הכל של סקרלט

למה להתעסק בזה, אם אפשר לא לחשוב על זה?

אם אפשר להמשיך לחיות כי יש כל כך הרבה דברים טובים בחיים.

כל כך הרבה דברים יותר חשובים, יותר משמעותיים.

ויש דברים יותר גרועים מזה.

הרבה יותר. 

כל כך הרבה יותר שזה נשמע מוזר כשמקדישים לזה מחשבה נוספת.

כי מה כבר קרה?

בן אדם אחד הפחיד אותך וגרם לך להשתתק.

כמו שכיתה שלמה החליטה לרדוף אחרייך ונשתלת במקום בלי יכולת לזוז כשקלטת שחבורה שלמה מהם שועטת לעברך.

בן אדם אחד טיפש שכנראה אפילו לא מודע למה שהוא גרם, אחרת אי אפשר להסביר כזה דבר.

וכיתה שלמה של ילדים. ילדים. שכנראה גדלו וחלקם מתחרט ומצטער.

ומה יותר הימם וכאב?

בעיטות פיזיות מתחת לשולחן כשהמורה לא רואה?

או הטחת מילים שמרגישות כמו בעיטות לפרצוף?

ומה יותר כאב?

ההבנה שהתגובה שלך בתור אדם מבוגר , לא השתנתה ונשארה אותו דבר כמו לפני יותר מ-20 שנה?

העובדה, שמישהו יכול לשתק אותך ורק מחשבה אחת עוברת לך בראש, שמישהו יפסיק את זה כבר.

אז למה להתעסק בזה?

עדיף לעזוב, לשכוח ולחשוב על דברים אחרים.

הרי זה יישכח. 

והחלק הזה יהפוך להיות קשה יותר, עמיד יותר.

העובדה שאני מצליחה לשכוח , היא כל כך טובה בעיניי. 

כי מי רוצה להתעסק בזה?

מי רוצה להבין שהוא חלש? מי רוצה לחפור ולנסות לפתור?

מחשבות כאלה יכולות לשגע.

ואז משהו כזה קורה.

משהו קטן, לא חשוב, לא משמעותי,

טיפשי, ילדותי, בלי שום כוונה נסתרת,

ומשהו בי מתפרק.

בשניה חוזרת להיות ילדה קטנה,

שרצה הביתה בדרך אחרת כי בדרך הקודמת הם חיכו לה.

ועכשיו להסביר מה קרה.

לא רוצה.

לא מסבירה. כי זה יעבור.

כי הזמן ישכיח אצלי את התחושה הזאת.

כי זה מעצים משהו שנראה קטן,

כי אם הייתי שומעת את זה ממישהו אחר, כנראה הייתי צוחקת,

כנראה לא הייתי מבינה, 

כנראה הייתי מגיבה בדיוק באותו האופן שהיא הגיבה.

ואולי לא.

אולי הייתי סותמת ומפנה לזה מקום אצלי בגוף,

כדי שייתפנה אצלה קצת.

ועכשיו מספיק.

לא חושבת על זה יותר.