חשיבה חופשית

הוכנסתי למתחם חדר הניתוח. קיבלו את פני המנתח הזוטר והמרדים. עדכנתי את המרדים שכשעברתי ניתוח הרניה בגיל 5, לא נרדמתי לגמרי לאחר מספר דקות עם גז צחוק (קראו לזה אז נרקוזה). אני זוכר שנתבקשתי לנשום את הגז לספור עד עשרים וחזרה. שקעתי בהזיות וצעקתי. "אל תמשיך" שמעתי את המרדים אומר למנתח. נרדמתי אז סופסוף ולא התעוררתי עשרים ושתים שעות לאחר הניתוח. הרופאים היו מודאגים שלא אתעורר. ראיתי עננה קלה בעיני המרדים. הוספתי וסיפרתי לו שאצל רופא שיניים אני זקוק למנה כפולה של הרדמה. למרות זאת אני עובר את הטיפול עם כאב מסוים ורק לאחר הטיפול הפה שלי עובר הרדמה עמוקה למשך כארבע שעות, כשאני כבר בבית. אני רואה עוד עננה בעיני המרדים. "טוב שסיפרת לי. ארדים אותך דרך הוריד ולא עם מסכת גזים" אמר לי המרדים. 

"זהו חדר הניתוח" מקבל את פני המנתח הראשי. אני עובר למיטת הניתוח הצרה בעזרת שתי רגלי. חשבתי שעוד מעט לאחר הניתוח כבר לא אוכל לעבור למיטת חולים בעזרת שתי רגליים שלמות. מהמיטה פתחו משני צידי ידיי שני מדפי מתכת וקשרו את ידיי כמו את ישו. המנתח הכניס כרית מקררת מתחת לרגל המנותחת וכרית מחממת מתחת לרגל השניה. המרדים מזריק לי לוריד ואומר לי להזמין חלום טוב.

התעוררתי. אני רואה את המנורה העגולה הגדולה של חדר הניתוח. אני מרגיש כאב כאילו שברו לי את כף הרגל. "הניתוח עבר בהצלחה. המנותח התעורר" אני שומע את אחד מהצוות מדווח למישהו. מיד אני מוצא את עצמי בחדר ההתאוששות. שקית דם מחוברת אלי באינפוזיה. הכאב חזק מאוד. זה כבר לאחר זריקת מורפיום. הכאב נורא. אח ואחות מטפלים בכעשרים אנשים. עוד שתי זריקות מורפיום -עדיין כואב אך נסבל. אני מחובר לחמצן. שרוול בידי הימנית מתנפח כל עשר דקות ולוקח לי דופק ולחץ דם. אצבעון באצבעי מודד מידת רוויה בחמצן. האח אומר לי "עכשיו יכנסו אליך בני משפחתך אחד כל פעם לדבר איתך". זוגתי נכנסה עם חיוך. "הניתוח הצליח. המנתח ציין שזרימת הדם ברגל המנותחת מצויינת. קטעו מתחת לברך ולא מעל כפי שחששו שיהיה". הרגל המנותחת מגובסת. השאירו את הגדם פתוח למספר ימים כדי לבדוק שאין צורך לקטוע עוד גבוה יותר. לאחר שהשלימו ערוי של שתי מנות דם - להשלמת הדם שאיבדתי בניתוח, שחררו אותי מחדר ההתאוששות.

הגעתי לחדר פרטי (מלון 5 כוכבים. טלוויזית כבלים ומסך פלסמה גדול. ארון עם כספת. חדר אמבטיה ) במחלקה הפלסטית. לא היה מקום במחלקה האורטופדית. נתנו לי כדור שנקרא טרגין. לוקחים את הכדור הזה פעמיים ביום. הכדורים האלה הם סמים. נרקוטיקה. נגזרת של אופיום. הכאבים עזים. אני מקבל לפי בקשה גם כדורי פרקוסט עם תמיסת אופטלגין. הפרקוסט גם הוא סם נרקוטי. למחרת סגרו את המחלקה הפלסטית לארבעה ימים לקראת ראש השנהו והעבירו אותי למחלקה האורולוגית. במחלקה האורטופדית לא היה מקום. לפחות המחלקה האורולוגית היא במגדל האישפוז המחדש שבו כל החדרים חצי פרטיים עם כל הלוקסוס ומיטה חשמלית עם שלט הפעלה. 

לאחר יום ניסרו לי את הגבס. האורטופד בדק את הגדם הפתוח ושטף אותו. הכאב עז. האחות חובשת עם פדים מיוחדים ותחבושות אלסטיות. מלבישים על זה את שני חלקי הגבס שנותרו וחזקו בפלסטרים. נורא כואב למרות הנרקוטיקה. למשפחה שביקרה אמרתי שאני מרגיש מסומם. חשבתי שאני לא מדבר ברור. אך אמרו לי שזה לא מורגש. התאמצתי שזה לא יהיה מורגש.

לאחר 3 ימים נכנסתי לניתוח שני. ניתוח קוסמטי לישור הגדם וסגירתו. נשמע לא רציני אבל מדובר בניסור קטן נוסף של העצם. הניתוח גם ארוך יותר. שוב  הרדמה. שמחתי שלפחות לא הכניסו לי קטטר בשני הניתוחים (כפי שמקובל בבתי חולים אחרים. כולל בפרטיים. לפחות לא עברתי סיוטי קטטרים). 

הפעם התעוררתי רק בחדר ההתאוששות. הכאב הפעם ממש בלתי נסבל. חשבתי שאני מטפס על הקירות מרוב כאב. אבל אני לא צועק כמו האחרים מסביבי. מה זה יעזור? זוגתי ובני ניצבים משני צידי. אני לוחץ את ידיהם מרוב כאב. רק בעוד 5 דקות תוכל לקבל מורפיום. הניתוח הצליח אומרים לי. יש לי אנמיה אבל מחליטים לא לתת לי יותר מנות דם. כמעט ריסקתי את ידו של הבן מרוב כאב. זריקת המורפיום הראשונה אינה עוזרת. עוד שתי זריקות. כולי מסומם אבל הכאב נסבל. משתעל עם ליחה. גרוני ניחר מצינור ההנשמה שהכניסו לי לגרון בעת הניתוח. משפחתי מרטיבים את שפתי עם ספוגית לחה. אסור לי לשתות עוד מספר שעות. במחלקה פגה ההשפעה של המורפיום ושוב ממשיך לקבל את הטרגין (נגזרת של אופיום) ושוב פרקוסט הנרקוטי לפי דרישה כל כמה שעות.

הייתי מוטרד מהתמכרות לסמים, אבל נזכרתי במחקר שנתקלתי בעבר: אם הסמים ניתנים במצב של כאבים - מרבית האנשים אינם מתמכרים. מהפרקוסט נגמלתי בהדרגה עם הירידה בכאבים. מהטרגין (הדומה לאופיום) החלטתי שלשום לנסות להיגמל ממנו. בחשש מה ביקשתי לא לקחת את הכדור שהוגש לי. זה עבר בשלום ומשלא חשתי בכאבים לא לקחתי גם את הכדור הבא. יומיים עברו ואני נקי מנרקוטיקה. לא מרגיש תופעות גמילה מלבד יציאות תכופות ורכות. אבל זה יכול לנבוע גם מכך שהופסקה גם נטילת האנטיביוטיקה אתמול. משני סוגי אנטיביוטיקה בוריד שלוש פעמים ביום ואנטיביוטיקה נוספת בפה - בבית החולים, המשכתי עם אנטיביוטיקה חדשה בפה בשיקום לעוד שמונה ימים.

זהו. אני נקי מאנטיביוטיקה - אני מקווה. ואני נקי מסמים. ביום שלישי אני צריך לחזור לבית החולים לביקורת והורדת הגבס.

על השיקום ועוד אספר בפוסטים הבאים.

אני מתנצל על הטעויות ושינויי הפונט. במוסד השיקומי אין ווי פיי ולכן אני כותב בטלפון. זה ממש סיוט בשבילי. גם לכתיבת תגובות בבלוגים הקבועים שאני קורא. ידידי - אני קורא בבלוגים שלכם אבל מתקשה להגיב בסלולרי.

הגעתי למוסד השיקומי בראשות רשת עמל - בתי אבות סיעודיים. אזכיר שבשל חידק בית חולים אף מוסד שיקומי אחר לא היה מוכן לקבל אותי. מיקמו אותי במחלקה המכונה שיקומית מורכבת.

מפני שאני אמור להיות בבידוד, קיבלתי חדר פרטי וזה דווקא מצוין. אבל אני חופשי לנוע בכסא גלגלים ומאוד נהנה לצאת למרפסות נוף המשקיף לים המלח והמדבר האהוב עלי. וסוף סוף אני נושם אויר צח ירושלמי צלול כיין. 

אבל בארוחות יש לי מפגש  בחדר האוכל עם שאר הדיירים. חדר האוכל נראה כמו בבית האבות שבו שהתה חמותי ז"ל. עם קישוטי שנה טובה על הקירות. ולוח פעילויות לכל יום - היום יש טיפול יופי לזקנות.

ובשולחן יש לי מקום קבוע ליד ישיש נחמד בן תשעים. ולידו קשיש אחר שאינו מחובר למציאות. ומולי שוכב אדם הקרוב יותר לגילי (אולי אפילו צעיר מעט ממני) לאחר ארוע מוחי. משותק בדרגות שונות בגופו ומדבר במילים בודדות יחידות. ואני רואה את הקהל ואני ילד ביניהם. נראה לי שאני בעל תפקוד מצויין לעומתם. 

משתדל לסיים בהקדם את הארוחות ולפרוש לחדרי או לפינות חמד בודדות, שאליהן יוצאים לפוש גם אנשי הצוות. מתחבר ומשוחח איתם.

הבוקר פגשתי את אליזבת הפיזיותרפיסטית שלי. גם ממנה קיבלתי מחמאות על מידת התפקוד העצמאי שלי במעברים מכסא גלגלים למיטה ולהליכון. היום השלשתי את מספר הצעדים שקיפצתי קדימה ואחורה בהליכון, לעומת אתמול. ביום ראשון ארד לראשונה לאולמות השיקום ואקבל תוכנית שיקום מקצועית לחיזוק הידיים והרגל השלמה. בעוד שבועיים אני צריך לחזור לבית החולים לביקורת והורדת הגבס.

זהו המצב בינתיים.

חג שמח לכולכם.

הכותרת היא כינוי של חיידק בית חולים. חיידק העמיד לכל האנטיביוטיקות. השם הרישמי של החיידק הוא קליבסיילה פנאומוניה. אז בנוסף לכל צרותי, הצוות הרפואי ברשלנותו הדביק אותי לכאורה בחיידק. החיידק אינו מזיק לאנשים בריאים עם מערכת חיסון תקינה. אז כעת גם אני לא חולה בגלל החיידק אבל אני נשא. לנשא לוקח בערך חצי שנה להפטר מהחיידק העמיד הזה. מיד תראו שבכל זאת יש לזה השלכות עלי. הנשאים מסכנים אנשים חולים עם מערכת חיסונית ירודה.

האמת היא שחששתי שאדבק בחיידק הזה בשלושת הימים הראשונים שבהם אושפזתי במחלקה פנימית - לפני שעברתי את הניתוח הראשון. בחדרי היו שני חולים עם החיידק הזה. כנראה שהצוות הרפואי לא הקפידו על חיטוי ידיהם לפני שהגיעו לטפל בי.

אז בגלל החיידק אני כרגע בחדר בידוד בחדר אישי כמו במלון חמישה כוכבים. אבל מחר אני עומד להשתחרר לשיקום. ובגלל החיידק, מרבית מוסדות השיקום סגורים בפני. 

יש בסביבות ירושלים רק מוסד שיקומי אחד שמוכן לקבל אותי. בקיצור לא מצב סימפטי במיוחד.

מה שצפוי שיבודדו אותי בחדר יחד עם עוד שלושה שהם נשאים של אותו חיידק. אני מאוד רוצה לקוות ששכניי לא יהיו כמו השכנים שהיו לי במחלקה הפנימית.

בחדרי שם היה מסומם מסוכן שאיש ביטחון השגיח עליו עשרים וארבע שעות. לצידי ומולי שני קשישים שאינם מחוברים עם המציאות. זה צועק כל הלילה אוי ווי. והשני עונה לו וייז מיר. האחד צועק כל הלילה שיביאו את השיניים שלו ושהוא רוצה לעשות פיפי, כאשר הוא בעצם מחובר לקטטר. והשני צועק כל הזמן - אתם יכולים לתרום בבקשה למשפחה נזקקת. אני אומר לו אני אתרום והוא עונה תודה רבה. וחוזר חלילה... 

בבוקר הגיעו אליו החרדים לוודא שהוא הניח תפילין. הזקן דווקא חזר לרגע למציאות וענה בשובבות שקיבל מאלוהים פטור.

אולי נשמע  לכם משעשע, אבל שלושה ימים שם הטריפו כמעט את דעתי. אני מאוד רוצה לקוות שלא אזכה לשכנים כאלה בשיקום. צפויים לי כמה שבועות שם לשיקום הראשוני המכונה שיקום מעברים.

כרגע בבית החולים כבר למדתי לרדת מהמיטה לכסא גלגלים. קיבלתי מהפיזיותרפיסט "רשיון נהיגה" בכסא גלגלים. היום אני כבר מקפץ מספר צעדים עם רגל אחת והליכון - קדימה ואחורה. הפיזיותרפיסט היה מאוד מרוצה.

אבל דרושה עוד דרך לחזק את שרירי ידיי ואת הרגל השמאלית השלמה (שהיא פחות חזקה).

נקווה לטוב ואשתדל לעדכן אתכם בהקדם.

כשחתמתי על הסכמה לניתוח, אחד הסעיפים כלל אפשרות של כאבי פנטום. לאחר קטיעה המוח ממשיך לחשוב שהחלק הקטוע קיים.  ובכן, גם אני זוכה להרגיש בפנטום. למשל, לפתע פתאום מגרד לי מאוד בין הזרת לקמיצה של האצבעות הלא קיימות. אז מה, אתגרד באויר?

ובנוסף להסכמה לניתוח הייתי חייב לחתום על טופס הזוי. על הסכמה לקבורת איבר בקבר אחים ועל ויתור לקבורה על ידי המשפחה. סליחה על המקבריות, אבל הייתי מזועזע מהרעיון. אין ניתוח בלעדי הסדרת קבורה.

ובכלל אני רותח על החרדים. אני אחרי ניתוח. כואב ודואב. והחרדים פולשים למחלקה ותוקעים שעתיים וחצי בשופרות. הייתי מוכן עם בקבוק מים ביד כדי להטיח אותו על תוקע שופר שיכנס לחדרי. מזלו ששכני לחדר הודה לו ואמר שאין צורך. אני לא מבין מדוע לא מסלקים את החרדים שמציקים לחולים בשאלה אם הניחו היום תפילין.

היום בחור צעיר (כנראה עובד נקיון) נכנס לחדרי כשנמנמתי - ניתק את הטלפון שהיה סמוך לראשי מהמטען והאוזניות שהיו מחוברות לאזני ועמד להסתלק עם הסמרטפון. התחלתי לצעוק. הוא נבהל, הניח את הטלפון על השולחנית לידי וברח. הזעקתי את הביטחון, תארתי את מראהו והביטחון ינסו לבדוק את התמונות במצלמות. איזה חלאות אדם. אמרו לי שהתופעה נפוצה ובמיוחד גנבות טלפונים ומחשבים מיולדות ומחולים מוגבלים.

מדברים שישחררו אותי מחר או ביום שלישי לשיקום. אעדכן אתכם כשאוכל. להתראות בינתיים.