אל תהיו אדישים,תגידו לא! לאלימות נגד נשים.

הגעתי למצב שאני צריכה שישכנעו אותי שבאמת יהיה טוב.. אני לא באמת חושבת שיהיה טוב..

אני חושבת שהחיים שלי ישארו דפוקים עד שאני יתאבד..

התקווה היא משהו שנאחזים בו כשהמציאות לא מותירה שום אפשרות אחרת.

למה כל כך רגע לי?

הרי החיים שלי דיי טובים יחסית לאנשים אחרים.

אני עושה קורס מדריכי כדורסל ויש לי עבודה מובטחת ב2 מקומות,אני רק צריכה לבחור שנה הבאה..

אני בקראטה חגורה חומה ונהנית מכל שניה.

שיחקתי בליגה לאומית באחת הקבוצות הכי מובילות בכדורסל.

יש לי כמה עזרה שאני צריכה בשביל להצליח בלימודים ועכשיו זה רק תלוי בי.

יש לי חברים מדהימים שדואגים לי ודואגים להעלות לי את המצב רוח כשאני צריכה.

אני כישרונית,חכמה,עצמאית ושורדת.

עובדת בשביל לשלם על היציאות שלי עם החברים,על הרישיון,על הנסיעה לפולין,על החשבון טלאפון והרבה פעמים על האוכל שלי.

בסופי שבוע אני בדרך כלל ישנה אצל חברים בשביל שאני לא אצטרך לסבול את המשפחה שלי גם בסופי שבוע.

אז יש לי בעיות עם ההורים,עם המוטיבציה ללמוד ועם הנטיות המיניות / הזהות המגדרית.. ועוד כמה בעיות קטנות..

למה התחלתי להשבר כל כך בקלות?

בטח זה בגלל שכבר הייתי שבורה לפני זה ועכשיו פשוט נשארתי על הריצפה מפורקת לחתיכות..

אני קורסת,מתמוטטת,נופלת.....

הלוואי והכאב הזה כבר יפסק..ויש לי פתרון שיפתור את הכל..והדבר היחיד שמחזיק אותי לא להשתמש בו זה שאני לא אגואיסטית,וזה המעשה הכי אגואיסטי שאפשר לעשות. לכן אני דוחה את זה..הנה סיבה לאופטימיות,הסוף קרוב.....