- מאושר. רק מאושר. המון מאושר. בר מצווה של שנים יחד תחת הסכם מסגרת בן 3000 שנים, חתום כדת וכדין. ככה צלחנו את הזמן, ניתחנו את הסטטיסטיקה, ואין לי מושג מהי, אבל ניצחנו. אנחנו יחד, והיא הצליחה לשרוד אותי אחרי 13 שנים חתומות. אם אתם עוקבים, הרי שאנחנו כבר נשואים 17 שנים, מיום שנפגשנו למעשה. הסברתי בפוסט 5555. תקראו. אבל רשמית, כאילו באירוע רב משתתפים, קבל עם ועדה ואמא שלי שהזהירה אותי מלגרום לה התקף לב מוקדם מדי, אנחנו נשואים 13 שנים.
לא היה קל להגיע ליום הזה. רכבת הרים זה קטן עלינו. עליות קשות, מורדות מטורפים במהירות מחשיכת עיניים, בסיבובים, והנה עפים החוצה, אבנים בדרך, משקל הולך וגדל (נו, שלי, רק שלי, תרגיעו, היא סוכית בלונדינית כזו שמסובבים אחריה את הראש) ,שלושה ילדים בריאים, ולדחוף, למשוך, לתמוך, לריב, ליהנות, לצעוק, לשתוק, להאדים, גם מכעס גם מבושה, ולאהוב. בסוף של היום הזה, היום הראשון לשנה ה-14 המקודשת, אם לא אוהבים לא נמצאים יחד. ואני, אוי מה שאני העברתי אותה עם כל השיגעונות שלי, המריבות שלי, "החוסר יכולת להיפתח ולדבר על זה". זה שלא בא לי, וההוא שאני לא רוצה, וזה מתקרצץ לי, ואת בכלל נודניקית כל יום, כל השבוע, אני מנסה, בדיכאון, קשה לי, תני לי חופש. היה לה קשה, באמת קשה.
והיא שרדה. כן שרדה. לא ממש קל לחיות איתי. אני נודניק פולני טרחן בלתי נלאה, והיא לא נשברה. אני עדיין מקבל מקלחת קרה על כל זוג גרביים בפינת האוכל, או כלים בכיור. היא באמונתה ממשיכה. מאמינה כי יום יבוא והיא תחנך אותי, כהלכה. היא לא נשברת. זו המופלאה שהתחתנתי איתה. בלתי שבירה. וניסיתי. המון ניסיתי. כמה פרחים שאני קניתי לה, ולא באירועים מיוחדים, "סתם" פרחים ליום חול, מושקעים תמיד מורד שמיר ברשפון, יעידו אלפי עלי כותרת על כמה שניסיתי.
אז אין שום משמעות למספר הזה כמו לכל מספר אחר. סתם ציון דרך, שעברה עוד שנה, ולמה לספור שנים? זה עושה את הייאוש נוח יותר או מראה לעולם כמה הצלחנו, לשרוד יחד? סתם מספר, ואני מעדיף את המספרים שלי אחר כך, ביחד על האי הקאריבי או במיטה. אולי יש חשיבות למספר בשביל הסביבה, ולה בלבד. אולי הסביבה רואה בזה נס מיוחד. אולי הסביבה צריכה את החיזוקים האלו שהמספר הולך וגדל, ויש עתיד. המספר אומר שיש עתיד. גדול יותר, אומר יציב יותר. אולי. יש כאלו שיגידו לי שזו בדיוק הדרך למטה, לא למעלה, והנה הדוגמה ההיא, שהם, החברים של ההם, בדיוק חגגו חי שנים ונפרדו. אנשים קנאים.
מ'כפת לי, סיפורים ואגדות יש לכולם. שלוש עשרה שנים שהיא בחרה לחיות צמוד אלי, גם כשאני יישן בסלון, זה המון. אני הצלחתי לשרוד. אני!! והיום אין מאושר ממני, ולא הייתי כזה. היה לי קשה, היו רגעים של מאוד, ושל כמעט, ושל שתיקה ארוכה, רחוק מהעין וקצת מהלב. כנראה שאין מתכון לאהבה, והיא מנצחת, כי היא לא יודעת להפסיד. היא יודעת רק לנטוש. אז אנחנו מנצחים היום. ומחר.
אז לעוד כך וכך שנים, נניח 70, לתחזוקה זוגית ארוכת שנים בסופשים הקצרים שאת אוהבת באילת, או ניו יורק. לחינוך מחדש היומי שלי, ולאושר, רק אושר, ימבה אושר, כי אושר מביא בריאות. תמשיכי להיות כמו שאת, אל תשתני, רק תשתבחי, אם זה בכלל עדיין אפשרי. אני אסתדר :)
מאוהב בך.
שיט, עדיין לא קניתי פרחים ומתנה.
* כוסית כפולה, יש גם יין. צילום אומנותי של דפנה גילת מכאן
*****
אהבתם? גם אתם חוגגים? שתפו בפייסבוק
בבלוג זה
בכל הבלוגים
