

העלינו בבלוג ההצלה והמעקב פוסט סיכום פגישתה של n_lee עם צוות עמותת ישראבלוג. מתוארים שם השיפורים שיערכו בקרוב בממשק ישרא.

בפוסט קצר זה אכתוב שני טיפים בענייני ישראבלוג:

טיפ 1: באופן כללי זהות הקוראים נשמרת בסודיות, ובלוח עריכה הבלוגר מקבל אינפורמציה רק על מקור הכניסות - מאיזה דף: ישרא, או עמותת ישראבלוג , או גוגל וכדומה. ולא מי עומד מאחורי הכניסה. אבל זה לא כך תמיד וזהות הבלוגר שנכנס לקרוא מוסגרת לעיתים בלוח העריכה. אם ברצונכם למנוע זאת הסכיתו ושמעו לטיפ הבא:

בלוגרים, כאשר ברצונכם לקרוא בבלוג מבלי שהבלוגר כותב הפוסט ידע את זהותכם, התנתקו מלוח העריכה שלכם כאשר אתם נכנסים לבלוגים אחרים. אחרת בלחיצה על הקישור שיופיע בלוח העריכה של הכותב  -יפתח הבלוג שלכם.  יכולתי להביא דוגמאות לרוב, אך מטעמים מובנים לא אעשה את זה. לידיעה!

טיפ 2: חשוב למי שמנהל שני בלוגים!

כיום לא ניתן לכותב לערוך או לקבל סטטיסטיקה בשני הבלוגים במקביל. לשם כך יש צורך להתנתק מהאחד ולהכנס לשני בהקשת שם משתמש וסיסמה בכל פעם. אבל יש דרך לעקוף את המגבלה על ידי עבודה בשני דפדפנים שונים במקביל. למשל להכנס ללוח העריכה עם דפדפן א' בבלוג אחד ולפתוח במקביל את לוח העריכה של הבלוג השני עם דפדפן ב'. השוואה שלי בעבודה עם הדפדפים השונים בממשק ישראבלוג כיום הבאתי בפוסט כאן.

מעת לעת אכתוב כאן עבורכם טיפים נוספים, כפי שעשיתי בעבר.

מזה ימים אחדים שמעתי בבית רשרושים ורחשושים מוזרים, בעיקר בשעות הלילה. היה לי ברור שמשהו מסתובב בבית, אבל זוגתי טענה שלא שומעת שום דבר. שלשום קמתי בחמש לפנות בוקר ובעודי בשירותים (מטעמי ניידות אני משתמש באחד משלושת חדרי השירותים, שהורדנו את הדלת מהצירים), אני רואה לפתע חולף במהירות במסדרון לכיוון חדרי השינה, הדבר הזה שנראה בערך כך:

במבט של שבריר שנייה היה ברור לי שזה סוג של מכרסם אבל הוא היה ארוך - אורכו כשניים וחצי עכברים בערך. אני מכיר חולדות של מעבדה. הן שמנות עם פרווה לבנה ועיניים אדומות. זה היה אפור כהה, רזה כמו עכבר וארוך כמו כלבלבון תחש. אני מנחש בסבירות גבוהה מאוד שמדובר בחולדה (מה שנקרא בסלנג עכברוש) שנכנסה דרך חריץ חלון או דלת להתנחל בביתנו החמים והנעים. אתם מבינים שבשבריר שניה שראיתי את היצור, קצת קשה להגדיר בוודאות מה זה, אבל האמת חששתי. הדברים האלה נושכים ומביאים מחלות. ואם זו היא, בני מינה משריצים אחת לחודש במשך כשלוש שנים. רק המחשבה שתלד בבית ותייסד בו שבט לתפארת עוררה בי חלחלה. יותר לא יכולתי לחזור לישון. הערתי גם את זוגתי לעזרתי - אולי נוכל לצוד בכוחות משותפים. והיא מנומנמת מסכנה לא הבינה מה בדיוק אני רוצה ממנה ולאחר סריקה קצרה של שני החדרים לעברם התקדם - חזרה למיטה כי לא הצלחנו לראות את הממזר המסתתר. אני גם לא משוכנע שקלטה או האמינה שבאמת מסתובב כזה דבר בביתנו. אולי זה מין מנגנון כזה של הכחשה. לי היה יתרון שראיתי במו עיניי את מה ששמעתי במו אוזניי.

במשך יום המחרת שמעתי את היצור מסתובב בבית, משמיע צלילים מתכתיים כשנתקל במכונת הכביסה, ובמכונת הייבוש בחדר הביטחון, או במקרר ובמדיח במטבח. רשרושים בשקיות ניילון וכל מיני קנאקים ממקורות בלתי מזוהים. הוריי עמדו לבקר בערב לרגל יום הולדתי ולכן בקשתי מאבי שיביא את מלכודת המכרסמים שנשארה לו אחרי פעמיים מתקפת עכברים .

כשהגיעו הכנו את המלכודת ותלינו חתיכת גבינה צהובה על הוו שמפעיל את המנגנון הקפיצי שנועל את דלת הכניסה למלכודת. לאבא שלי יש נסיון. הוא טען שאין כמו גבינה צהובה לפתות מכרסם. יותר מבשר וכל מזון אחר. הם פשוט לא יכולים לעמוד בפני המעדן הזה. בדיוק כמו שמספרים באגדות.

מהון להון הורי חזרו לביתם ושום דבר לא נלכד בזמן שהותם בביתנו. אני יודע שחולדות מאוד חכמות ולומדות מהר, הרבה יותר מעכברים. אם חולדה נחלצת ממלכודת, היא כבר לא תכנס יותר למלכודות. חייבים להצליח במכה הראשונה. אבא שלי סיפר לי שעכבר שנלכד במלכודת וחלק גופו נותר מחוץ לדלת, שבר את הקפיץ והצליח להמלט. לכן יש חשש גדול, אפילו יותר שזה יקרה עם חולדה שהיא ארוכה וחזקה יותר מעכבר. לכן ברור שיש צורך לטפל בחיה הנלכדת בלילה מהר ולא לחכות עד אור הבוקר פן תשתחרר.

באחת עשרה בלילה עדיין לא ישנתי ושמעתי לפתע קולות מתכתיים מכיוון המלכודת. כבר הכינותי מראש (ביטוי ידוע של בתיה עוזיאל למי שלא יודע) - דלי מים להטביע את המלכודת על היצור השוכן בה. השיטה הזו, וודאי תעורר כאן זעמם של אוהבי החיות, אבל תבינו בהמשך מדוע זו השיטה האולטימטיבית. בינתיים רק אקדים ואומר שאני מאוד אוהב חיות בסביבתן הטבעית, אבל ביתי הוא מבצרי, וכדאי שגם חיות השדה תכבדנה עובדה זו. אך הסתבר שזו הייתה אזעקת שוא. המכרסם כנראה רק בדק את המלכודת ומשהו הרתיע אותו מלהכנס.

בארבע וחצי לפנות בוקר התעוררתי מצלילים מתכתיים רמים. אהה, ארור אתה! נתפסת עכברוש. לא יכולת לעמוד בפני פיתוי גבינה צהובה, הא? ונזכרתי בדברי אבא שלי שאמר שמסוכן להשאיר מכרסם שנתפס במלכודת עד לבוקר. אבל אני לא בימים כתיקונם שבהם יכולתי לזנק מהמיטה ללא רחש. ולא רציתי לעורר שוב את זוגתי. ומה הייתה אומרת אם זו הייתה אזעקת שוא כמו זו שהייתה בתחילת הלילה? אבל לאחר שלא יכולתי להרדם לפחות חצי שעה בשל המכרסם הנואש הנאבק במלכודת ומרעיש עולמות, שקעתי לבסוף בשינה - מקווה שאתעורר שוב לפני שתתעורר זוגתי ואעדכן אותה בעניין.

אבל התעוררתי אחריה, בשבע בערך. היא כבר הסתובבה בבית. צעקתי לעברה שתתבונן במלכודת אם המכרסם עדיין שם. לא הוא כבר לא שם, היא אמרה. מה זות'ומרת, שאלתי בבהלה. כבר שחררתי אותו בשדה הגובל בעיסוויה (הכפר הערבי השכן), ענתה. לא היה לה לב להטביע את בן הבליעל, עד שהלכה לסכן נפשה בימים טרופים אלה אצל שכנינו חמומי המוח. השתגעת, אמרתי לה, גם לסכן את חייך עבור יצור חצוף כזה, וגם לא שמעת שחולדות יותר גרועות מלאסי שבה הבייתה? יש להן חוש ניווט וריח שיוביל את הפושע חזרה לביתנו החמים והנעים שמלא בגבינה צהובה ואם זה היא והמליטה למשל מתחת למכונת הכביסה - היא תשוב להניק אותם, כי אחרת ימותו ברעב. אני לא יודע עם מדובר בזכר או בנקבה. אין לצפות שזוגתי טרחה לבדוק את מינו של היצור. עוד חיסרון לכך שלא הטבעתי את היצור לפני עריכת בדיקה גניטלית או מבושים. ובהמשך תבינו שבדיקה כזו דווקא נחוצה.

חולדות הן נורא אינטיליגנטיות. לזכותן אנחנו חייבים את חיינו משום שהיו אבותינו ואימותינו היונקים - שהיו קטנים וזריזים מספיק להתחבא במאורות מתחת לפני האדמה מאימתם של הדינוזאורים. וכאשר הדינוזאורים הושמדו כמו מחצית מהחיים על כדור הארץ -  באין טורף למכרסמים הקטנים האלה, פרצו ורבו על פני האדמה כחול אשר על שפת הים. היונקים הקטנים האלו היו אבות הסנאים, הקופים ושל אלו שמסרבים להודות שמקורם בקופים (סליחה, בעצם מאבותיהם החולדות... ששש!). 

ולא סתם אנחנו חכמים כאלה. אם לא עליינו כבר שוכנות בבית מספר חולדות ואחת נלכדת במלכודת, השאר לומדות מהר ולא יפלו בפח כמו חברתן. גם כשמפזרים פתיתי רעל, אם אחת מורעלת - חברותיה ימנעו מאכילת הפתיתים. הן הרבה יותר חכמות מבני דודם העכברים.

אז כעת אני מקווה שהיצור יעדיף את בתי עיסוויה על הבית שלנו, או שיטרוף אותו בדרך נחש או חתול מעשרות החתולים המסתובבים סביב צפרדעי האשפה המסמלים את הגבול הדמיוני בין ירושלים לפלסטין-עיסווייה, עד שאפילו משמר הגבול האמיץ מתקשה לשמור על הגבול של ירושלים המאוחדת לעולמי עולמים.

ואני מקווה שכבר עכשיו לא שוכן בביתנו שבט מכרסמים בני עוולה. התכוונתי להציב ליתר בטחון שוב לכמה לילות את המלכודת עם מעדן גבינה צהובה. אבל זוגתי שתחייה (שלא ידועה כבעלת חוש טכני משהו) כששיחררה את היצור, היא או הייצור שברו את המנגנון. אבל לא נורא, אני נמצא שעות רבות בבית לבד ויש לי אוזני חתול. וודאי אשמע רחשים של פליטים. אז אתמול בלילה שמעתי/דמיינתי(?) ציוצים ממושכים. האם אלו גורי החולדה? אלוהים, היא עוד עשויה לשוב. למה זוגתי לא הטביעה אותה בדלי המים שהכנתי והייתה מסיימת את הסיוטים שלי?

אני לא יודע, אני כבר מדמיין שכל רחש לילי זה מהחולדה או בני מינה המרושעים שעושים בביתנו כביתם. אני מתכוון לקנות עוד שתי מלכודות ואציב אותן הלילה. מקסימום תמיד טוב שיהיה בבית. מלכודת עולה 25 שקל וזה צחוק לעומת המחיר שגובה לוכד/מדביר מכרסמים. אני גם לא רוצה רעלים וחומרי הדברה בבית. מיד גם תבינו מדוע.

ואולי הרעיון הטוב ביותר הוא לגדל בבית חתול? לעובדת הזרה האוקראינית של הורי, יש בת נשואה, שהיא ובעלה הצעיר נאלצו לברוח מביתם כשישים קילומטרים מפני חמת זעמם של האוקראינים - כי הם בעצם ממוצא רוסי שגרים בשטח המריבה. אבל כשחזרו הבייתה מצאו את כלבם כולו שלד ועצמות, ורק שני החתולים הג'ינג'ים שלהם שמנים ונפוחי לחייים. ואיך לא יהיו החתולים שמנים בבית שורץ עכברים? כשקם הזוג בבוקר, מצאו לתדהמתם מונחות על רצפת ביתם גופות של עשרות עכברים, שהחתול העמיד בשורה למסדר.

אז מדוע באמת לא לגדל חתול? התשובה פשוטה - יש לנו שני כלבים שונאי חתולים, שיטרפו כל חתול לארוחת בוקר. והכלבים האלה שיזכו לאריכות ימים, הורידו לנו את מחיר פוליסת הביטוח על הבית. בפוליסה מצוין: אמצעי מיגון - דלת כניסה כבדה עם מנעול רב בריחי ומנעול צילינדר נוסף + סורגים בכל הפתחים + שני כלבי שמירה. הכלבה לא רק טורפת חתולים, היא תטרוף כל פורץ. החבר שלה רק תורם לרמת נביחות האזהרה. העובדים הפלסטינים מהסופרמרקט שמביאים אלינו משלוח הקניות, מפחדים מהכלבים פחד מוות. אנחנו כמובן לא מצטערים על כך בימים טרופים אלה.

וכמתנת יומולדת קיבלתי את דג הקרב הסיאמי המקסים הזה:

אז עכשיו חתול בכלל לא בא בחשבון.

טוב, הסיפור הזה כבר מתחיל להשמע כמו חד גדיא.

***

כן, אני יודע שיש המצפים שאעדכן בחדשות הטובות המסתמנות, ושהזכרתי בפוסט הקודם. אבל אחכה עוד כמה ימים בסבלנות כדי לברך על המוגמר (מקווה), ובכלל שבוע הבא עומד להיות גורלי למדי. אז יש די לעדכן בשבוע הבא, ובהחלט מגיע לזה פוסט נפרד.