חשיבה חופשית

התעוררתי אתמול לשיגרת חיי בשלושת החודשים האחרונים, שהופרעה בשיחת טלפון בעשר בבוקר. "שלום, מדברת איילה משיקום הר הצופים. התפנתה מיטה. אתה יכול להגיע עכשיו"? 

מאוד הופתעתי. לא ציפיתי לקבל שיחה כזו יומיים בלבד לאחר שהגיעה אליהם הפרוטזה שלי. הרי רשימת הממתינים לאשפוז שיקום היא מכאן ועד להודעה חדשה. האם זה מפני שזה אני ולא אחר? אולי זה סתם שהתפנתה מיטה בפתאומיות והם מתקשרים אחד אחד ברשימת ההמתנה, ולאף אחד לא בא להגיע מהרגע להרגע ולבלות סופ"ש בבית חולים.

גם לי היה ברור שעד ליום ראשון לא אתחיל בפיזיותרפיה. אבל ידעתי שאם כל הצער לבזבז שם סופ"ש, כדאי לנצל הזדמנות בלתי חוזרת זו.

עניתי שאני בעיקרון מוכן להגיע אבל זקוק לשעתיים כדי להתארגן. למרות שהמרחק מהבית שלי הוא חמש דקות נסיעה, בגלל עשרים וארבע המדרגות - אני שוב חייב להזמין אמבולנס. 

אז לאחר עשר דקות חזרה אלי איילה והודיעה לי ששומרים על המיטה אם אגיע עד אחת בצהריים. אז הגעתי.

שיכנו אותי בחדר קטן עם עוד שני שותפים. השירותים בחוץ וצריך לצאת למסדרון. הכל מיושן - הרי מדובר במבנה של הדסה הר הצופים שנבנה לפני כשמונים שנה ונזנח בשנת 48 עד לאחר מלחמת ששת הימים.

אין טלוויזיות בחדרים. רק אחת קטנה בחדר אוכל שאפשר לראות בה רק ערוץ 1 וערוץ 2. בשירותים קצת קשה לתמרן עם כסא גלגלים. לפחות קשור חוט לידית הדלת כדי שאפשר יהיה למשוך ולסגור את הדלת. ולא אמשיך לפרט את רשימת הצניעות הארוכה.

לפחות יש ווי פיי, אבל גונבים כאן מחשבים אישיים, טבלטים ואפילו סמרטפונים (המוחבאים מתחת לכרית בעת השינה). אז לכן אני לא כותב את הפוסט הזה במחשב אלא בגלאקסי 2 שלי. והפוסט הזה נמחק פעמיים כי הייתה לי שיחה ושכחתי לשמור. ובכלל לכתוב פוסט בסמרטפון זה יסוריי איוב בשבילי. אבל רציתי לעדכן ובוודאי אתקשה לכתוב פוסטים ארוכים בשבועות הקרובים.

בינתיים ירדה השבת. החרדים מסתובבים כאן כל הזמן כדי לחלק עיתוני "המדיע" ו"יתד נאמן" ודפי פרשות יום ושבוע למיניהם. עושים כל מיני ברכות וקידושים בחדר האוכל. שואלים עשר פעמים ביום אם הנחתי תפילין. אני חושב שזו ממש שערוריה. בשביל זה הם צריכים פטור מגיוס? אבל לי כוח לכתוב על זה עכשיו.

עזבתי את ארוחת הערב באמצע כי הושיבו מולי איזה זקן שחירחר כל הזמן בשעת האוכל ולא אתאר כאן מה יוצא מפיו בעת השיעול. זה ממש לא יפה להתלונן על זה אבל זה גמר לי על ארוחת ליל שבת.

מצפה בכליון עיניים ליום ראשון שבו כנראה אתחיל סופסוף את השיקום.

אז בינתיים שבת שלום לכם.

שיבוא לציון גואל

בשורות טובות וישועות

אמן.

להפתעתי הפוסט הקודם התקבל בעניין ואפילו קבלתי בקשות כאן ובמייל לכתוב עוד פוסטים בתחום החי והצומח בארץ ישראל. אז כבר הכנתי לפוסט הבא תעוד של כמה דברים מדהימים בטבע, שגם אנחנו יכולים לנצל אותם לטובתנו. הפעם הפוסט בתחום אחר לגמרי. בתחום שכתבתי לא מעט טיוטות וכרגיל הן מחכות לפרסום בעיתוי המתאים. כבר כתבתי על זה - כאשר אני מקבל "אותות" מסויימים. מי שמעוניין או אינו זוכר, מוזמן לקרוא את הפוסטים בקטגוריות מיסטיקה. אז הרי אני משחרר עוד פוסט כזה בתחום שנחשב על ידי רבים כלא רציונאלי.  

כבר כתבתי כאן רבות על הרציונאליות או חוסר הרציונאליות של המוח שלנו. על הטבעי והעל טבעי לכאורה. וציינתי ש"הרציונאליות" שלנו מושפעת משלושה גורמים עיקריים:

א. מוגבלות הקלט החושי שלנו. כלומר, מה שהחושים יכולים לקלוט. אמנם יכולת הקליטה הפיזיולוגית שלהם מוגבלת אבל הם קולטים הרבה הרבה יותר ממה שאנחנו מודעים לו בגלל שני הגורמים הבאים.

ב. העיבוד הסלקטיבי של המידע החושי במוח. כלומר מה שנשאר לאחר שהמוח שלנו מסנן.

ג. השפעת החינוך והסביבה - או במילים פחות עדינות - "שטיפת מוח".

השניים הראשונים הם גנטים מולדים, אם כי ניתן במידה מסויימת ללמוד ולפתח את יכולת הקליטה במהלך חיינו. השלישי הוא חברתי וסביבתי. בסופו של דבר החברה מושפעת ברובה מהאינפורמציה שאנחנו מקבלים מחמשת החושים. אבל גם החושים שלנו מוגבלים - חוש הראיה כמו השמיעה עובדים בתחום ספקטרום אורכי גל מסויים. את מה שרואה הדבורה בתחום האינפרא-אדום וחיות אחרות בתחום האולטרה סגול (שהעין שלנו לא מבחינה) - לגבינו זה כראיית רוח רפאים. כנ"ל לגבי חוש השמיעה והריח (למשל כולם יודעים שהכלב שומע ומריח את מה שאנחנו לא מסוגלים). בעזרת מכשור רגיש ניתן לשמוע עצים נאנקים (מכאב?) לאחר מכת גרזן. כך גם נשאלת השאלה מדוע הכלבים שלנו השתוללו?

הגרוע מכל הוא העיבוד החושי במוח, שהוא רחוק מלהיות מדוייק ושעשוי להוביל למסקנות מוטעות לחלוטין. ויותר מכך, המוח מתעלם מכמות עצומה של מידע הזורם אליו מחמשת החושים. כלומר הוא מסנן. חלק מהסינון מובנה (גנטית), וחלק גדול נרכש במהלך החיים. למשל, תינוק יכול להבדיל בין פרטי פנים של חיות ממינים שונים עד גיל חצי שנה. לאחר מכן הוא מזהה רק הבדלים בפנים של בני אדם, כמונו. כך למשל אם אנחנו אומרים לילד שדברים שהוא חש הם דמיון - המוח מתחיל להתעלם מדברים מסויימים שהוא רואה, שומע, או חש. גם אם חלק מכך מתועד בצילום או הקלטה - מרבית האנשים אומרים שזה ארטיפקט (כלומר, ממצא שווא). לא רק סתם אנשים, גם מדענים רבים מיחסים לעיתים לתוצאות ניסוי כלא אמיתיות , שנובעות מתקלה טכנית או מהטכנולוגיה ושיטות הבדיקה שננקטו.

והמחשבה שמדובר בארטיפקט מונעת לעיתים רבות קבלת ממצאים מדעיים במשך שנים רבות, לעיתים עשרות שנים. המדע מתגבר על כך על ידי ביצוע מדידות ובדיקות בשיטות שונות - מה שמוכח בכמה שיטות שונות קשה הרבה יותר להפרכה. למרות זאת המיינסטרים של המדע הכחיש שנים רבות את קיומם של הגבישים שגילה חתן פרס הנובל פרופסור דן שכטמן.

מכאן חייבים לקחת בחשבון שראיית עולמנו מתבססת על האינפורמציה החושית המעובדת על ידי המוח. והרושם הנוצר במוח כל כך חזק עד שכאשר מובאת אינפורמציה שנקלטה על ידי מכשיר אובייקטיבי (כמו מצלמה או מכשיר הקלטה רגיש), אנחנו דוחים אותה לעיתים רבות כארטיפקט. דוגמה אחת היא תופעת ההילות האנרגטיות (ׂׂאאוּרוֹת) סביב יצורים חיים (לעומת מתים), שאותן רואים אנשים מסויימים ומצלמות מיוחדות (מצלמות קיריליניות). מרבית האנשים אינם מבחינים בהילות האלו ולכן דוחים את קיומם. ואם מראים להם צילומי מצלמות - הם גם דוחים את קיומם בטענה שזה ארטיפקט. אבל זה כבר יהיה נושא לפוסט אחר.

הכותרת היא לא מושג בלטינית גם לא מחלה. כשזוגתי ואני טיילנו במדבר יהודה, פגשנו פורח בלב המדבר הצמח הזה

קרדיט: אבינעם דנין 

אני בוגר המגמה הביולוגית מתמטית בתיכון. בימים ההם הנבחנים בחמש יחידות בביולוגיה היו מחוייבים לעבור גם שני ימי מבחנים חיצוניים בעל פה, שכללו בין היתר בקיאות בהגדרת צמחים. כיום קורס הגדרת צמחים אינו אפילו קורס חובה באוניברסיטה למורים לביולוגיה. 

על סמך סממנים שונים במבנה, הצמחים מוגדרים למשפחות, לסוגים ומינים.  במשך הלימודים, אנחנו תלמידי המגמה הביולוגית בתיכון, חרשנו את ארץ ישראל לאורכה ולרחבה להכרת הצומח והחי. כל הטיולים והסיורים האלה היו בחינם, לא כמו היום שההורים משלמים ממיטב כספם. תשאלו וודאי איך? פשוט -  יצירתיות ומעוף של המורה לביולוגיה, שהיה גם המחנך שלנו. הוא ארגן לנו נסיעות זולות  במשאיות (שנקראו אז "טיוליות" ונכחדו מעולמנו) לבתי ספר שדה שונים ברחבי הארץ - לינה ולימוד, תמורת עבודה למשך עשרה ימים כל פעם. היום כשאתם מטיילים בשבילי ישראל, תדעו שהכיתה שלנו סללה חלק מהן. את מדבר יהודה חרשנו במשך עשרה ימים שבהם פינינו סלעים, חצבנו מדרגות בסלע, ופרצנו שבילים. ככה גם התוודענו לחי ולצומח במדבר יהודה.

כמה שנים אחר כך, כשטיילנו ונתקלנו בפרחים הצהובים האלה במדבר יהודה הצחיח, יריתי בפניה של זוגתי את שם הצמח. אהרונסוניית פקטורובסקי. היא הייתה בתדהמה. "לא, אתה בטח צוחק" היא אמרה. היא לא נרגעה עד שהראתי לה את שם הצמח במגדיר הצמחים שלי שנשאתי איתי - שנראה כמו ספר תנ"ך בכריכת פלסטיק שחורה - מגדיר צמחי ארץ ישראל. 

זה לא השם הבוטני הלטיני של הצמח אלא השם העברי, כמו כלנית, רקפת וסביון. אז איך זה? ובכן, הצמח הזה התגלה לראשונה כמין וסוג חדש למדע במדבר יהודה רק בשנת 1927, על ידי הבוטנאים ממוצא יקי - הפרופסורים אלכסנדר איג ואוטו וארבורג (על שמו הישוב שדה ורבורג בשרון).

וכשמגלים מין וסוג חדש נותנים לו שם בוטני בלועזית ושם עממי בעברית. לצמח הזה נתנו את השם אהרונסוניית פקטורובסקי  על שם חבריהם, הבוטנאים אהרון אהרונסון ואליעזר פקטורובסקי. ובקיצור שם הצמח המדברי עם הקרקפות הצהובות  - אהרונסוניית פקטורובסקי. 

אהרן אהרונסון ידוע היום לציבור הרחב כראש מחתרת ניל"י, שפעלה לסיום השלטון הטורקי-עותומאני בארץ-ישראל ולכיבושה בידי הבריטים. אבל, לא רבים יודעים שאהרון אהרונסון היה במקצועו  בוטנאי ומדען ארץ-ישראלי. הוא למעשה זיהה וגילה ליד ראש פינה את "אם החיטה", בשנת 1906. "אם החיטה" היא למעשה חיטת הבר הקדמונית, שממנה תורבתה לפני למעלה מ-10,000 שנה החיטה של ימינו.

מאוחר יותר, מדענים מצאו שבמהלך התרבות, אם החיטה איבדה גֶן אחד. אובדן זה שיפר את הערך התזונתי של החיטה המודרנית והעשיר אותה בחלבונים ומינרלים. 

אליעזר פקטורובסקי  היה גם הוא מראשוני הבוטנאים הישראלים ועוזרו של אלכסנדר אייג, שגם הוא זקף לזכותו תגליות ראשוניות בטבע של ארצנו. לימים "עיברת" את שמו לפקטורי ולכן שמו העברי  המנוקד של הצמח ( לפי מילון האקדמיה העברית): אַהֲרוֹנְסוֹנְיַת פַקְטוֹרִי.

ובכל זאת מוזר שבוחרים לצמח חדש שמות משפחה של בני אדם. מילא, על שם מי שגילה את הצמח, אבל לא זה המצב. אז מדוע אייג שגילה את הצמח קרא לצמח בשמו של פקטורובסקי? הסיבה לכך נובעת מכך שפקטרובסקי נפטר בגיל צעיר יחסית משחפת ולכן אייג החליט לקרוא על שמו מספר מינים חדשים שמצא – ולא רק אהרונסוניית פקטורובסקי אלא גם למשל צמח נוסף בשם פקטורובסקיית אשרסון.

אהרונסוניית  פקטורובסקי (פקטורי) היא צמח מדברי שאינו מוגבל רק למדבר יהודה. ניתן למצוא אותו גם בצפון הנגב, מרכז הנגב והמכתשים, דרום הנגב, הערבה והרי אילת.

מתן השמות האלו לצמחים ארץ ישראלים הרגיזה בוטנאים כמו הזוג חנה ואפרים הראובני שהיו מראשי  הגישה של זיהוי הצומח של ארץ ישראל על ידי שילוב הבוטניקה כחלק ממארג התרבות היהודית ההסטורית. כלומר, גישתם הייתה זיהוי צמחים של ארץ ישראל ברוח המקרא והתלמוד. 

הראובני ייסד בקמפוס האוניברסיטה בהר הצופים גן בוטני ומוזיאון אוספים מיובשים ומצויירים של צמחי ארץ ישראל מימי המקרא והתלמוד. לאחר 1948, כאשר קמפוס הר הצופים נשאר כמובלעת ישראלית מבודדת בשטח ירדני, נזנח הגן הבוטני והאוספים של הראובני הוברחו לתחומי ישראל על ידי השיירות שהחליפו אחת לשבועיים את כוח השיטור בן 80 אנשים ששהה במקום עד למלחמת ששת הימים  והחייאת הקמפוס של האוניברסיטה העברית בהר הצופים.

לאחר השלמת ההברחות של האוספים של הראובני, הוא רצה להקים מוזיאון צמחי ארץ ישראל מימי המקרא והתלמוד. אבל הדבר לא הסתייע בידי הראובני שלא השתייך לקליקה הבוטנאית השלטת של  אייג ו"דור צעירים" כמו פרופסור זוהרי ונעמי פיינברון. האחרונים דחו את הפרוייקט של הראובני בטיעון שמיון הצמחים שלו אינו עומד בקריטריונים בוטאניים מדעיים טהורים. והם סברו שהאוספים שלו אינם ראויים להיות מוצגים במוזיאון מדעי אלא  במוזיאון ליהדות. 

הנתק שנוצר אז בין ה"בוטניקה העברית" אותה ייצגו הראובנים, לבין הבוטניקה ה"טהורה" בודד מצד אחד את הראובנים ומצד שני, הנתק הזה אחראי לחלק ניכר מאוצר המלים הדוחה האופף את עולם הצומח העברי, הכולל שמות כמו "אהרונסוניית פקטורובסקי".

הזוג ראובני לא הצליח לחדש מוזיאון בוטאני- מקראי כפי שהיה בהר הצופים לפני פרוץמלחמת השיחרור. אבל לזוג נולד בן בשם נֹגה. בימינו נשמע מוזר לקרוא לבן בשם שנפוץ היום בקרב בנות. אבל נגה הזה הצליח במקום שנכשלו הוריו והוא ייסד את פארק שמורת נאות קדומים ליד העיר מודיעין.

נחזור לצמח אהרונסוניית פקטורובסקי. הוא שייך למשפחת צמחים שמכונה משפחת המורכבים. בני משפחה מוכרים הם החרצית והסביון. טעות נפוצה היא למה שאנחנו קוראים פרח. כל "פרח" של החרצית הוא  למעשה תפרחת (או קרקפת בעגה מקצועית) של אוסף עשרות פרחים קטנים. בשל מורכבות התפרחות, כל הצמחים מהסוג הזה שייכים למשפחת המורכבים. לתפרחת החרצית יש שני סוגי פרחים. פרחים צינוריים שנראים כמו צינורות קטנים - במרכז התפרחת. ואילו בהיקף פרחים לשוניים שנראים כמו לשונות.

לאהרונסוניית פקטורובסקי יש רק קרקפת של פרחים צינוריים.

אהרונסוניית פקטורובסקי מותאמת למדבר ולגידול בתנאי יובש ומיעוט גשמים.

למשל יש לה מעט עלים קטנטנים וגבעולים ארוכים חשופי עלים. אין לה גם צורך בבזבוז אנרגיה על פרחים לשוניים. צמצום שטח הפנים של העלים ועלי הכותרת חוסך באידויי ואיבוד מים דרך העלים. לאהרונסוניית פקטורטובסקי פרחים זיכריים ונקביים באותו צמח ולכן ההאבקה וההפריה לייצירת זרעים אינה דורשת תיווך של חרקים כמו דבורים שאינם דיירים של המדבר. לכן אהרונסוניית פקטורובסקי איננה זקוקה לפרחים הלשוניים שבדרך כלל הם אלה שמושכים אליהם את הדבורים.

המנגנונים השונים והמגוונים המתאימים צמחים למדבר הוא כבר פרק מרתק בפני עצמו. 

מקווה שלא מתתם משיעמום.

לצורך הגיבוי הסופי - חזר מטיוטות ללא מילים.