ההתעוררות – פרק 1

נשימה עמוקה פנימה. אני מזכירה לעצמי כיצד לנשום. האוויר העוזב את ריאותיי נתקע בגרוני. תחושת מחנק. גופי מאובן בכיסא העץ. ידיי נחות לצידי כדי ליצור תחושה כוזבת של שלווה. צלילי הבס מן הקומה מעל חולפים באצבעותיי כחשמל סטטי. רגלי היחפות מרפרפות על רצפת השיש הקפואה, נוגעות ונרתעות.

השתקפותי במראה ממולי לכודה בין אינספור מנורות ניאון אדומות המעניקות לפניי החיוורות גוון סמוק. בשמים, מסקרה, צבעים ושאר כלי האיפור פזורים מסביבי באדישות. מאחוריי עומד קולב העמוס לעייפה בתלבושות מנצנצות עם נוצות וקישוטים.

אין לי מושג מה אני עושה כאן או איך הגעתי לכאן. הזמן הוא מושג מופשט וחלקלק כל כך. אני רק יודעת שאיני שייכת והתחושה הזו משתקת אותי.

אני מגייסת את מירב כוחותיי הנפשיים כדי למצוא האומץ להתנתק מן הכיסא. כשאני נעמדת עלי רגליי אני בוהה באישה הזרה לי לחלוטין. לכודה במחוך עשוי חוטי סאטן כסופים ודקיקים המדלגים בחינניות על חלקי גופי המוצנעים. המחשוף עמוק כל כך שאינו משאיר מקום רב לדמיון. הבד נגמר בנקודה בה ירכיי מתחילים להתעגל ומשם ממשיכות לבצבץ נוצות טווס לבנות.

אני חשופה וערומה. ובעוד דקות ספורות אצטרך להופיע בפני קהל של גברים רעבתניים שישתו הרבה, ישתכרו ויזרקו הערות פוגעניות לעברי בתמורה לכספם.

בבית, מהיכן שאני מגיעה, לא הייתי מעיזה להתלבש בדרך הזו, גם אם היה זה כדי לפתות את ג'ורג' בחדר השינה. אך כאן... בעולם שבו הכל הפוך ומבולבל, אני נותנת לעצמי להיות אחרת. כאן אינני אני. כאן יש לי הרבה מסיכות ותפקידים, ואחד מהם הוא היותי מופקרת.

פניה של בחורה צעירה, מאופרת בצבעים בוהקים, ולראשה נוצות גנדרניות זהובות מציץ מבעד לדלת. יש לה עיניים שחורות ושיער חום כהה וחישוקי עגילים כבדים לאוזניה. קוראים לה ג'וזפין והיא צעירה מכפי שהיא נראית. רק בת תשע עשרה וכבר שנתיים בקברט. איני מבינה כיצד בחורה שנראית כה נבונה ומשכילה מגיעה לשפל שכזה. וכיצד אני הגעתי לשפל הזה? האם גם אני אינני משכילה או נבונה?!

איני מבינה כיצד אנחנו קשורות אחת לשנייה והיכן הכרנו. הדבר היחיד שאני יודעת הוא שג'וזפין קוראת לי "אחותה" וזה לא בגלל קשר הדם אפשרי. לכן סביר להניח שאנחנו חברות, אולי אפילו חברות קרובות. אך כעת אין זה זמן לברר אם זוהי האמת. אני דוחה את כל השאלות שמשתלטות על מחשבותיי למושב האחורי.

"את מוכנה, פרל? עוד מעט מגיע תורך."

איני יכולה להוציא הגה מפי ולכן אני רק מהנהנת.

ג'וזפין נכנסת פנימה אל תוך החדרון, בנעלי עקב השקופות שלה, שנראות לי כעשויות קריסטלים, אוחזת בידי בחיבה. מגעה החמים מנחם אותי. גופה שופע אדרנלין והתרגשות מן ההופעה.

"ומה אם...?" אני מנסה לפלוט.

"אף פעם לא היה לך פחד במה וזה לא הזמן המתאים לפתח אחד כזה." היא משיבה בחיוך. "קלוד-מונה לא יהיה מרוצה אם הכוכבת שלו תתחיל לחשוש ממעריצים ותהילה."

"יש לי... מעריצים?"

היא מתנתקת ממני כדי להושיט לי את נעלי העקב הכחולות שלי ואז עוזרת לי לנעול אותן. אחרי שאני מוכנה היא גורמת לי להסתובב במקומי כפי שהייתי עושה עם אימא כשהייתי קטנה.

הרגשת סחרור עוטפת את גופי כצעיף. שוב אני מביטה במראה ושוב אינני מזהה את עצמי. אני מנסה לשכנע את עצמי שזהו רק חלום, חלום ארוך כל כך, שמרוב פרטים ופרצופים איני מוצאת את תחילתו ואת סופו.

"בוודאי. מהיכן חשבת שמגיעים כל זרי הפרחים הללו שמחכים בחוץ? ורדים וסיגליות וצבעונים..." קולה מלא ברגשנות ילדותית. "כל כך הרבה פרחים יפים... ושוקולד, שוקולד אמיתי מבלגיה ולא כמו הדראק שמוכרים לנו בקיוסקים. טעמים וריחות של איכות. ככה חיים באמת, בקלאסה."

דבריה של ג'וזפין משכרים אותי. אני כמעט מאמינה במה שהיא אומרת. אני מוכנה להתמכר לעושר המדומה שהיא מציגה. וכשאני טובלת עמוק פנימה בתוך הבלילה המתוקה של האשליה היא מושכת אותי החוצה.

רגליי משתרכות אחריי, נאבקות כדי לשמור על שיווי משקל על העקבים המחודדים. אנו עוברות במסדרון אפור וצר, מסביבנו ניצבים אותם זרי פרחים בדליים שעליהם היא דיברה, הם ממלאים את האוויר בניחוחות של מתיקות המתערבבים עם עשן הטבק וריח דל של זיעה. בנות בתלבושות דומות, נוצצות ונרגשות חולפות על פנינו, גברים בחליפות מחויטות מאיצים בנו להתקדם בצרפתית רצוצה.

אנו מתקרבות לבמה עם כל צעד. צלילי המוזיקה מתגברים. אני מתחילה לזהות כעת לא רק את הבס אלא גם את הסקסופון ואת הפסנתר ולבסוף גם את הקולות וההמולה הרועשת של הגברים בקהל. איני מוכנה לצאת אל אור הזרקורים. הצלילים והקולות ממלאים את אוזניי ופועמים בכל חלקי גופי. גרוני יבש ופני האנשים מתחילים להיטשטש בעיניי.

ידיים נוקשות כצבתות של סרטן מתהדקות סביבי ומכאיבות לזרועותיי. גבר נמוך, קירח ומשופם מטלטל את גופי בחוזקה. גם מבלי להקשיב לשטף דבריו המהיר אני יכולה לזהות שהוא איננו מרוצה.

"כמה זמן אוכל לחכות לכוכבת שלי, שרי?" הוא זועם. "אני אמור לעקב בשבילך את כל הנגנים, את כל הרקדניות, את המנחה-

"-קלוד מונה! תניח לה, עובר עליה יום קשה!"

ג'וזפין נחלצת לעזרתי בביטחון. היא קטנה ונמוכה כמוהו אך היא אינה מפחדת ממנו. "לכולנו יש ימים שבהם הגברת האדומה הקטנה באה לבקר-"

לוקח לי זמן עד שאני קולטת לאיזו גברת ג'וזפין מתכוונת כשהיא אומרת 'הגברת האדומה הקטנה'. אני מעווה את פניי בזעזוע. עד כמה הם לא מבינים אותי. הם אף פעם לא יוכלו להבין מה קרה לי. ומה אם אני עצמי לא מבינה?!

"-שום גברת קטנה לא מעניינת אותי! יש לי כוכבת ויש לי קברט שלם לתחזק! כל הכספים שאני משלם, כל ההוצאות שלי, החשבוניות והספקים הלא מרוצים והחייטים שתמיד דורשים העלאה בשכר, כולם חושבים שאני כל כך עשיר! עשיר ונדיב! ומה בסך הכל ביקשתי ממנה, שרי! היא רק צריכה לרקוד ולשיר! הלוואי והעבודה שלי הייתה כל כך קלה, בלי כל העולם רוקד על כתפיי! אם היא לא תתעשת ומהר אין לה מקום בקברט שלי!-"

ג'וזפין צובטת בלחייו והוא עוזב את ידיי.

"אם תהיה כל כך זועף הנשים יפסיקו לשכב איתך, שרי." היא עוקצת אותו.

"את יודעת שזה לא יקרה," קלוד מונה שוכח ממני לרגע ופונה אליה. "הנשים תמיד ירצו אותי, הן לא יכולות להתנגד לקסם הרב שאני מקרין."

ג'וזפין נושקת קלות לשפתיו, מתרחקת ומצחקקת בפלרטטנות. אני רוצה להיות המומה ממה שהיא עשתה, בגלל הרגע, בגלל התקופה, בגלל שזוהי ג'וזפין, שאני אמורה להכיר ולאהוב, אך איני מסוגלת. אני עסוקה מדיי בחרדת במה שלי.

תמיד הייתי האחרונה להתנדב להופיע במופעים בבית הספר. אף פעם לא בחרו בי כדי להשתתף בחוג דרמה, בהצגת החורף או בהצגת האביב. אף פעם לא היו לי שאיפות לשיר במקהלה או לנאום בטקסי זיכרון. לא רציתי להתבלט, לא רציתי למשוך תשומת לב וכאן... הייתי כוכבת. כאן הייתי במרכז. מוקד תשומת הלב.

ומי אמר שיש לי כשרון לשירה? ומי אמר שיש לי כשרון לריקוד? מה אעשה כשאעמוד שם באמצע הבמה ואביך את עצמי? תמיד הייתי כה מגושמת ולא נינוחה עם גופי. ג'ורג' תמיד נזף בי על כך שאני לא יודעת להשתחרר. וכיצד אשתחרר מול עשרות גברים שיכורים ובוחנים אם לא הצלחתי להשתחרר מול גבר אחד ויחיד בחדר השינה בביתי?

אני אומללה ומפוחדת מאיי פעם. והזמן שלי הולך ואוזל.

"זה הרגע שלך לזהור, פרל."

קלוד מונה נותן לי דחיפה בקצות אצבעותיו ואני מוצאת עצמי על הבמה. אור הזרקורים מסנוור את עיניי. המוזיקה מתגברת וכל העיניים באולם נתונות על גופי. אני מרגישה אותם שופטים אותי. אני כמעט רואה את המחשבות שלהם מתגבשות במוחם ואז נפלטות החוצה בנבזיות לחבריהם.

בלית ברירה, סמוקה מאיי פעם, מגושמת, נוקשה ורועדת, אני עושה את מה שחשבתי שאף פעם לא אעשה.

אני מתחילה לרקוד.

3>

ההמשך יבוא