הכל של סקרלט

מוזר שככה זה נגמר.

אולי לא מוזר, אולי ככה זה אמור להיגמר.

טירוף איך זה משרה עליי שלווה מטורפת ובו זמנית משהו מציק לי.

כמו איזה זבוב טורדני שעף לעברי, מזמזם לי מעל הראש ואני מנסה להעיף בכח עם נפנופי ידיים.

בפעם הראשונה מזה כמעט שלוש שנים, אני נזכרת בי.

במה שרציתי, בהגיון של הפעולות שלי.

במחשבות הבהירות שלי. 

בלי הבלאגן.

אני מרגישה שאני צריכה לכתוב שזה מכאיב לי ושזה גומר אותי.

אני מסתכלת על כל מה שכתבתי פה בעבר,

איך הזמן המשוגע הזה שיחרר אצלי אחת מטורפת, לא יציבה.

תיאור של מאבק בכל רגע כמעט, איך אני ממש מנסה להיאבק בזה ובסוף פשוט נכנעת ומרפה.

נותנת לגל ההרגשה הזה לשטוף אותי,

פורשת ידיים לצדדים ופשוט צפה,

נעה עם התנועה של הים, קצת למטה וקצת למעלה. 

שבורה.

מותחת את הידיים לצדדים חזק, מרימה את הראש מעל המים, רק כדי לא לטבוע ולהמשיך לצוף.

וחיה ככה.

עוד יום ועוד יום ועוד חודש ועוד חודש.

ולאט לאט, החיים האלה נהיים חלק ממני.

ואני מתחזקת.

יותר קל לי לנשום. מחזיקה יותר זמן בתנוחה הזאת.

ומשהו קורה.

החיים קורים.

הטירוף נהפך לרגוע,

הבלאגן הופך להיות מסודר יותר

ומחשבות אחרות מצליחות להיכנס לי לראש.

ואני נזכרת.

לפעמים אני אפילו לא יודעת ששכחתי.

ומתגעגעת.

למשהו שנראה לי, קצת אבוד.

אבוד לעד.

כי בכל הטירוף הזה, הייתה גם תחושה חזקה של הפעם בחיים הזאת.

וזה אבד.

אבד בצורה שדברים הולכים לאיבוד ויותר לא חוזרים.

אני עדיין מנסה להבין אם זה נעלם לנצח 

ומוצאת את עצמי לא בטוחה איזה תשובה תקל עליי.

והזמזום הטורדני הזה שוב מופיע,

אבל נדמה לי שהפעם אני מצליחה להמשיך והרעש פחות מרעיש.

אז אולי זה נגמר,

אבל כבר לא מוזר.