Mister Nice Guy

אז שרדתי חמישה ימים במילואים. חבל שאני צריך להשתמש במילה לשרוד, כי רוב האנשים שם כן רואים את זה כימים כיפיים, ואני לא מצליח. עדיין מרגיש אאוטסיידר. זה השתפר הפעם, כי בכל זאת נכנסתי לתבנית יותר מוכרת, ואני כבר לא "החדש". בניגוד לפעם הקודמת בה הייתי רוב הזמן די בדכאון, השבוע הרבה פעמים אמרתי לעצמי "זה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע". האנשים שבצוות שלי הם גדולים ממני ביותר מעשור, ולכן נושאי השיחה המשותפים הם לא רבים. אני שותק הרבה כי אין לי מה להוסיף לשיחה על קבוצות הווטסאפ של הגן של הילדים, או על משכנתא לדירות בחדרה. מדי פעם אני מגלה דברים שגורמים לי לחשוב שאולי כן נמצא איזה משהו שיגרום להם לרצות לדבר איתי, כמו למשל שחלק הם די חנונים של סטאר וורז (מהחנונים המבוגרים שעוד זוכרים את התקופה לפני הפריקוולים). כשדיברנו על דברים בסגנון הזה הפנים שלי זרחו וסוף סוף חייכתי ודיברתי בבטחון, כי אני יודע לא פחות מהם, אבל אז הם חזרו לדבר על הזכרונות שלהם מהמלחמה (כשהם מדברים על מלחמת לבנון השנייה, זה תמיד מספיק להגיד רק "המלחמה") ואני שוב הרגשתי לא-שייך. אני רואה שהם אנשים טובים ולא מתכוונים לפגוע בי אף פעם, אבל לפעמים אני אגיד משהו והם פשוט לא יגידו כלום, או ייכנסו לי באמצע הדברים ויעברו נושא, והייתה פעם אחת שעשיתי טעות בכתיבת מפה והם צחקו, וידעתי שהם לא צחקו עליי, ואחד מהם אמר לי שנייה אחרי זה שלא יכולתי לדעת שאני עושה שגיאה כי אני לא עשיתי כזה דבר אף פעם והם כן, אבל עדיין התחושה הייתה מעיקה. ניסיתי פעם אחת ליזום שיחה עם אחד מהם על כלבים, כי הוא סיפר שהיה לו כלב שמת לא מזמן, ורציתי לשתף אותו בחוויות שלי עם הכלב שלי, אבל הרגשתי שהוא פשוט לא התעניין בשיחה.

 

בכל מקום יש את אותה בעיה, שאני לא נפתח לאנשים ושותק כל הזמן, ואז אנשים לא מנסים בכלל ליצור איתי קשר. אני יודע שאני אף פעם לא אהיה הבליין או הדברן הכי גדול, אבל כשאני כן נפתח eventually, אני חושב שאני כן מעניין ומצחיק ודעתן, אבל נדירות הפעמים שאני מצליח להראות את זה. רגשי הנחיתות שלי פשוט דופקים אותי בכל שלב בחיים. לא מצליח ליישב את הקטע הזה, שאני חושב על עצמי דברים טובים, אבל באינטראקציה עם אחרים אני עדיין ארגיש פחות מהם, שהדברים שיש לי להגיד הם לא מספיק חשובים. 

היה קצת מבאס אתמול כשחזרתי, לדעת שהכלב שלי לא יהיה בבית לקבל אותי, כי הוא החודש נמצא עם האקסית. הרגע הכי כיפי שהיה לי בכל השבוע היה כשפגשתי בתוך הבסיס שלושה כלבים שמסתבר שנמצאים שם כל הזמן, וליטפתי אותם והם ליקקו אותי. אף אחד מהחיילים האחרים לא התייחס אליהם יותר מדי, אז זה גרם לי להזדהות איתם ולרצות לתת להם אהבה, וגם גרם לי להיזכר באהבה שלי לכלב שלי, ולכך שהוא, בניגוד לאנשים, תמיד רוצה את חברתי.