בזמן האחרון כל כך משעמם... יותר נוטה לכיוון של חיים חסרי תכלית, אבל גם זה ממש לא נכון וגם זה מפגר.
לא יודעת, אני פשוט יושבת כל היום בבית, כל מה שיש לי לעשות זה ש"ב וגם אותם אני לא עושה. אני פשוט יושבת ורואה טלוויזיה. ואני אפילו לא נהנית, כי יש מעט מאוד תוכניות שאני אוהבת, אז אני פשוט יושבת, בוהה במה שיש, ומחכה שיתחיל חברים, או אם יש לי מזל פרק חדש של איך פגשתי את אימא או עקרות בית נואשות. אבל בעיקר חברים, אני פשוט חולה על ג'ואי אבל פיבי פשוט בילתי נסבלת, היא כל כך רעה לצ'אנדלר, זה ממש לא מצחיק.
זה כאילו אין לי במה למלא את היום. הכל כל כך סתמי, ואני מוצאת את עצמי פשוט חוזרת מבי"ס ומכבה את המוח, עד שאני הולכת לישון. וכל כך משעמם לי. אני מרגישה לעצמי משעממת וחסרת חיים ובנאדם גרוע ומנוון. אני נהיית כל כך לא מעניינת ולא שנונה וכלום. "אז לכי תעשי עם עצמך משהו!" אז תלכו להזדיין פשוט יבני זונות מזדיינים בתחת!! סבבה?!?!?
אני באמת בנאדם נורא בינוני שלא שואף גבוה, בכלל. יש דברים מאוד מאוד ספציפיים שחשוב לי להצליח בהם. אבל בדרך כלל זה פשוט לשאוף למינימום... בין אם זה בא לידי במשהו שולי כמו רק לעבור את השלב באנגרי בירדס, ולא להגיע לשלושה כוכבים, ובין אם זה לוותר לעצמי ב... נו, הכל. בשיחה שחשוב לי לעשות עם חברה, כי מה זה משנה במילא היא סלחה כבר, לא צריך לחפור על זה. למרות שהיו לי דברים שנוא חשוב להבהיר, ולא סיימתי להתנצל. כי נו, זה קשה. או בחדר כושר... או בקטע שאני כותבת, או נגיד באזרחות או ספורט שהייתי מאושרת לקבל עובר.
אנשים מסביבי פרפקציוניטסים ברמות מפחידות, משקיעים בכל דבר עד לפרטים הקטנים, ואני פשוט אומרת נו מילא... מה זה משנה? תכלס לא יודעת מה זה משנה. אבל הייתי רוצה יותר דברים שיגרמו לי לרצות להוציא מעצמי את המיטב. נגיד בתאטרון, זה כל כך חשוב לי וכל כך ממלא אותי שאני משקיעה בזה את כל כולי ו-וואלה באמת יוצא לי 100 אחוז מעצמי.
אני באמת מתגעגעת לשיעורים האלה, שבהם באמת דרשתי מעצמי, כי כבר אין לי את זה. ואני ממש מקווה ששנה הבאה תהיה שנה כזאת, (יש אישור לכאפה על הפלצנות שהולכת להגיע-) מלאה בעשייה. כי נמאס לי לשבת ולא לעשות כלום ולא להתאמץ ולהגיע לתוצאות בינוניות וכאלה שמוציאות מאנשים משיכות כתפיים ומבט כזה של "טוב זה גם משהו". לא שחשוב לי להיות מושלמת או משהו כזה, אבל אני מתגעגעת למצב שבו משהו באמת חשוב לי. כמו שיש זוג חדש, והם חייבים להוכיח אחד לשני כל הזמן שהם אוהבים, כי זה עדיין לא משהו וודאי. ואז עובר הזמן ואתה כל הזמן יוצא נקודת הנחה שהבנזוג יודע אז בשביל מה לזיין תשכל ולחפור? והמחוות הרומנטיות נעלמות, והמתנות הקטנות והאני 3> אותך. ועצוב לי, באמת באמת.
נמאס כל כך להיות בנאדם בינוני. אבל כמובן שזאת רק אשמתי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
אבל פיבי פשוט בילתי נסבלת, היא כל כך רעה לצ'אנדלר, זה ממש לא מצחיק. 