רוצים לראות קסם? רוצים לראות איך בבת אחת כל עולכם מתפוגג ונמס סביבכם ואת נשארים תלויים באוויר, בשקט, במן סביבה קסומה ומפחידה?
איך פתאום אתם נהיים חסרי אונים, ילדים קטנים ממש. בלי טיפת שליטה עצמית או יכולת להשפיע על חייכם. איך אתם עומדים בכניסה למבוך אינסופי, ולא מסוגלים להחליט אם ללכת שמאלה או ישר. איך פתאום כל החלטה קטנטנה נהיית גורלית ועצומה והלחץ כל כך גדול שאתם לא מסוגלים להחליט מה לאכול לארוחת בוקר. או באיזה שמפו להשתמש. איך כל דבר מקבל משמעות שלא באמת קיימת.
אני רוצה כוחות. אני רוצה וודאות. אני רוצה להאמין שאין לך ספקות. אני רוצה לדעת איך להתעלות מעל דברים. אני רוצה להפסיק להיות כזאת קטנה וחסרת כל השפעה. אני לא רוצה שהקול שלי יעלם. אני רוצה ביטחון בדעות שלי. אני רוצה לגשת לבנאדם ולשאול אותו "למה אתה לא אוהב אותי?!" ולא להניח לו עד שאני מקבלת תשובה. אני לא רוצה לוותר, לא רוצה להתייאש. לא רוצה להפוך לסמרטוט, לא רוצה להיות אדישה. לא רוצה לשקוע בעצב של עצמי ולא לדעת איך להתמודד עם זה. אני רוצה להתעמת ולצעוק ולקלל ולהיות הכי חזקה בעולם.
והייתי כזאת. ואיבדתי את זה. כי אנשים לא אהבו את זה. אנשים לא אהבו שאני צועקת בקול רם, ושאני אומרת כל מה שאני חושבת. ואז נהייתי פחדנית מגעילה שלא מסוגלת להגיד לבנאדם שומדבר בפנים. פתטית.
אני רוצה לקבל החלטות ולעמוד ולבצע אותן. ולהזיז תתחת!!!
נהייתי כלום. חסרת אנרגיה. אני רוצה להצליח. כוסעמק איתי.
מבחינה טכנית כבר עיכלתי את זה. כי כבר הייתה השיחה וכבר דיברנו וסגרנו אותה. אז בעיקרון עכשיו הרגשות אמורים להיעלם, אני אמורה להתגבר עליהם או משהו בסגנון ולהשלים עם המצב, או אפילו לאהוב אותו! חחחחחחחח.
אבל אם מבחינתי השיחה לא סגרה כלום? אם עדיין כואב לי? אם לא השלמתי עם החרא הזה?!? אם בא לי לבכות ואני לא מסוגלת להשלים אם דבר כזה?
לא יודעת מה לעשות. לא יודעת איך לגשת לדבר הזה. זה לא מרגיש לי סגור בשום צורה שהיא. פשוט לא יודעת מה לעשות עם זה. איך להתנהג. איך להבהיר שלא טוב לי ככה, ושכנראה גם בחיים לא יהיה.
זאת סוג של סגולה, להעביר דברים ככה. קרה משהו רע, סבבה נתגבר, נעלם. איך עושים את זה? אני נתקעת על דברים במשך שנים. זה באמת פאקינג שנים! לא יוצא לי מהראש, לא זז לשומקום. זהו. הרע התקבע לי בלב, התמסד, בנה בית ולא מתכוון ללכת. איך מעבירים דברים כל כך בקלות ומצליחים להרגיש כאילו זה מעולם לא קרה? זה בכלל טוב? איך אפשר לשכוח ממשהו כל כך מהר? איך אפשר לסלוח ככה? זה היה בפחות משנייה.
"... חפירה חפירה חפירה... ואני באמת מצטערת מכל הלב..." "סלחתי". איך זה אפשרי לשים ככה דברים מאחור?!?! נראה לי שאני בכלל לא רוצה להיות ככה. וזה גם לא שמירת טינה, אני לא שומרת כעס. אני מנסה לשמור כעס אבל הוא מתמוגג לעצב וייאוש. כי אני לא מסוגלת לשמר את הכעס. כל כך הרבה שיחות סגורות, שמבחינתי הן אפילו לא התחילו, כי בראש שלי הן עדיין נמשכות. והסיפורים עדיין עוטפים אותי ומדברים אלי והם חיים וקיימים כאילו הם עכשיו בהווה. למרות שכבר עברה... חצי שנה? לפעמים שנתיים.. שלוש... ויש מקרים שנשארו עוד מהרבה לפני.
כי אין מה לעשות, שזה מן שילוב של אוגרת עצב וזורק עצב. אז הוא זורק את המקרה מיד כשהוא מרגיש שהשיחה יכולה להגמר, ואני אוגרת אתו ושומרת אותו. ממסגרת ותולה יפה על הקיר.
זהו.
אני קוראת פוסטים ישנים שכתבתי, וזה מדהים כמה אני משעממת. אפילו אני לא מסוגלת לקרוא את השטויות שאני כותבת! פאק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
