יש סוג הומור ששמתי לב שחלק מהאנשים חושב שהוא הכי מצחיק בעולם, וחלק ממש שונא ולא מבין מה מצחיק בו. באנגלית המילה הכי מתאימה היא
cringe, על שם ההתכווצות בכסא כשאתה לא יכול לסבול את המבוכה שאתה צופה בה. "המשרד" (בעיקר הבריטי) היה מומחה בזה, וגם "תרגיע" של לארי דיוויד או "לואי" של לואי סי.קיי. סשה בארון כהן ב"בוראט" ובתכנית של "עלי ג'י" גם היה גאון בתחום הלא-מתוסרט. לפני כמה שבועות מצאתי עוד אחד.
קייל מוני הוא קומיקאי שמופיע עכשיו בסאטרדיי נייט לייב, אבל לפני שלוהק לתכנית, היה עושה סרטונים ביוטיוב עם דמות של כתב שטח שההגדרה הכי טובה שלו היא שהוא איפשהו על ספקטרום האוטיזם, שלא נגיד פיגור קל. הוא היה מגיע לאירועים כמו כנסי זוחלים או משחקי היאבקות ומותח את הגבול של הסבלנות של המרואיינים, עם שאלות מגומגמות ולא-ברורות, שפת גוף מגושמת, ובאופן כללי מבוכה אצל שני הצדדים, רק שהוא עושה את הכל בכוונה. התוצאה היא לדעתי ממש קורעת מצחוק, פארודיה אבסורדית על חוסר קריאה נכונה של מצבים חברתיים. לפעמים הוא מחבק אנשים בסוף ראיון כשדי בבירור הם לא רוצים, ולפעמים ההפך קורה, כשבאמצע שהמרואיין מדבר למיקרופון הוא פשוט מתחיל ללכת אחורה ולהגיד "אוקיי, תודה" והולך. בין כל ראיון יש קטע מעבר גרפי משנות ה90 שנותן תחושה מכוונת של טלוויזיה מקומית עם תקציב של שקל וחצי.
אפשר היה לצפות שאדם עם חרדה חברתית כמוני ישנא לראות את הסרטונים האלו, כי הם מראים את כל מה שאני חושש ממנו במצבים חברתיים, מבוכה כתוצאה ממשהו שאעשה או אגיד. אבל זה דווקא משחרר לראות את זה. אני לא יודע אם זה כי אני אומר לעצמי "אתה לעולם לא תהיה מביך כמו הבחור הזה" או כי המסקנה מהסרטונים היא שלמרות כל הניסיונות שלו, שום דבר רע לא קורה גם אם אתה ניגש ללחיצת יד לא רצויה. במקרה הכי גרוע אנשים יחשבו שאתה משונה, מסומם או עם פיגור קל. ואם כן, מה זה משנה? הם בסך הכל אנשים זרים.
הנה כמה מהסרטונים המומלצים שלו:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: