היי לכם  ♥

שישי בבוקר שלא לומדים בו זה כייף חיים, ולכן אני מעלה פרק

אני מודה לכם על התגובות, אתם מדהימים! אם אתם קוראים, תגיבו, זה באמת מעלה חיוך אצל הכותב (:

אני לא אחפור עוד הרבה.

מקווה שתאהבו ותהנו מהפרק 

פרק שביעי, הַתְחָלָה

סטיב התיישב על ברכיו סמוך לאחותו, הוא צפה בה בחוסר אונים, מקווה שהמבטים המנחמים שלו ירגיעו אותה ויתנו לה מעט נחת.

"אני באמת לא מבין למה את בוכה עליו," הוא אמר את מה שעלה במחשבותיו.

"אני לבד עכשיו," ליסה קברה את פניה בידיה והמשיכה לתת לדמעות לזלוג.

"עדיף לך להיות לבד מאשר להיות איתו!" נשם עמוקות, מנסה להרגיע את כעסו, לסטיב זה נראה משונה, איך היא יכולה לאהוב כך אדם שעשה לה כל-כך הרבה רע.

"זה לא נכון. הוא אהב אותי," ליסה התעלמה מדבריו והמשיכה בשלה.

"אני לא חושב שככה מתנהגים כשאוהבים," הוא חיבק את כתפייה, מנסה להרגיע את בכייה.

"תפסיק לדבר ככה, אני מוכנה שהוא יחזור עכשיו," ענתה לו, עיניה ננעצו בעיניו כסכינים.

ליסה הרגישה צורך לפגוש אותו שוב, ברגע שבו החיסרון של דמותו החל להפוך למורגש, הייתה מוכנה לוותר על כל החופש שניתן לה בתמורה לפגישות נוספות איתו.

היה קול בראשה שצעק שזו תהיה טעות לרצות לחזור למקום ההוא, אבל לפעמים כשמתרגלים למשהו באופן כל-כך אינטנסיבי, ההיגיון נעלם ואת מקומו תופס ההרגל.

היא לא ידעה אם זה נכון, אך את המילים הללו אימה צעקה לעברה לפני מספר ימים, ולמרות שהיו בה דברים רבים שגרמו לליסה להתעצבן, היא ידעה שבמילים אין לאמא שלה מתחרים.

*****

"אתה בטוח שאתה רוצה לפגוש אותו?" השוטר נעמד בפתח בית-הכלא, מעביר מבט מופתע בדיימון הנחוש.

"אמרתי לך אלפי פעמים, אני לא אוכל להמשיך בחיים אם אני לא אראה אותו," קבע.

"הוא כבר נכלא, למה לך להסתבך, תעזוב את זה בידיעה שהוא כבר לא ירצח אף אחד יותר," הבהיר לו את רוח הדברים, מסביר לו שבאלימות לא יוכל להשתמש.

"זה לא קשור, אני חייב לראות, זה משהו מעבר ליכולת שלך להבין." הוא נשף לעברו בבוז. דיימון אמר את האמת, זה היה חזק ממנו, הרצון לראות בעיניו את האדם הזה.

"בסדר, תתלווה אליי, בעוד מספר דקות הוא יצא. יתאפשר לכם לדבר דרך טלפון ומבעד לזכוכית ותהיה שמירה של לפחות שוטר אחד בחדר שימצא בצד שבו אתה תהיה." השוטר פירט את סדר הדברים וקם מכיסאו.

"בסדר, בסדר." דיימון מלמל בכדי לרצות את אותו השומר.

*****

לפתע ליסה הרימה את פרצופה, מבט שונה התנוסס על פניה -"אני רוצה, בבקשה," היא הסתכלה בעיניים נוצצות אל תוך עיני אחיה, מיישרה לעברו מבט.

"מה את רוצה ממני?" הוא התגונן, מיהר להתנער מאחריות.

"אני רוצה לפגוש אותו בפעם האחרונה, זה יעזור לי להתגבר," היא ניגבה את הדמעות שזלגו מעיניה, תקווה חדשה מציפה אותה.

"אני חושב שאם זו פעם אחרונה זה בסדר," אמר לאחר מספר שניות בחוסר ביטחון, והעביר את מבטו אל סביבת החדר, בחיפוש אחר מישהו שיציל אותו מלהסכים לה באופן מלא, אך הוא היה שם לגמרי לבדו. הוא, והספק.

"אז אני אתלבש, אתה רוצה ללוות אותי?" ליסה קמה מהספה והלכה בצעדים מהירים אל חדרה, מחליפה בגדים, מסדרת את שערה ומאפרת בעדינות את פניה הנפוחות מדמעות.

היא התרגשה שתתאפשר לה הזדמנות נוספת לפגוש את פיטר, ליסה הרגישה שהפגישה איתו תרגיע אותה ותיתן לה אפשרות להמשיך בחייה. למרות זאת, פחדה מההשפעה הגדולה שיש לו עליה, מעולם לא הצליחה להתנגד מולו, וידעה שרגשות החולשה שחשה כלפיו, לא השתנו בזמן הקצר שלא נפגשו.

כשיצאה מהחדר אל תוך חלל הבית צפתה באחיה לבוש ומאורגן, היא ידעה שתמיד יעמוד לצידה, גם אם מעשיה לא נראים מוצלחים בעיניו.

"את מוכנה?" הוא שאל, סורק אותה במבטו, סטיב לא האמין ולא הבין מדוע היא מתכוננת כל-כך לפגישה עם האדם הזה, הוא ציפה שתשנא אותו בדיוק כמוהו.

"כן," היא ענתה בקצרה והתקדמה לכיוון הדלת.

"בסדר," הוא מלמל והחל הולך אחריה לכיוון מכוניתם.

לאורך הנסיעה השניים לא דיברו מילה, ליסה בטענה שהיא צריכה להיות עסוקה בכביש, וסטיב בטענה שאין לו מה לומר.

כשהגיעו אל בניין בית-הכלא ונכנסו אל חדר ההמתנה, הרגישה ליסה איך ליבה פועם במהירות, היא כל-כך רצתה לפגוש אותו כבר, מודעת להיותו במרחק מספר מטרים ממנה.

"בסדר, מי זאת ליסה?" שוטר חסר עניין בחן את הנוכחים בחדר.

"אני," ליסה הרימה את ידה והחליפה מבטים עם אחיה.

"בואי איתי, יש לכם פגישה שתיערך 20 דקות," הוא הסתכל עליה והחל לצאת מהחדר.

"רגע," סטיב עצר אותו, השוטר הסתובב לכיוונו במבט עצבני.

"היא תהיה מוגנת?" שאל בחשש.

השוטר נאנח בעצבנות -"ילד, נראה לך שאנחנו משחקים במשטרה? ברור שהיא תהיה מוגנת." ענה לו בכעס.

ליסה וסטיב החליפו מבטים, כל אחד מהם נועץ את עיניו בשני במטרה לקבל עידוד וכוח.

לאחר מספר שניות, שהרגישו כמו נצח, התקדמה אחר צעדיו של השוטר, יוצאת מהחדר הצר.

ככל שהתקרבו אל מקום הפגישה, הרגישה ליסה כיצד היא מאבדת את האומץ ורוצה לחזור ולהסתתר בין שמיכה גדולה, כמו פעם, כשהיו דברים שהפחידו אותה ונהגה להתחבא מהם בצורה ילדותית כל-כך.

"את יכולה להיכנס, אני אחכה לך כאן בחוץ למקרה שתצטרכי משהו, קראי לי ואגיע מהר כלל האפשר." השוטר נעצר וקטע את רצף מחשבותיה, גורם לה להתבונן בדלת סגורה שניצבה כמטר מהמקום בו עמדו.

היא נשמה נשימות עמוקות, ונכנסה אל החדר.

מולה עמד פיטר, כלוא מאחורי קיר זכוכית שהפריד ביניהם.

כשראה אותה מבעד לחלון, נעץ את מבטו בגופה, היא בתגובה מיהרה לחבק את עצמה במחשבה שהמעשה יגרום למחשבות שלה להישאר בתוכה. מחשבות רבות התרוצצו בראשה, היא כעסה עליו בהרבה מאוד מובנים, אך גם הרגישה אליו סימפטיה, שנשמרה רק עבורו.

*****

דיימון ישב מהורהר כשמסביבו הכל פורח, אדם שלא הכיר את הסביבה לא יכול היה לנחש שמאחורי החומה שוכן לו כלא מלא בפושעים.

הוא יצא לפני כחצי שעה מהשיחה עם רוצח אביו, אך למרות שעבר זמן התחושות עדיין שרפו את כל גופו. הבחור ההוא שדיבר בכזו פשטות על רצח, שתיאר את הרצח כהזמנת סעודה במסעדה, גרם לחלחלה לעבור בגופו. דיימון התקשה לקבל את המחשבה שמישהו ירצה לגרום לסיום חייו של אחר בכדי לקבל את לקוחותיו העסקיים.

הוא המשיך לתאר לעצמו את הפגישה, ובו בזמן שמע קולות ברקע, כאלה שהיה בטוח שכבר הכיר.

 

מחכה לשמוע את דעתכם, אל תשכחו להגיב

סתם מעניין אותי, איזו דמות אתם הכי אוהבים? (:

שבת שלום, חברים!