הכל של סקרלט

אז מה האמת?

האמת היא שנפגעתי.

כל כך , כל כך נפגעתי.

מעשה קטן וטיפשי שלה, בלי הרבה מחשבה מאחורי זה ואני שבורה. 

נגמרתי. התפרקתי, כל כך נפגעתי וכל כך התעצבתי שרק המחשבה על זה שוב גורמת לי להשתתק.

וזה שהיא החזירה את זה בשניה, כאילו מחקה את מה שהיא עשתה , לא שינה לי.

המעשה נעשה.

ואני לא יכולה להשתחרר מהכאב הצורם שזורם לי בין האצבעות כשאני נזכרת בזה.

מישהי שמיררה לי את החיים לתקופה, ששיקרה, לעגה, הטיחה בי האשמות כאילו הייתי בובת סמרטוט...

והכי גרוע שלא היה לי את הקול לענות לה.

הייתי יושבת שם וסופגת את זה, מתפללת שזה ייגמר והיא תלך כבר.

חייכתי, לא הזזתי אצבע מולה, נשמתי סדיר וניסיתי לא להסיט את המבט.

אבל בפנים הלב שלי דהר במהירות מטורפת, זיעה קרה התפשטה לי בין האצבעות,

ידעתי שאני צריכה לשבת כשהיא מתקרבת לעברי כי אם לא אשען על משהו, כנראה שאפול.

והמוח שלי עבר למצב "מחיקה".

הוא עושה את זה לפעמים עם דברים קשים.

לפעמים אני אפילו מודעת לתהליך בזמן שזה קורה.

עובר על כל נקודת כאב, מזהה אותה ומנסה להשמיד.

לפעמים מצליח להשמיד ושום זיכרון לא נשאר,

לפעמים רק מכווץ אותה ונשאר כאב עמום שלפעמים צף בי בלי הסבר מיוחד.

כאב עמום כמו זה שעלה בי כשהיא כתבה משפט כל כך מכאיב. 

כי היה לי טוב שם עד שהיא באה.

היה לי ממש טוב שם.

היה לי כיף. נהניתי לקום בבוקר ולהגיע לשם.

ואז היא באה.

וכל דבר טוב שם נצבע בשחור ונדפק.

רציתי לכתוב בחזרה. להגיד לה שזה בדיוק להיפך.

שהכל היה טוב ורק דבר אחד היה רע.

וכל כך כעסתי שהיא מרשה לעצמה להתפרץ למשהו שהוא פרטי ויפה שלי.

אבל השתתקתי. 

כי יש דברים שאני יודעת שהמוח שלי יצליח להשמיד ואני לא אצטרך להתמודד איתם יותר.

ומשהו ריגעי כזה יירגע ויעבור אצלי מבלי להתעכב יותר מדי.

אבל אז היא גיבתה אותה.

והכל נהיה שחור.

בשניה ידעתי שלא משנה מה יקרה, המוח שלי יצטרך לעבוד שעות נוספות כדי לנסות למזער את זה.

וייקח לו מלא מלא זמן לגרום לי לשכוח ושזה יפסיק לכאוב.

וניסיתי להסביר. בצורה די גרועה אולי...

אני רוצה להאמין שלא הצלחתי להסביר ושהיא לא באמת הבינה,

כי אחרת אין לי תשובה למה שקורה פה בזמן האחרון.

היא התנגחה ונעלבה ולקחה את זה למקום שלה,

נהייתה אטומה.

ברגע קצר מאוד, המחשבה שהיא בין היחידים שמצליחים להבין אותי בלי מילים, התנדפה לה באוויר.

ידעתי.

שמפה יהיה לי קשה לקום.

שנגמרות לי המילים.

והכוח להסביר אוזל לי מבין האצבעות והכל נסגר.

קצת דרמטי. אבל הנה זה. ככה זה הרגיש.

והאמת שעכשיו אני לא מפחדת שהיא לא תחזור וזה ייכאב.

אני מפחדת שהיא לא תחזור וזה לא ייכאב.

כי אצלי רחוק מהעין,

רחוק מהלב.

ולאט לאט אני שוכחת.

אני יודעת שהמוח שלי מתחיל במצב "המחיקה" לנקודות הכואבות.

והוא ממזער לי את הנקודה.

כי כשמישהו מזכיר אותה, כאב עמום מתפשט לו בגוף שלי.

ואני נשארת תוהה,

מתי תהיה נקודת האל-חזור?

מתי הכל ישתנה כל כך שזה לעולם לא יהיה יותר כמו שהיה?

אולי זה כבר קרה?...

אני לא מצליחה להיזכר.