יש משהו במבט שלו בתמונה הזאת.. כשראיתי את הקטע הזה לא הבנתי איך אפשר להראות כל כך הרבה עצב בציור. דמות מצויירת. איך הסרט הזה מוגדר כסרט לילדים כשיש בו תמונות כאלה שפשוט שוברות את הלב? מעוררות רחמים? היה לי באמת קשה לעמוד בזה.
Bolt
בכיתי בקטע הזה כמו תינוקת. כל כך הרבה.
היה לי יום מדהים היום. פגשתי לירני, וראיתי איתה דמדומים 4, ולדעתי גרמנו לאולם קולנוע שלם לשנוא אותנו, והיה לי כל כך מצחיק ומדהים איתה, וישלי טבעת ועגילים חדשים וקניתי את אלגנטיות של קיפוד, וישב לידי אדם שעדיין לא הצלחתי להחליט אם הוא יותר מטורף או יותר משעשע באוטובוס. ונורא נהנתי.
אבל יש ליום הזה סיום נורא מוזר. מן עצב לא מוסבר תקף אותי ואני נורא צריכה לבכות. ונורא מתגעגעת.
כשאתה קטן, ביסודי ובתיכון, נותנים לך לחיות באשליה שאתה טוב, שיש לך את זה. נותנים לך להאמין שאתה שווה משהו, שאתה מוכשר, חכם, מהיר ושאתה תצליח בעולם הזה. ואז אתה מגלה שאתה חתיכת כלום מסריחה.
איך כל פעם מחדש אני מצליחה להתלהב ממשהו בטירוף להתחיל לפנטז עליו, לדמיין את כל החיים והחברים והחוויות והיומיום שיהיו לי כשאני אהיה ככה וככה ואני נשאבת לזה ברמות מטורפת, כמעט מתחילה להאמין שזאת מציאות. מפנטזת ומפנטזת שעות ואני בטוחה שאני אהיה אדירה בזה, אני באמת מאמינה בזה. מתכננת לעצמי את העתיד, לאן אני אלך ואיך יהיה הראיון ולא לוקחת בחשבון, אפילו לא לשניה, שוואלה ישמצב שאני לא טובה מספיק. שלא יקבלו אותי. שזה שאני חייה בבועה מיקרוסקופית שבה אני טובה ומוצלחת לא אומר כלום. אני שוכח שיש עוד אנשים בעולם הזה, שווים יותר. הדברים שאני חזקה בהם? אז הם יותר חזקים. ואז הבועה מתנפצת וזה כל כך כל כך כל כך כואב. רק לחשוב על זה, ואני מתכווצת.
איך הם נותנים לך לחיות בבועה הזאת... פאק. איך בעולם האמיתי הכל מתגמד. כל מה שעשית. כל ההצלחות שצברת בביה"ס ובכל התקופה הזאת פתאום שוות לתחת. כל המאמץ שהשקעת והפידבאקים שקיבלת היו כאילו.. לא מזויפים, אבל זה מה שעולה לי. שזה לא אמיתי. שכל המגמת תאטרון הזאת, ההפקה הזאת שהיא החיים שלי עכשיו, זה נראה כל כך גדול וחשוב ומשמעותי ואוף. זה כל כך מבאס להסתכל רגע מבחוץ, להבין את הפרופורציות ולהבין שזה כלום. פשוט.. כלום. חסר משמעות. פצפון, זעיר, קטנטן...
ועכשיו אני מגיעה למקומות האלה עם ביטחון עצמי בשמיים אחרי שמזיינים לי את השכל שנים שזה הכי מתאים לך בעולם ואין מצב שאת לא מתקבלת וזה בול את ואת מושלמת לזה ואת הכי אדירה והכי מתאימה וסתמו פה. ואז הכל מזדיין לי בפנים. זה על הפנים.
אבל זה מפגר להאשים אנשים אחרים. מה, להגיד שלא יעודדו אותי? לפרוץ במחאה כנגד אמונה בילדים וביכולות שלהם? מה?
לא. זאת אני. עם ציפיות בשמיים ותוצאות ששוות לקקי. לא משנה כמה אני אגיד לעצמי וכמה אני אתאמן על זה וכמה זה יהיה הכי האדיאולוגיה שלי בעולם אני לא באמת מסוגלת לשלוט בציפיות שלי. ואז חרא...
כל הקטע של הדלקת נרות גורם לחופש להיות ממש קצר. כל יום מדליקים נר, ואני מסתכלת על הכנים הריקים בחנוכיה ואומרת לעצמי פאק, רק עוד $%#! נרות. ואז זה נראה קצת... אבל כיף
אני ולירני נלך לראות דמדומים בחופש, ואני אסע אל בת דודה שלי ובעלה ונחגוג את חג המולד (כי אין מה לעשות שיש גם צד נוצרי במשפחה...) ואני אנשום קצת אוויר עירוני וארוויח כסף ועוד מעט באמת שממש עוד מעט כבר יהיה לי רישיון!
התחלתי לקרוא את הארי פוטר השישי שוב, פשוט כי זה כל כך יפה. רציתי את הראשון אבל אני לא מוצאת אותו ואני די בטוחה שחסרים לו די הרבה עמודים. וגם התחלתי לחפור באינטרנט ולקרוא פאנפיקים ואני נזכרת בכמה שאני חנונית וכמה שהיית כותבת פעם וכמה שנהנתי מזה וזה היה החיים שלי.. לפרסם את הפרק הבא ולקרוא את הפרק הבא בפאנפיק האהוב עלי. אני מתגעגעת לזה. ושונאת את עצמי על זה שמחקתי את כל הפאנפיקים והפיקצרים שלי ברגע של שנאה עצמית. הם לא היו כאלה גרועים, רק קצת. גרוע ברמה של ילדה בת 13 שכותבת, אבל הייתי יחסית טובה.
קיבלתי מנילה ובכיתי ורציתי להתאבד. כולם אומרים שאני חייבת להילחם על זה אבל באמת שכל כך אין לי כוח.
איך אני שונאת שנניח אני בשיעור נהיגה, והכל טוב ואני נוהגת סבבה ולא עושה טעויות ואז קורה משהו קטן ואני נלחצת וטועה ואז מתחילה שרשרת של טעויות שתמשך עד סוף השיעור ואני אנהג כמו חרא. ואז הרגשה רעה.
חייבת לישון. איך זה הגיוני שאין לי זמן לישון? ממתי קורה דבר כזה?!
גיליתי שיש למשפחה מצד אבא שלי סיפור נורא טראגי. סבא רבא שלי איבד אישה ראשונה מסרטן, אחר כך גם השנייה מתה בצורה לא טבעית כלשהיא, לא זוכרת איזו, אחר כך את הבת שלו (אימא של אבא שלי) מאותה סיבה, אישתו של הבן שלו התאבדה, וסבא שלי התגרש פעמיים והתלאמן פעם אחת ואז מת מסרטן. וזה נורא עצוב.
תמיד דיימנתי את עירית כאישה מושלמת, יפה ועדינה ונחמדה.. כמו נסיכה. ואחרי שהיא מתה כשאבא שלי היה בן 8 סבא שלי מעולם לא הצליח למצוא שוב אהבה. הוא התחתן עם הלן והם התגרשו, ואז עם חגית והם התגרשו, ואז קצת לפני שהוא מת הייתה לו את סופי שדי מצצה לו את הכסף ואת הנשמה. אבל היא הייתה יפה וצעירה אז.... וזה תמיד מעציב אותי נורא לחשוב על עירית, כי אז אני נזכרת בסבא שלי שהיה כזה בנאדם טוב שאני לוקחת ממנו דוגמה לכל החיים, וכמה הייתי רוצה שהוא יהיה מאושר ומאוהב ושהכל ילך לו בחיים. ואיך תמיד הוא סמך על אנשים והם דפקו אותו, אבל הוא לא התייאש מבני אדם, כמו אבא שלי. אז עירית מצטיירת כמושלמת כל כך וחגית, הלן וסופי כמכשפות שניסו להיות תחליף אבל לא הצליחו.
ועכשיו אחרי שגיליתי את הסיפור של ורד שפשוט בוקר אחד קמה, הכינה את אורי לבי"ס, יצאה למרפסת וקפצה 8 קומות, היא גם מצטיירת לי כמו עירית. גם השם הזה, ורד, כל כך עדין. והיא בטח הייתה יפהפיה ואישה מושלמת שהתייסרה מאיזה משהו נוראי שאכל אותה מבפנים... איך לא גיליתי את כל הדברים האלה בעבודת שורשים?!?! למה לא השקעתי בעבודת שורשים? למה הכל נראה חרטא כשאתה קטן?!
ואז אחרי ורד באה גני, שאומנם רוני אוהב והם עדיין ביחד אבל... אורי היה גדול יחסית כשורד התאבדה וגני באה, הוא היה בן 6. פאק. איך ילד יכול לקבל דבר כזה? וכשעירית מתה והלן הגיעה אבא שלי עבר לפנימייה. והוא תמיד מספר סיפורים מצחיקים מהתקופה שהוא היה בפנימייה, אבל אימא שלי אומרת שלא היה לו כל כך טוב. שהיה לו קשה ו... לא ידעתי. אין סיבה שאני אדע תכלס... דרך אגב, זה פשוט פאק רציני שילדים לא יכולים להיות נוכחים בחתונה של ההורים שלהם. צריך להתחתן אחרי שהילדים נולדים!
וזהו. זה פשוט עצוב. לחשוב שאבא שלי איבד את אימא שלו כשהוא היה בן 8, או 9... לא זוכרת. ועזב את הבית כי הוא לא הסתדר עם הלן. הוא עד עכשיו לא מחבב אותה כל כך. אבל הם בסדר. את חגית הוא שונא. כי היא לקחה לאבא שלו הכל כשהם התגרשו והייתה בת זונה אמיתית לפי מה שהבנתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
