אין לי במה להתגאות במכשיר הסלולרי שלי, שהוא רק מכשיר דור 3 וחצי רגיל. וכן, אני יודע שהיום מכשיר כזה ממש לא נחשב. ומי שיש לו כזה נחשב לדינוזאור ממוזיאון העתיקות.
ומה אפשר לעשות במכשיר שלי? לדבר, לשמוע ולדבר. היי זה טלפון, שכחתם?
וחוץ מזה יש לו מצלמת סטילס וּוידאו לא רעה בכלל, שאני צריך להתאמן כדי לזכור שיש למכשיר דבר כזה, ושאני יכול לצלם כמעט כל דבר - במקום המצלמה הדיגיטלית המשוכללת שלי. ובכל זאת כשאני רוצה תמונות איכותיות, אני מצלם במצלמה דיגיטלית איכותית.
ובטלפון שלי יש גם כרטיס זיכרון ומערכת השמעה אודיו לא רעה של מאות קטעי מוסיקה שכבר צברתי.
ויש לו גם אפשרות לגלוש באינטרנט בנפח נמוך. אבל אני כמעט מסרב לעשות זאת, כי יש לי אצבעות גסות מדי שלא כל כך מסתדרות בהקלדות על לחצנים קטנים, כי אני לא סובל מסכים קטנים, ומשום שיש לי מחשב מיני נייד שיש לו מסך אחלה, וממנו גם הרבה יותר זול לגלוש מאשר בחסות חברת הסלולר הגזלנית שלי.
ויש לטלפון שלי עוד פונקציות שעדיין לא התעמקתי מה הן, ומה יוסיפו לחיי...
אז כאמור חוץ מטלפון, אני מסתובב עם התיק שלי שמכיל מצלמה דיגיטלית משוכללת ומחשב מיני קל משקל. אויש, איזה אדם פרימיטיבי שאני.
ואני כל כך פרנואידי שיגנבו לי את הטלפון הנייד שלי (שמי בכלל צריך אותו כשיש היום סמרטפונים?) שבטלפון שלי צריך להקליד שני קודים - אחד להפעלת הטלפון והשני להפעלת ה-SIM. ובעצם באמת מה כל כך צריך להיות לי אכפת לאבד אותו (זה לא סמרטפון)? אבל היי השתגעתם? בטלפון הזה יש את כל רשימות הכתובות והטלפונים, ויש בו את כל יומן הפגישות שמזכיר לי מתי ואיפוא אני צריך להפגש עם מישהו, שבעצם הייתי מת לשכוח אותו. ויש בו כאמור למעלה מ-400 קטעי מוסיקה שהורדתי בדם יזע ודמעות. ויש בו תמונות שאגרתי בזיכרון. אז מה אתם חושבים, שאני מעונין לאבד את כל זה, אם לאיזה מסתנן מסכן יחשק לגנוב את הטלפון המסכן שלי? כנאמר אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו.
ואתם בוודאי אינכם מבינים איך יכולתם לחיות מבלי יכולת להוריד אפליקציות כל היום. ואני כבר קשה לי לחיות עם עדת זומבים מסביבי, ששכחו איך לשוחח, ומתעסקים וחופרים בסמרטפונים שלהם כל היום. כולם כבר הפכו לסוציומאטים מהלכים ויושבים כמו רובוטים עם מכשירים ואוזניות.
ונתעלם כאן מהשאלה עם הקרינה הנפלטת מהמכשירים שלנו גורמת לסרטני דם או סרטן מוח, או סרטן אשכים (למי שחושש מסרטן באשכים יותר מאשר סרטן במוח) - הרי חברות הסלולר עומדות בתקנים ומספרות לנו שאין ממש הוכחות נסיבתיות, כמו שאין הוכחה מדוע ברחוב עם אנטנה כלשהי מתים בו מסרטן פי- 50 יותר מאשר במקומות אחרים, כמו שכל מי שמת מהקישון - מת בסֵיבה טובה ובריאה. גם אם נלקה בסרטן, סטיסטיקאי המועסק בידי עורך דין ממולח יאמר לנו שמנין לנו שלא לקינו במחלה בשל עשן המכוניות, או מחומרי המזון התעשייתי שאנחנו אוכלים. גם, למי שמפטפט בסלולרי במקום סגור (כמו באוטובוס או מכונית) וליושבים לידו במרחק מטר וחצי (ויתכן שיותר) - יש כנראה מה לדאוג (הקרינה עצומה!). ובכלל זה נורא מעצבן לשמוע במשך חצי שעה שיחות קולניות של אנשים: " מאמי, את סתם כועסת, את לא מבינה ש ... את שוב עושה לי את זה ...).
אבל מה זה חשוב? - כולנו, נראה שמכורים למכשיר הזה, עם סרטן או בלי סרטן.
אז ניסיתי לחשוב מה באמת חשוב כל כך במכשיר הזה שממש כל כך קשה בלעדיו.
רשימת כתובות וטלפונים? - אפשר ביומן או בפנקס
תמונות? - אפשר גם מצלמה
מוסיקה? - אפשר גם מכשיר MP3 או דיסקמן (זוכרים מכשיר כזה?)
אינטרנט?- אפשר גם מחשב או טאבלט.
אבל טלפון נייד? -אין לו תחליף, מדוע? זאת תוכלו לראות בסיפור הקצר שאספר לכם כאן.
לפני מספר שנים, אולי כחמש עשרה, נסענו רעייתי ואני לבקר את אמא שלה בבית אבות מחוץ לעיר. כשחזרנו חזרה, התחיל לרדת שלג בירושלים. וכדרך ימים ימימה, תמיד יש אחדים שנוסעים באיזה טרנטה מקרטעת (ולא שאני נוסע ברכב ארבע על ארבע, או בפרארי), נתקעים וחוסמים את הדרך. והשעה שתיים בצהריים, ואחר כך שלוש, שלוש וחצי - ובארבע סוגרים את המעון של הבת. מה יהיה? איך נודיע משער הגיא לגננת, שאנחנו תקועים? ואיך נבקש מאחד ההורים, שיקח אליהם את הבת?
הגענו לגן המעון מעט לאחר חמש. שערי הגן נעולים. שום הודעה אינה מודבקת לשער. איפוא הבת? נוסעים הביתה בחרדה, ומתחילים לטלפן מהורה להורה בדף הקשר. כי הגננות אינן עונות...
למחרת מיהרנו לרכוש שני טלפונים סלולרים מגושמים מהדור הראשון.
אז לאחר מחשבה מעמיקה, הגעתי למסקנה שהכי חשוב בסלולרים היא האפשרות לשוחח בזמן חרום. את כל השאר, אפשר לעשות גם באמצעים אחרים.
ולגבי הסמרטפונים? היום כשמחכים בתור לרופא, או במשרד הפנים, אנשים כבר לא משוחחים כמו פעם ומספרים על הצרות שלהם. כולם אילמים, שקועים בסמרטפונים המרצדים שלהם.
וזה מהימים שבהם שלשלו אסימון:
תוספת עריכה
במקביל פרסמתי פוסט בבלוג דע-א-קטואליה, על מה ניתן ללמוד כאשר פוסט שלך מגיע למומלצי נענע, וכאשר פוסט אחר שלך בנושא הסכנות בהטפות של יורופסקי, גם הוא הופך השראה לנושא החם בישרא.
את מה שלמדתי מתגובות הקוראים, ניתן ומומלץ לקרוא כאן.
בוודאי הינכם מכירים את סיזר מילאן, מסדרת הטלוויזיה הלוחש לכלבים. סיזר מילאן הוא התגלמות דוקטור דוליטל של ספר הילדים הקלאסי. אמנם הוא לא מרפא כלבים, בשביל זה יש וטרינרים, אך הוא בהחלט מבין את שפת הכלבים. ובהחלט יש גם אנשים שיודעים להבחין בסוגי נביחות וניואנסים שלהם וכמובן בשפת הגוף העשירה שלהם. זה אנחנו ברובנו שאינם מצליחים להבין את שפתם.
בתור בעל לשני כלבים וכלבה שהלכה לעולמה לא מזמן, אני יכול להעיד שכלב היא חיה מדהימה. אומרים שכלבים שונים מאיתנו כי הם לא יודעים לדבר. אומרים גם שכלב מקבל דברים כמובן מאליו ואינו שואל שאלות, אך בפוסט זה אני רוצה להפריך מיתוסים אלה.
על חוכמת החיות המופלאה כבר כתבתי בפוסט קודם ושם גם הזכרתי כלב שהיה במצוקה כי רצה להציל את חברתו, שדיבר אלינו בשפתו - באופן שאנחנו מבינים.
כלבתנו ז"ל, כשהייתה חייבת לעשות (לעיתים רחוקות) את צרכיה בלילה , הייתה נוהגת לפתוח את דלת חדר השינה שלנו, להכנס בשקט ולהעיר אחד מאיתנו בנשיקת ליקוק, וכשראתה שהתעוררנו הלכה ונעמדה ליד דלת החדר, מסתכלת לעברנו ותחינה בעיניה - אף לא נביחה, שקט - הרי זה לילה. וכשנגמרו המים בקערית שלה, היא באה למי שהיה קרוב אליה, נתנה לו ליקוק ורצה אל הקערית הריקה, ובלשונה השמיעה רעשי חיכוך עם תחתית הקערית.
והכלבה החדשה שאימצנו, כשרצתה בפעם הראשונה לצאת לטיול צרכים, נעמדה עם פניה אלינו והעבירה מבטה לסרוגין מרצועת הטיול שלה אל נעלי הבן שהיו מונחות בצד השני לפני דלת היציאה - מספר פעמים עד שהבנו. שוב, ללא קול.
אולי תאמרו שזו לא חוכמה, הכלבים רק מסמנים לנו כאשר הם זקוקים למשהו. אבל כלבים למשל לא שואלים ולא יודעים לשאול שאלות כבני האדם. אז אומר לכם שהם בהחלט שואלים שאלות וגם יודעים לשאול - ואביא שוב דוגמה:
כאשר אנחנו מסיימים ארוחה משפחתית בשבת, אני נוהג בדרך כלל לצאת אל המרפסת הצופה אל נופי מדבר יהודה והרי מואב המדהימים, וללגום כוס קפה או תה.
יום אחד, כאשר לא יצאתי כהרגלי למרפסת והתיישבתי בספה בסלון ללגום מכוס הקפה, הכלבה נעמדה ביני לבין המרפסת, נועצת בי מבט ולאחר יצירת קשר עין, מסיטה מבטה ממני לסרוגין אל כיוון המרפסת, מספר פעמים - כשואלת: "היי, מה קרה שאינך יוצא כהרגלך למרפסת?"
אז האם כלבים באמת אינם שואלים שאלות או אינם יודעים לשאול?
והנה קטע שלא קשור ישירות לנושא הפוסט, אבל קרע אותי מצחוק:
ועוד בענייני כלבים: כלבים מבחינים בשניה במי שאוהב אותם, במי ששונא אותם, או במי שלא אוהב אותם, או מפחד מהם. האם גם אתם יכולים להבחין בוודאות ברגשותיהם של בני אדם אליכם בהכרות ראשונה? יש אמנם אחדים שיכולים, אבל הרוב אינו כל כך מוצלח בזה - כי הוא אינו מבחין בהצגות. אז האם מותר האדם בכל מהכלב?
אותי לא תקף או רדף אחרי כלב זר בחיים. נהפוך הוא, כולם מתקרבים אלי בכשכושי זנב ומחכים לליטוף. מדוע? לא משום שאני דוקטור דוליטל, אך הם מבחינים בביטחון שלי מפניהם ובאהבה שלי אליהם. הם לא באים אלי כדי שאאכיל אותם, הם מבקשים ליטוף ותשומת לב.
גם חתולים זרים מתקרבים אלי, מתחככים בגופם עם רגלי ואפילו יש אחדים שלאחר דקה כבר קופצים, מתכרבלים על כתפי ומצמידים אל פני את פרוותם הנעימה. האם אין זו דרכם הנפלאה להביע חיבה למי שאינו מפחד מהם ומחבב אותם?
היום גרים איתנו בכיף שני כלבים מקסימים בבית. כשהכרתי את רעייתי, היא הייתה נוהגת לחצות את הכביש ולעבור למדרכה הנגדית, כאשר ראתה כלב מתקרב מולה.
אז למי שמפחד או סולד (כי בעצם הוא מפחד) מכלבים, או חתולים - אולי כדאי לאמץ אחד אליכם? ואז גם תפטרו מהפוביה וגם תדעו אהבה שלא הכרתם.
הרב קוק אמר פעם שהוא כותב לא מפני שיש לו כוח לכתוב, אלא מפני שאין לו כוח לשתוק. אז מדוע כל מעריצי הרב קוק כל כך רוצים שאני אשתוק? גם אני לא יכול לשתוק לנוכח טעויות רווחות וסילופים נפוצים. אני בהחלט לא הרב קוק ולא מתיימר להיות אליל כמוהו, גם לא קדוש, אך גם אני בשר ודם אשר יודע משהו בחיים ולא יכול לשתוק.
מדברי הרב קוק: "ההבדל שבין הנשמה הישראלית, עצמיותה, מאוייה הפנימיים, שאיפתה, תכונתה ועמדתה, ובין נשמת הגוים כולם, לכל דרגותיהם, הוא יותר גדול ועמוק, מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה, שבין האחרונים רק הבדל כמותי נמצא, אבל בין הראשונים שורר הבדל עצמי איכותי". (ס' 'אורות', אורות ישראל פ"ה פיסקה י , ע' קנו).
הרב קוק כבר שוכב בקברו ולא יכול לענות. מה אתם אומרים? וכי לא מוטב שהיה שותק?
באחרונה פרסמתי את הפוסט הזה ואת זה שהיווה השראה לנושא החם, והיו אלה בנושאים שהרגיזו כרגיל אי אלה אנשים. וחלק מאנשים אלה פרחו מהקן והלכו לחפש קינים אחרים, ולמרות שבאופן רשמי הם כבר מחרימים את הבלוג הזה, הקדשתי להם במיוחד את השיר הזה שבפוסט הקודם.
וכמו שאני מביא כאן סידרת פוסטים בנושא חשבון נפש. פרסמתי גם פוסט של חשבון נפש בבלוג השני שלי בנושא "האם אני אנטישמי" והפוסט הזה הגיע למומלצי עמותת ישראבלוג.
לא הצלחתי להוריד את התמונה שבהמלצה, אבל תוכן ההמלצה הוא:
ובינתיים למרות שגם פוסט זה הרגיז, במרבית המקרים התגובות שם הן טובות יחסית בינתיים. אך זה נובע כנראה מצנזורות כמו אינטרנט רמון *, ולא משום שהאוכלוסיה המסויימת הזו החלה להיות פתאום תרבותית.
* ראו : את השורה הזותגובה אחרונה של Olam ב-20/9/2012 05:13שתל סוכן בשם Olam, כנראה מאינטרנט רמון, כפי שניתן היה לראות בתחתית הפוסט למספר דקות. (הרי אני פרסמתי ב- 24/9/2012 14:36, אז כיצד הופיעה תגובה מה-20.9? ) למרות שמחקתי אותה (ובה היה כתוב גם "על הפנים"), זה כבר ימנע מעלמים תמימים ועלמות חסודות להיחשף לדברי התועבה כאן.
וכעת אחזור לסידרת הפוסטים שבין כסה לעשור בנושא "גם אלף צומות לא יכפרו!".
בימים אלה נזכרתי במעשה אמיתי שלא קרה אתמול, אך קרה גם קרה.
מדובר במשפחה בעלת שבעה אחים ואחיות, שאחת האחיות חלתה בסרטן חשוך מרפא, והדרך היחידה להצילה היתה השתלת מח עצם. המשפחה נבדקה, ורק לאח אחד היתה התאמת רקמות - הוא היחיד בעולם שיכול היה לתרום מח עצם לאחותו.
והוא בתחילה לא רצה, כי לא היה ביחסים טובים עם אחותו וכנראה שגם פחד. כשהסבירו לו כי מדובר בתרומת דם רגילה וכי אם לא יתרום הרי הוא גוזר דין מוות על אחותו - הוא נעתר לבסוף (גם בגלל לחץ המשפחה).
החולה החלה בסדרת הטיפולים שתחסל את מח העצם שלה (ללא אפשרות של חזרה אחורה), כהכנה להשתלה. אבל ביום המיועד, אחיה סרב לתרום, למרות התחייבותו הקודמת. בזה הוא גרם באופן ישיר למותה תוך ימים מספר.
כיצד יכול מי שנקרא אדם לגזור על אחותו, בשר מבשרו גזר דין מוות?
אין זה שונה מרצח בכוונה תחילה, ולמרות זאת החוק אינו מושיבו בכלא.
ואני חושב איך האדם הזה מסוגל להמשיך לחיות? איך בכלל יש אנשים כאלה? האם אי פעם הם עושים חשבון נפש? האם יש בהם איזושהי חרטה? ויש לי הרגשה שלאדם כזה לא תהיה אף פעם חרטה אמיתית.
אדם כזה (ובמיוחד שהוא מנהל אורח חיים מסורתי) לא יכפר על מעשיו גם באלף צומות.
רוצח בדם קר, חלאת אדם שאין לו אלוהים ואין לו מחילה ...
האם יש מישהו כאן שחושב שיש לו מחילה?
ובכלל כדאי אולי לכולנו לבחון, האם בסופו של חשבון נפש, כל מעשינו ראויים למחילה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קנקן התה
