אני נגד. ככה. הבלוג של זיו בנענע10

פורים זה החג שלי. נולדתי כמה ימים ממש לאחר החג, יח באדר תשל"ב. אחרי אחת עשרה שנים בדיוק, בחג פורים, טו אדר, נפטרה סבתי דבורה (דוֹבֵּה),ערב יום הולדתי.

יג שנים מאוחר יותר גם סבתי השנייה, יפה, נפטרה ערב חג פורים, יב אדר. חג מהול בשמחה ועצב. לכשהיינו ילדים, אני הייתי, אצלכם אני רק משער, אמא שלי הייתה נכנסת להכנת תחפושות חודשיים לפני החג. כל שנה וההמצאות שלה. לא קנינו תחפושת מעולם. זה נגמר איפשהו בתחילת החטיבה, ואני באמת לא יודע למה. מאוד אהבתי להתחפש.

את התחפושת הראשונה שלי כשהייתי בן שנה, סבתי דבורה תפרה מבד סאטן, מבריק, צהוב וכחול לליצן עם מצנפת וכדור פעמון קטן בקצה. אמא שלי שמרה את התחפושת הזו למעלה בארון שאסור לפתוח, כי זה המחסן שלה לכל מה שהיא שומרת. כשהיורש חגג שנה, הוא התחפש בתחפושת הזו.

לומר שהיה "מרגש" זה אנדרסטייטמנט צנוע מדי. רטוב מדמעות. ברבות השנים התחפשתי כמו כולם לילד פרה (קאובוי), שוטר, חייל, כושי (מהשבטים באפריקה כשעוד לא היה מושג פוליטיקלי קורקט), עם שמלת רפייה צבעונית. והיו עוד שלל תחפושות. הכל עבודת יד. התחפושות עברו במשפחה עם השנים ונגוזו. אני די מקנא בהורים של היום, בני גילי, שיש להם את הכישרון והיכולת לשבת עם הילדים ולתכנן תחפושות חדשות ומעניינות, לקנות חומרים וממש לייצר משהו חדש שאין לאף ילד אחר, כזה שלא נקנה כחליפה שלמה של תחפושות שושי זוהר. חלק מהתמימות של פעם שחסרה לי היום. יותר מדי פלסטיק בחג הזה. גם אוזני המן מפלסטיק זול או זהב יקר.

אני זוכר פעם אחת מיוחדת, שבה סבא שלי חיכה לי אצלינו בבית, בחג, ולקח אותי אחרי בית הספר, בעודי מחופש, לחגוג איתו ועם סבתי. כל שנה הייתי חוגג את החגים והשבתות בבית הכנסת בכפר אברהם בפתח תקווה. הייתי נפגש שם עם בני דודי, וככה היינו מעבירים את הזמן. בבית הכנסת הזה, שהיום יש בו בריכת תשליך שסבא שלי בנה לזכר סבתי, היה חלון צדדי צמוד למטבחון הקטן, שהכינו בו את התקריבים של שבתות חתן או בר מצווה, מולו עמדנו בתור וקיבלנו שקית ממתקים של יומולדת, כזו לבנה עם שרוך מעל. החג הזה תמיד היה קפצונים, וטילים עם פיקות, ורעשנים בקריאות המן במגילה. חג מיוחד.

תמיד ירד גשם בפורים ותמיד יירד גשם בפורים. גם השנה ירד גשם :)

אזני המן. הנה כמה מתכונים קלילים וטיפים לעיצובים. ושנייה לפני, יש גועל של אזני המן מפלסטיק בסופר, ומצד שני יש במאה ש"ח לקילו ברולדין. כאילו, מה לעזאזל עובר עליכם?! זה רק אזני המן. תכינו לבד בבית. אין מצב שלא תצליחו. אני מעדיף תמיד פרג על פני שוקולד, חלבה, תמרים וכל מיני אחרים. פרג זה מושלם ואם אתם טובים אלי אז פרג עם צימוקים זה מושלם פלוס.

הנה מתכון לאוזני המן: (לעוד מתכונים)

בצק פריך לאוזני המן חלבי

• ½1 חבילת קמח תופח
  
• ½ כוס סוכר
  
• 1 לבן (או שמנת רגילה)
  
• 200 חמאה רכה
  
• 1 ביצה
  
• מעט תמצית וניל ורום.
  

כך נכין:

נערבב הכל יחד ונוסיף קמח במידת הצורך.

אופציה ראשונה: נרדד ונפתח לעלה הבצק במערוך, נקרוץ עיגולים בעזרת כוס

אופציה שנייה: נכין גליל עבה דומה לנקניק ופרוס ממנו עיגולים.

נמשיך: נשים כפית פרג או ממרח תמרים\שוקולד\חלבה\אגוזים במרכז כל עיגול בצק, לסגור בצורת אוזן המן ולאפות בתבנית משומנת בחום 180 מעלות, עד שיזהיב.

מלית פרג חביבתי:

• 100 גרם פרג טחון טרי
  
• ½ כוס חלב
  
• ¼ חבילת מרגרינה
  
• ¾ כוס סוכר
  
• 2 כפות דבש
• 2 כפות צימוקים
• 1 ביצה
• כפית גרידת תפוז
• כפית תמצית רום
  

נבשל על אש קטנה להוריד מהאש ונוסיף את השאר. לערבב ולקרר.

הנה אוזני המן מחופשים משנים שעברו. השנה אנחנו במעבר דירה ממש עכשיו והכל ארוז. ככה נכין: נעשה שתי מנות בצק פריך ולאחת נוסיף כף גדושה של קקאו איכותי. נקבל בצק לבן ובצק חום כהה. מחלק כל מנ לשליש ושני שליש, סה"כ ארבע מנות, שניים של שני שליש ושניים של שליש. את שני השליש נגלגל ונקניק בעובי בינוני ואת השליש נפרוס לרוחב שיכסה את הגליג בשלמותו. נהדק, ונקרר במקרר כמה שעות. נוציא ונפרוס. נקבל עיגולים של חום במרכז ולבן מבחוץ ועיגולים הפוכים.

אפשר לעשות כך גם אוזני המן משובצים. ניקח את שתי המנות הצבעוניות (עם צבע מאכל תקבלו שלל צבעים אחרים לאוזני המן), נחתוך מהם פסים ארוכים בעובי של 1*1*1 ס"מ (כמו שעושים ציפס), נכים 16 כאלו (שמונה מכל צבע), ונסדר תבע ליד צבע אחר כארבעה בשורה אחת. אפשר להין 25 כאלו ואז נסדר חמישה בשורה. נקבל ריבוע 4*4 או 5*5. (להדק היטב). את ארבעת הקצוות נחתוך בזווית של 45 מעלות כך שהריבוע ייראה קצת משוייף, כאילו והרצועות של הפינות הן למעשה משולשים. נגלגל מעט ליצור תחושת עיגול כמו לנקניק. אפשר לעטוף עם שאריות בצק ואז לגלגל. נכין כמו מקודם.

בהצלחה ופורים שמח !!!

כאן אתם יכולים לחפש אותי בפנסיה......(אני צילמתי)

לא עברה שנה! לא יכול להיות או בצרפתית אימפסיבלה. רק אתמול נכנסתי למשבר גיל 40, ועכשיו כבר 42? איפה נעלמו להן שנתיים ימים? שנתיים לעזאזל, שנתיים שלמות!! זה רק עוד 8 שנים למספר שאני בקושי יכול לנשום מלחשוב עליו, בטח שלא לחשוב, ותסלחו לי או שלא, כל אלו שכבר הגיעו אליו. קשה לי עם זה. זה לא מצחיק המשבר הזה של גיל 40, ואף אחד לא טורח לספר לי מתי הוא עובר. אני מתפתח מאוחר, בהכל כולל הכל. לפני חודש, קצת פחות, סופסוף עשיתי שני קעקועים. עשרים שנה בערך רק לנקות את הפחד מהמחט הדוקרת, ובתוכם אולי חמש שנים של התלבטות מה לקעקע. אז קעקעתי, אחד קטן על היד מעל המרפק והשני על הגב. גדול יותר. חצי שעה של עבודה. נשאר לי פירסינג עד גיל 43 ואופנוע כבד עד גיל 44.

אבא שלי הסביר לי הבוקר כי רק היום הוא קלט כמה שהוא זקן. אבל זה אבא, הוא תמיד זקן, כל גיל שלו תמיד נשמע לי זקן כזה שאני לעולם לא אגיע אליו. אלוהים, מה אומר עלי הבן שלי?! בעיניו אני פאקינג זקן בן 42. לא שינוי כזה גדול מגיל 41, ואני לא מוצא הצהרה מיוחדת בגיל 42, למרות התחושות שעברה שנה, זה בדיוק אותו הדבר. ויש לי בן בכור בן 12, שבשנה הבאה כבר עובר את מרבית המשפחה בגובהו, ובעוד שנתיים יעבור אותי. זה לא יכול להיות. לצידו יש לי שתי בנות, שאחת גדלה להיות קלולס ורודה ומפונקת, עם אבוש ואבאל'ה, ומכינה את הקרקע יופי לכל מיני "תקנה לי, ואני רוצה".

האירוע המכונן המשפחתי שלי של השנה האחרונה קשור בדנקנר, זה שקיצץ את החובות שלו, ומוכר את הווילה בפיתוח. קרוב לשנה, סיימנו לממן את תעשיית החיתולים שלו, הקטנה נגמלה. לעולמי עד, אני לא מחליף יותר חיתולים לתינוקות שלי, אין לי יותר תינוקות, ועם כל המוצי פוצי – איזה חמודים – נו תעשה עוד אחד, אני אומר לכל מי שטורח לעצבן אותי, לא יהיה עוד אחד. נסגר, תם. נגמר. סוף. זהו זה. לאחיות שלי יהיו חמודים, ואז אני אראה אותן מחליפות חיתולים. אולי אפילו לחברים שלי, שיביאו עוד מאה. אני לא. תפקידי בתחום הילודה בארץ הסתיים, הוספתי שלושה מפוארים ונפלאים לעם הנכחד שלנו. אם האחת רוצה, שתעשה, אני לא מגדל.

אין פשוט מזה, לא מחליף עוד חיתולים, תקנאו. אין יותר בקבוקי מטרנה, תקנאו. לא צריך להלביש חם עם עוד שכבה, תקנאו. וזה בקטנה. ממש בקטנה, על השינה אני לא מדבר, מעולם לא הפריע לי לקום בלילה לילדים, עדיין קם לבדוק אותם. תקנאו באמת כי הקטנה שלי כבר קמה לבדה בבוקר, בלי אבא תביא לי, ומסתדרת מצוין לבדה ועם השניים המבוגרים ממנה. נפשית, היא זו הבוגרת. שבתות, חברים יקרים, שבתות. לא צריך לקום מוקדם! עכשיו תקנאו. ושיהיה ברור, אם לא היה ברור, אל תגידו לי אתה עוד תתגעגע. אני מבטיח שלא, מתחייב, מוכן לשים ערבות כספית.

שנה קשה עברו על כוחותיי. קשה מאוד. אין טעם לספר הכל, או להיכנס למרה שחורה ודי ענקית. אני אבחר לראות בשנה הזו את החלקים הטובים יותר שהיו נחלתה, נחלתי, אפילו שהיו קטנים ומזעריים. אל דאגה, הכל בסדר בריאותית. בעדה שלנו, של הפולנים, אוטומטית חושבים על מחלות כשאומרים להם "המצב לא משהו, אפילו קשה". זו הייתה השנה שבה ניקיתי מעצמי את כל מה שהיה רע כעובד בתעשיית ההי טק, עבד של התעשייה מתאר את זה נכון יותר. זה לא היה קל, עדיין לא נגמר, בעוד יומיים למעשה זה ייגמר, והכל יחזור למסלולו החדש והנכון, אבל מצד שני זו הייתה ללא ספק שנה ארוכה מאוד של התעללות נפשית באופן עצמוני בי, בעצמי, בטוח שגם באחת והיחידה שבזכותה אני עדיין שומר על שפיות.

שנה של יציאה לעצמאות אישית אחרי פיקוס ארוך מאוד לכיוונים נכונים וחדשים, לי, לאן אני רוצה להגיע, למי שאני רוצה להיות, למה שאני מסוגל באמת. שוב פעם, אני מתפתח מאוחר מדי, אבל לפחות עם ניסיון. לא הייתי מסוגל לעשות לפני עשור את מה שאני מסוגל לעשות היום, אין כאן ספק קל שבקלים. לא יודע למה, כנראה חלק מהקארמה, כאשר משהו אחד קורה לטובה, כל האחרים מתכנסים לאותה סינגולריות קוסמית וגם הם מגיעים למיצוי הנכון שלהם בסמיכות מדהימה, אפילו באותו היום. למה זה אפעם לא מגיע ברצף, נניח כל רבעון משהו חדש וטוב? היה יכול להחליק את החיים בנוחות מושלמת...

המטרה עברה שלב, קפיצת מדרגה. פנסיה בגיל 45, אבל כזו שאפילו אלופים פורשי צה"ל יכולים לחלום עליה. הרגע המזכך הזה שאני חולם עליו כבר שנים עם רעיונות בלתי ממומשים, מתחיל ממש מחרתיים. אני יכול רק לאחל לעצמי שהכל יתגשם ביחס הפוך ונוסק לקושי שעברתי עד שזה נולד. זה הכל, הגיע הזמן לראות ברכה בעמל, לעשות וי גדול בסעיף "הגשמתי". על המיזם הזה עוד תשמעו בקרוב.

אתם לגמרי יכולים להיות שותפים באיחולים שלי לעצמי – הגשמה אישית ושקט נפשי. כל השאר יגיע. יומולדת שמח, ונתראה בשנה הבאה בגיל 41!!!

גם אופציה לפנסיה

*****

היום יומולדת.

לא. אסור לך. לא רוצה. לא מתאים לי. תתחממי קודם, איך שבא לך, עם מה שבא לך. חום נוטף, חום חם, לוהט. שישרוף לי, לא כמו תרגיל השמש המפציעה באמצע החורף בניו יורק עם מינוס שלושים בחוץ. חום שגורם לך להזיע. כזה חום. חבל"ז של החיים. פשוט ל-א בא' רבתי. לא זה לא. איייייייייההה !!!! את לא נורמלית!!! למה ??????!! למה בלי להודיע מראש $?@#$#@!!

זה נושא קשה וכאוב. אני משתף את סודותינו הכמוסים ביותר, כאן, ועכשיו, אז אנא מכם, תתחשבו עם רגישות. אני לא יודע כמה גברים חווים את הבעיה שאני עומד לתאר כאן, האישו המיוחד הזה, אבל אני מודיע עכשיו קבל עם ועדה, זה נושא בוער. תרתי משמע. אם יש סיבה אחת אמיתית להתעצבן ברמת על, אשר עליה אני מסוגל לסלוח רק אחרי הרבה "סליחות" שלה, זוהי. זו הסיבה בגללה אני מוכן לשים את נפשי בכפי, לחלוטין להסתכן בחיי, ולזרוק את שתחייה מהמיטה, ישר לסלון, אפילו, אני אומר ללא כל פחד, לזרוק מצידי מהבית (טוב, נסחפתי עם האין פחד). אני מדבר על השימוש בווהבוס שלי ("ביצים", האמת הפשוטה והלא רפואית), כתנור חימום קבוע לכפות הרגליים שלה ב-כ-ל ימות השנה, בעיקר בחורף. בעיקר. זה תמיד מתחיל עם "רק לרגע". לא רוצה. "נו, מ'כפת לך". לא רו-צה. "רק את הקצה, שתי דקות. רק שתי דקות. נו, עד שאני אתחמם". ל-א רוצה. "את האצבעות ברגליים ודי". לאא, ררוצה.

מכיר את התרגיל הזה כבר שנים. "שתי דקות" הופכות לכווית קור כחולה ושיתוק זמני של הירכיים הפנימיות שלי, הס מלהזכיר את האיברים הרגישים יותר, במעלה הירכיים. נשים חושבות שאלו האיברים האחראים על מרכז החשיבה, קרי המוח האמיתי בגוף הגבר. לא רוצה, לללא רוצה. לאאא רוצההה. לא זה לא. "אתה תמיד חם! איך אתה כזה חם מתחת לפוך ואני לא? למה הרגליים שלך תמיד חמות וגם הידיים?! זה לא פייר. תשפשף לי גם את הידיים...נו!?" ככה זה. לא יודע למה. אולי בגלל שאני יישן ערום אז אני מתחמם יותר מפיג'מה פלנל משוריינת, דבל פיצ'ר? תנסי. נראה אם יצליח :-D

"נו, אתה רע אלי. קרררררררר לייייי". טוב, נשברתי כרגיל, רק שתי דקות ואת לא יכולה להעלות את כפות רגליך הקפואות במעלה הירכיים שלי אל עבר התכשיטים! אהה, ורק את קצות הכפות, רק. בטח שלא את שקע הפלטפוס. "בסדר", היא. אני "למה בלי להודיע מראש $?@#$#@!! קלפטע!!".

כפות הרגליים נדבקות לי במלואן לווהבוס. אני לא יכול לתאר לכן את תחושת הקור האנטארקטי שזורם מכפות רגליה בכינון ישיר תוך כדי הדבקה, הצמדה, חיכוך ושיפשוף מכוון היטב לשמחת החיים שלי. זו עוצמת כאב של כוויה של 200 מעלות רק מינוס. לא מגיע לי! לא מבין את ההנאה שלה לעשות לי את זה. מה רע בגרביים?! שתי זוגות, מחוממות עם בטריות, ובטריות לא חסר. למה לשאוב ממני את החום? זה במילא לא מחמם לה את הרגליים, ושנייה אחרי שהחום שלי אוזל, גם אצלה זה כבר מתקרר. אין לי כור היתוך גרעיני-פנימי לייצור חום בהספק נדרש גם לכפות הרגליים שלה. אני מוגבל.

יצא המרצע מן השק. גיליתם. אני אוהב לישון ערום. זה הסוד שלי לשינה ארוכה ועמוקה. אם לא ניסיתם, אל תפסלו על הסף, אני ממליץ בחום, גם בקור. מגע הסדינים וזה, נו, הזה שעוטף את השמיכה בחורף, שאני לא יודע לשים, אז הזה נעים מאוד למגע על הגוף. אפילו קצת מחרמן לישון ככה. זה כיף של סוף היום, וגם שישי בצהריים. הרבה יותר פשוט אם פתאום יש חשק, הדדי. קיץ או חורף, זה תמיד כיף. אני לא מבין למה נשים בכלל לא חושבות שזה כיף. לנו בטוח יהיה כיף אם הזוגה תנסה כמונו. למה להתעטף כאגרול בפוך נוצות תפוח ופלאפי כל ימות השנה?!

תמיד קר לנשים. תמיד. "חוסר ברזל". כן בטח, תאכלו סטייקים ארבע פעמים בשבוע ואין חוסר בברזל. זה רק גנטי. היו הייתה פעם אישה, האמא של ארבעת האימהות, והיה לה קר. כל כך קר, עד שהנדנודים שלה לאלוהים, נצרבו בגנים שלה, ועכשיו לכל הנשים בעולם קר. קר להם בעבודה. נסו להוריד את החום הכללי, מרותח לנעים, וישר כולן צועקות על האומלל שנשען ליד הקיר עם השעון של המזגן. אין אישה שאין לה בעבודה "סריג" זרוק או תלוי ברישול אופנתי, על משענת הגב של הכיסא. 365 ימים הסריג (הסריד שזה סריג+שריד ליתר דיוק, איזו שנינות לשונית), נמצא על הכיסא, ויוצא לעבודתו רק כשמישהו הפעיל את המזגן, ללא קשר אם חם או קר. זה אוטומטי. נשים עם סריגים בקיץ, אלו נשים שעובדות במשרד עם הרבה גברים שחם להם. פתיחת חלון בחורף, לאוורור, זה למעשה חראקירי שמבוצע בך ע"י נשים עצבניות. אתה בכלל מבקש שיעזרו לך להתאבד. רק נשים לוקחות משהו לשים על הכתפיים, בערב קיץ לוהט, כי אולי "יהיה קר בערב".מישהו הזכיר מזגן באוטו? "תוריד, כבר קר". אני לא יכול, מזיע לי בגב. "תוריד כי קר לי. תוריד". לא רוצה, אני נוהג. "אני פותחת חלון וזהו!". אבל אז המזגן יברח מהאוטו!!, אני. הפסדתי. שתחייה נוסעת בקיץ עם מזגן וחלון פתוח. התרגלתי.

למה נשים לא יכולות לאגור את חום הקיץ הלוהט שהתברכנו בו, כמעט כל השנה, בשביל תקופות קרירות יותר, ממש כמו דובים עם שומנים, לקראת תרדמת החורף שלהם?! שהיא תחמם אותי לשם שינוי!

 הפרק הבא

הפרק הקודם

סופסוף הגיעה השבת הראשונה והנכונה לטשולנט אמיתי, חם, מהביל, כהה, חונק ומחמם שמיכות כנדרש. הנה המתכון שלי, עם תמונות, שלבים והסברים.

מצרכים לסיר גדול ועמוק. מספיק לכ-12 איש, אולי יותר,עם תוספות של סלט כרוב ושניצל וינאי ליד...

מה צריך לצ'ולנט:

מה צריך לקיגל או קניידלע:

ההכנה:

להשרות לילה לפני את הקטניות עם חצי כפית סודה לשתיה. כל סוג בקערה נפרדת.

לשקף בצל אחד קצוץ. להוסיף את הבשר ולסגור אותו כמה דקות. להוציא את הבשר. להוסיף את שאר הבצל הקצוץ ואת השזיפים לטגן עד להזהבה של הבצל. השזיפים יתנפחו ויתחילו להוציא מעט מיץ.

עכשיו נכניס פנימה 2 כפות גדושות של פפריקה, 1 כמון ו-1 כורכום. 2 כפיות של פפריקה חריפה לאוהבי החריפות, 2-3 כפיות פלפל שחור ו 3 כפות מלח. לערבב היטב 2-3 דק'. להוסיף חצי כוס מים. לערבב שוב. להניח בתחתית הסיר את פלחי תפו"א. על זה 3-4 חתיכות בשר. בצד אחד של הסיר לשים בערמה צמודה לדופן 2/3 מכמות השעועית. בצד ממול את הגריסים או החיטה.

על זה נסדר יפה את התפו"א השלמים (שלא יהיו גדולים). אחד על השני. ובין לבין את שוקי העוף ושאר הבשר. על התפו"א נמזוג את הדבש. נפזר מעל את שאר הקטניות בדגש לשעועית האדומה והחומוס. יכול להיות שיישארו גריסים ושעועית לבנה מיותרים. הכי חשוב למלא את הסיר עד ל-7-10 ס"מ מהמקסימום. בזמן סידור השכבה השנייה אני ממליץ להשאיר מעין גומחה במרכז. שהקטניות יהיו מסביב. למלא במים עד לגובה הקטניות. זה יישמר עבור הקיגל או הקניידלע. נשים במרכז את הקניידלע (ההכנה פשוטה: מערבבים הכל לעיסה נוזלית), ומסביב צמוד לדופן את הג'חנונים או את הקישקע.

לבשל ברתיחה עדינה כשעה וחצי עד שעתיים. לפני ההכנסה לתנור להוסיף ביצים שטופות בין הקניידלע לג'חנונים.

להכניס לתנור או על פלטה בחום 100-120 לכל הלילה. מישהו צריך לא לישון ולבדוק כל שעתיים את המים. להוסיף תמיד. איך יודעים שהחמין מתבשל היטב? לפי הריח! אם יש באמצע הלילה ריח חזק וטוב של חמין שחום ושרירי שמגיע עד לשכנים זה עובד. אם לא אז להגביר את חום התנור ב-20 מעלות. הצבע הכהה והחזק בדרך כלל מתקבל שלוש שעות לפני האכילה.

טיפים:

1. אלו הרבה מאוד מרכיבים לסיר צ'ולנט אחד. לי יש סיר גדול של 12 ליטר. תפחיתו כמויות לפי הטעם שלכם וגודל הסיר.
   
2. קטניות שהושרו במים ונשארו עודפות, אפשר להקפיא לפעם הבאה.
   
3. אם שכחתם להשרות את הקטניות בזמן, שפוט תבשלו בהרתחה כשעתיים.
   
4. קישקע אני מכין בסיר נפרד, ממש לא מעל החמין. קישקע בבני ברק מוכן מסולת וקמח עטוף בנייר אפייה ואפוי או מבושל בצ'ולנט. זו גם שיטה טעימה.
   
5. בחום של 80-100 מעלות ללילה אין צורך להוסיף עוד מים, אבל הצ'ולנט יוצא בהיר יחסית. בכל אופן עבורי המבחן הוא הריח.
6. בשר למתקדמים: שפיץ שייטל, החלק של הצלעות שמחבר בין האנטריקוט לצוואר 

****************************************

הארות והערות, סיפורים, פידבקים, טוקבקים, יתקבלו בשמחה ואף יפורסמו. אשמח אם תרשמו, ואל תשכחו להפיץ ולספר לחברים…