פרק 2

   הסיפור שלי אינו מתחיל מן הרגע שבו צללתי אל תוך מעמקי הקברט. ריקודי המביכים, קולי חסר התנופה, אלו הם רק תופעות לוואי מן הבלבול הרב שהייתי שרויה בו באותם רגעים. זוהי כלל לא ההתחלה של דבריי, אלא רק שבריר של זיכרון בכרונולוגיית הזמן.

   הכל התחיל ביום גשום באמצע נובמבר, בשנת 2005. עבר עליי יום גרוע במשרד שבו עבדתי, ובעצם, לא היה זה יום שונה מכל יום אחר שעבר תחת קורת הגג הזו.

הייתי מזכירתו של מיסייה דה-רומבר, עורך דין בינוני בדיני נישואים וגירושים. המשרד דמה לקופסת עכברים עם חורים אפורים כחלונות בשולי העיר. האנשים שהגיעו לדה-רומבר היו מפוקפקים כמעט כמו שהמקום נראה.

  תפקידי היה לשעשע את לקוחותיו עד שהוא יתפנה, למזוג להם קפה מן המכונה האוטומטית ולהתעסק הרבה במחשב, המדפסת, הפקס ומכונת הצילום. אי אפשר לומר שזו הייתה עבודה שדרשה מאמצים מיוחדים, אך הבוס שלי אף פעם לא היה מרוצה ממני.

הפעם, הקפה שהכנתי לו נשפך על תיק מסמכים חשוב ונגמר הדיו השחור במדפסת. אלו היו סיבות מספקות בשביל לפצוח בסימפוניה של צעקות שלא נרגעה עד לשעות אחר הצהריים המאוחרות.

  יצאתי מן המשרד עצבנית ולא מרוצה. השמש כבר שקעה והרוח הקרה של סוף הסתיו נשפה בעקשנות בפניי. עטפתי את גופי במעילי הדק וחציתי את הכביש עד לתחנת האוטובוס הנטושה. בקצה זה של העיר יכולתי להבחין בעשן המיתמר מן הארובות של אזור התעשייה ובמשרדי ההיי-טק עם חלונות הזכוכית המרהיבים שסגרו על העיר מכל צדדיה. היה זה כמו לחיות בין גדרות אימתניים של בטון.

  הייתי חסרת סבלנות בשעה שהמתנתי לאוטובוס. הרעב החל לכרסם בבטני והתפללתי שג'ורג' עשה קניות כמו שהבטיח.

  הגעתי הביתה ארבעים דקות מאוחר מן הרגיל. האוטובוס שעליו נסעתי איחר והייתי צריכה להמתין לו, קפואה כקרחון, על ספסל ללא שמץ של מכסה. ואם חשבתי שהמצב אינו יכול להתדרדר יותר, התחיל לרדת גשם.

   נכנסתי פנימה, רטובה, מיוזעת, כשהמסקרה השחורה זולגת על לחיי ושיערי דבוק לפניי כמו מסטיק. בבית שרר חוסר סדר נוראי. במטבח חיכתה לי ערימה של כלים בכיור, המקרר היה ריק כמצופה, בגדים מלוכלכים היו פזורים בכל הפינות, צלחות וכוסות עמדו כמו חיילים לא ממושמעים על שולחן האוכל בסלון.

"נהדר, פשוט נהדר!" הצטעקתי לעצמי. "אפשר לשכוח מאוכל, כי אין מה לאכול... ומישהו צריך לסדר את כל הכאוס הזה כי ג'ורג' בטוח לא יסדר! תמיד הכל נופל עליי!"

הרגשתי את הדמעות נקוות בזוויות עיניי. החזקתי אותן חזק במקומן, אוספת גרבים ותחתונים מלוכלכים בדרכי לסל הכביסה, נזהרת שלא למצמץ, אך כשרגלי נתקלה בארגז מקרטון שהיה מוחבא בחציו מאחורי הספה, נפלתי על ברכיי, רטובה ואומללה, עם הבגדים מתפזרים לכל עבר, והדמעות פרצו כסכר מעיניי.

"למה הוא מביא את הזבל שלו לאמצע הסלון? למה הוא אף פעם לא עושה את מה שאני מבקשת ממנו?!"

  ישבתי נרעדת מאחורי הכורסא, מנסה לשווא להפסיק את ההיסטריה שאחזה בי. תמיד הדחקתי את כל מה שהטריד אותי, אך לא יכולתי להתאפק יותר. הייתה זו קופסא כבדה ומטומטמת שגרמה לי להתערער לחלוטין.

  ואז המחשבות השליליות החלו לצוף על פניי השטח בזו אחר זו.

 לא כך דמיינתי את חיי. לא רציתי לבלות את הערבים בבית לבדי, בוכייה, עסוקה בניקיון מתמיד שאף אחד לא העריך. לא רציתי לחזור עצבנית מעבודה שנואה שבה הרגשתי טיפשה וחסרת תועלת, לדאוג כל הזמן לבית, לכסף ולאוכל. לא כך דמיינתי שייראו חיי עם ג'ורג', שהשקיע את מירב מאמציו בהתחמקות ממני רק כדי שלא אוכל לקטר בפניו ולספר לו כמה איני מרוצה.

 כל החלומות שפעם חלמתי, על אהבה גדולה, על בית משותף עם ג'ורג', על צחוק של ילדים קטנים ברקע, על עבודה מספקת וסופי שבוע חמימים יחדיו עם אהובי התבררו כאכזבות. ככל שהימים חלפו הבנתי שהכנסתי את עצמי למבוי סתום. כה צעירה וכבר כלואה בשגרת חיים מלאה בעצב ובדידות.

"הלוואי והייתי מישהי אחרת. הלוואי ולא הייתי מתחתנת עם ג'ורג' בגיל תשע עשרה, הלוואי והיה שם מישהו, שהיה אומר לי בזמנו, שזו טעות נוראית לקשור את חיי לשלו. הלוואי ומישהו היה מספר לי שאין דבר כזה אהבה אמיתית, כזאת שעליה קוראים בספרים, כזאת שרואים בסרטים, שכל מוסד הנישואים בנוי על שקרים אוויליים ואנשים תמימים מדיי. ואני הייתי תמימה מדיי והאמנתי לו. האמנתי לו שהוא תמיד יאהב אותי. כמה טיפשה הייתי אז. עברו רק חמש שנים ורגשותיו כלפיי פסקו ממזמן." מלמלתי לעצמי ושפשפתי את עיניי.

ואז מבטי נפל על הסיבה לנפילתי.

"ומה לעזאזל הקופסא הזו עושה באמצע הסלון?!"

פתחתי את הארגז המאובק בחפזון. הדבר הראשון שראיתי היה תמונה ממוסגרת בשחור לבן של אישה בשמלת כלה. האישה עצמה לא הייתה יפה במיוחד, תווי פניה היו גסים למדיי והיא לא חייכה, אך השמלה הייתה כעשויה מרסיסים של חלומות. כך דמיינתי פעם את מלבושן של הפיות באגדות שאימא סיפרה לי עליהן כשהייתי קטנה. הפכתי את התמונה ופינה השמאלית התחתונה של המסגרת גיליתי את התאריך: מרץ 1939.

"מי זו יכולה להיות?" מלמלתי לעצמי. "אולי זו סבתו של ג'ורג'? האם הייתה לו סבתא שחייה לפני מלחמת העולם השנייה? צריך לשאול אותו כשיחזור הביתה."

  הנחתי את התמונה לצידי ועברתי על שאר החפצים שהיו בקופסא. שתי שמלות ישנות ומאובקות, אחת בצבע בורדו עם שובל של מלמלה והשנייה בצבע תכלת עם הדפס של עיגולים לבנים, נחו זו על זו בשלווה. התרוממתי על רגליי ורצתי עם השמלות הישנות אל המראה בחדר השינה. הנחתי את השמלה בצבע הבורדו על חזי ועשיתי כמה סיבובים מול המראה.

"בעולם אחר, בזמן אחר, יכולת להיות גברת מאד מגונדרת." אמרתי לבבואה שלי וחייכתי. ואז הנחתי על חזי את שמלת התכלת. "ממש אלגנטית וחדשנית, פשוט שיא האופנה, מדאם פרל."

צחקתי על הילדותיות שבי. כבר שכחתי איך זה להיות מדמואזל, תמיד החשיבו אותי כמדאם, פנייה היאה לנשים נשואות. אך דווקא באותו רגע הייתי נותנת הכל כדי לחזור להיות מדמואזל חופשייה ועצמאית.  

הנחתי את השמלות על המיטה וחזרתי לסלון כדי לפשפש אחר אוצרות נוספים בארגז.

תקליטורים גדולים, של מלחינים דגולים נחו בתחתית.

שופן, באך, שוברט, מוצרט.

עברתי בקצות אצבעותיי על המרקם שלהם, מרקם שהזכיר לי עידון ופאר שחלפו מן העולם.

החזרתי את התקליטורים בחזרה פנימה כששמתי לב לקופסת תכשיטים קטנה שנצמדה לאחת מדפנות הארגז. הנחתי אותה על ברכיי בסקרנות רבה, מצפה לראות זוג עגילים, או שרשרת או טבעת עתיקה בפנים. אך בתוך הקופסא היה רק פתק מקופל שנכתב בעט נובע.

תמצאי אותי מתקתק כשהזמן יעמוד מלכת.

כמה מוזר. אמצא את מה מתקתק? מי כתב את הפתק הזה ולמי הפתק הזה היה מיועד? ומה הכוונה ש'הזמן יעמוד מלכת'? המילים הללו נראו לי ככתב חידה שצריך לפצח, אך אף פעם לא הייתי מוצלחת במיוחד בחידות היגיון.

המילים המוזרות שבפתק נדבקו כמגנט למחשבותיי. הכנסתי את הפתק אל כיס מעילי וחזרתי לסדר את כל שאר החפצים בארגז. בדרך מצאתי כמה תמונות נוספות בשחור לבן שנחו בין התקליטורים. מן הנייר השחור לבן הציצו לעברי זוגות מאושרים ביער כלשהו ומאחוריו בקתת עץ, תמונת נוף של אגם קפוא שלא הצלחתי לזהות, ואישה עם שיער ארוך ושופע שהצטלמה על מרפסת כלשהי וכובע חגיגי לראשה, כשהיא אוחזת בבטנה ההריונית.

כשהחזרתי את כל החפצים בחזרה פנימה נפלה עליי עייפות גדולה.

אמרתי לעצמי שעבר עליי יום לא קל, עם עצבים, כעסים ודמעות, ולכן מגיע לי לנוח ולהתמודד עם שאר צרות העולם מחר. ג'ורג' לבטח ישמח למצוא אותי ישנה כשיחזור הביתה. אולי הוא אפילו ינשק אותי בלחי, כשאני מכוסה בשמיכות ועיניי עצומות, ואז אולי אני ארגיש, שהוא עדיין אותו אחד שפעם אהבתי יותר מאשר את החיים עצמם.

דידיתי באפיסת כוחות אל חדר השינה, גוררת את רגליי, בזו אחר זו עד למיטה.

איני זוכרת כיצד נרדמתי, על הגב או על הבטן, או אם הורדתי את נעליי לפני שנשכבתי על המיטה. הדבר האחרון שזכור לי הוא שהראשי נגע בכרית.

כששבתי לפקוח את עיניי הכל השתנה.

תחושת הבטן שלי בישרה לי שכעת שום דבר לא יהיה כמו פעם.

גרמתי למשאלתי להתגשם.

*

מקווה שאהבתם את הפרק, וכמובן, מצפה בכיליון עיניים לתגובות שלכם :)