הכל של סקרלט

מרגיש כמו הזיוף הכי אמיתי שקיים.

חסר משהו אבל הכל במקום.

מה שאני קוראת מביך אותי.

ואני זזה באי נוחות בכיסא.

זה נשמע כל כך חסר מודעות, ילדותי ודרמטי.

מצחיק אותי אבל לא באמת.

קצת גורם לי להרהר במה היה פה,

למה זה קרה ומה יצא מזה.

אני מרגישה כאילו ירדתי מהמתקן הזה שמסתחרר בפארק השעשועים

ועכשיו לוקח לי קצת זמן לחזור וללכת רגיל.

אולי אני מתגעגעת לדו שיח כזה בלי מילים,

שהכל מובן.

אולי משם זה התחיל?

מהגעגוע?

מעניין אם זה משהו שאני זוכרת בתור נערה צעירה

או שזה היה קורה איתה גם היום.

יש לי תחושה שזה היה קורה איתה גם היום.

מזל שאני לא יכולה לבדוק את זה.