הוא עלה מתוך העשן, מתוך ריחות של פרחים וקטורת. כהה וחסר צורה, אבל מושלם, כמו שהיא תמיד דמיינה. לפרקים הוא היה מוחשי, אבל רוב הזמן הוא פשוט היה... כאן ושם. זה שבר לה את הלב, היא לא ידעה איך להתמודד. היו ימים שלמים שהם בילו במגע מתחת לשמיכות. וימים שלמים שהיא ישבה קפואה, מתנדנדת קדימה ואחורה, מחפשת. כשהוא היה חוזר הוא היה מתנצל, בוכה, מתחנן למחילה. מבטיח שלא יעזוב אותה יותר לעולם. והיא היתה סולחת, כמובן שהיא היתה סולחת. כי הוא היה המהות שלה. ברגעים של חרדה היא שקלה לעצור הכל, כי חשבה ששם הוא נמצא... אבל לא היה לה האומץ, כי היא פחדנית עלובה.
בימים שהוא לא היה היא ניסתה נואשות להבין מה עשתה רע שזה מגיע לה, כי הסבל התחפר בתוכה, הפך לחלק ממנה ולא הרפה. הוא הלך איתה לכל מקום, ומנע ממנה את ההנאה. כל דבר שעשתה הפך להיות חסר משמעות, חסר טעם, חסר צבע. אז היא הפסיקה. הפסיקה לחייך כי זה נראה לה חלול. הפסיקה לאכול, כי לא היה טעם. היא שכבה איפשהו, בהתה באוויר, לא מסוגלת אפילו לבכות כי הרי לבכות זה משחרר. מפנימה את הרעידות שתקפו אותה בגלים, וחיכתה שיגמר.
אבל באיזשהו מובן זה היה שווה את זה. כי הסבל שהתחפר בה לא השתווה לאושר שהציף אותה כשהוא היה.
לפעמים הוא היה נעלם בלי התראה, ככה סתם. רגע אחד כאן, שנייה אחת מסתובבת, נעלם. הרגעים האלה הוסיפו לסבל חרדות שהיא משוגעת. ששום דבר לא אמיתי. שהיא מדמיינת חיים שלמים. הכל היה מתערער, והיא היתה שורטת כדי לוודא שהיא עצמה אמיתית. לצערה, היא תמיד היתה.
אבל הפעמים שהוא הכין אותה לפני העלמות היו יותר קשות. פעם אחת הם שכבו במיטה, בחוץ סופת ברקים ורעמים, ורק בזכותו חם לה, כי השמיכות אף פעם לא עוזרות. ואז הוא הודיע לה בטון מתנצל שהוא הולך. במשך שתי שניות היא בכתה, צרחה, התחננה, הבטיחה, הכתה. שתי שניות שנמשכו שנים, כי הסבל אוהב למתוח את הרגעים הכי מסריחים. וזה היה קורה בהדרגה, כמו בסרט. הלך והתפוגג מבין שתי זרועותיה העוטפות. נעלם. והיא נשארה מחובקת עם אוויר. אין לתאר כמה קר היה הלילה הזה.
כשהוא לא היה תקופות ארוכות, ברגעים של אומץ, היתה מבטיחה לעצמה שבפעם הבאה שהוא יופיע היא תאמר לו להסתלק ולא לחזור יותר בחיים, כי היא יודעת שהוא עושה לה רע. אבל חוסר האונים שלה מולו היה גדול מידי. הוא היה מופיע, והיא היתה הופכת לאבק על הרצפה.
היא היתה כלום, והוא היה הכל. אז היא נהרסה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
