שלושה שבועות עברו, או שבועיים, תלוי איך סופרים. לפעמים הייאוש נעשה יותר נוח. לפעמים שוכחים מה איבדתי. לוקח זמן לעכל, ואני חושב שאני מתחיל לעכל. המפגשים עם הפסיכולוג החדש עוזרים, וגם שיחות איתה ועם אנשים אחרים. מנסים לנתח מה השתבש. אני חושב שהגעתי להבנה. שנינו אנשים עם קשיים, והזוגיות היוותה לנו מקור תמיכה ואהבה אך מצד שני גם מקום מפלט מהתמודדות עם הבעיות שלנו. אני נמנעתי מלהתמודד עם החרדה החברתית, כי היא סיפקה לי את כל הצרכים החברתיים, והיא נמנעה מלהתמודד עם הבעיות שלה, כמו הOCD או הקושי בעצמאות או הבעיות עם המשפחה, כי היה לה אותי בתור גלגלי עזר. צמחנו בתחילת הזוגיות, למדנו להיות בני זוג טובים ולחיות ביחד, אבל הפסקנו בשנה האחרונה. זו הייתה בועה, אמנם בועה נוחה וכיפית ואוהבת מאוד, אבל עדיין בועה. וכמו כל בועה, טבעה להתפוצץ. אני צריך ללמוד לקבל שזה לא באשמתי, ושהפיצוץ לא נגרם כי אני לא הייתי מספיק טוב, אלא כי הבעיות שלה היו גדולות וקשות מדי. עכשיו עם הפרידה אנחנו צריכים להתמודד עם הבעיות האלו, כל אחד בנפרד. וזה יהיה מאוד קשה, כי עדיין אף אחד לא מכריח אותך להתמודד, אפשר לברוח. אני יכול להזדחל במיטה ולא לעבוד על עצמי, והיא יכולה למצוא מישהו אחר או לברוח בעזרת אלכוהול.
אני כרגע מתחיל להתמודד. אולי הפסיכולוג ייתן לי פוש, אולי הפעם לא אוותר לעצמי. כבר היום עשיתי צעד יפה, עברתי מבחן תאוריה. אז כן, בגיל 27 זה לא הישג כזה מרשים, אבל חרדה חברתית וחרדה מנהיגה הם דברים שבאים הרבה פעמים ביחד, אז אפשר להבין אותי. עכשיו מגיע החלק הקשה של הלמידה המעשית. אני מקווה ומאחל גם לה לעשות צעדים כאלו. כמו שאני עושה צעדים שנראים לפעמים קלים אבל הם קשים, ככה גם היא. לזרוק זבל בשבילה זה פרוייקט, וזה משהו שאני הייתי עושה באופן קבוע כדי לעזור לה. מדי פעם היא שולחת לי הודעות שהיא זרקה את הזבל או בישלה לעצמה ארוחה, ואני עונה ב"יופי" או "כל הכבוד", כי אני יודע שעכשיו כשהיא לבד, זה משהו שהיא צריכה להתמודד איתו. הכל צעדים קטנים. בייבי סטפס, כמו שהיא אומרת. הלוואי שתשנה את דעתה ותסכים ללכת לפסיכולוג כדי שיעזור גם לה עם הצעדים.
האם היינו חייבים להיפרד כדי לעשות את השינויים האלו? כנראה שכן, וזה מאוד חבל. השגרה היא כל כך מפתה, וגם אם היינו אומרים לעצמנו שנתמודד ביחד, זה היה כמעט בלתי-אפשרי. אם אני יכול לזרוק זבל בלי חרדה ובשבילה יש חרדה, אז האם הייתי באמת נותן לה להתמודד עם זה? אולי טיפול זוגי היה עוזר, כזה שמשגיח עלינו ונותן לנו טיפים איך להתמיד, ושומר עלינו כדי שלא נחזור לשגרה. אבל אחרת, אני אדם נחמד מדי כדי להגיד לה "לא, את צריכה לזרוק את הזבל היום למרות שקשה לך כי זו הדרך לשרוד".
האם יש דרך לחזור בעתיד? אולי. ה"אולי" הזה לא עושה לי טוב, אבל אין ברירה. אני נאלץ להודות שצריך יהיה להיות המון מזל כדי שבעתיד שנינו נגיע באותו זמן למצב שבו שנינו עשינו מספיק עבודה על עצמינו, ועדיין שנינו נהיה רווקים ובעלי רצון לחזור. אני מנסה לדמיין מצב כזה, וזה קשה. אם שנינו נטפס ונצמח בנפרד, האם האהבה עדיין תהיה שם? היא אומרת שהיא תמיד תחשוב עליי כגבר הכי טוב בשבילה, ושאני עדיין החבר הכי טוב שלה. אבל האם זה יישאר ככה? אולי הייתי הגבר הכי טוב בשבילה בתקופה הזאת, כי יש בי המון יכולות של תמיכה ונתינה, אבל אולי היא של עוד X זמן תרצה גבר אחר. ואם אני אעבוד על עצמי מבחינת החרדה החברתית, האם זה לא אומר שכיוצא מכך אפגוש מישהי אחרת? כל הדברים האלו גורמים לזה להישמע קלוש. מצד שני, אני מרגיש שקשה לאנשים מבחוץ להבין את עוצמת הקשר והאהבה. זה לא משהו ששוכחים בקלות, ואם הכוכבים ייפגשו בצורה המתאימה, אז אולי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: