אני זוכר שקראתי לפני כמה שנים את הכתבה הזאת, על ההעדפות של נשים לתרומות בבנק הזרע. כתוב שם "נשים ישראליות מעדיפות באופן כמעט מוחלט תורמים אשכנזים, בהירי עור ועיניים, המתנשאים לגובה מטר ושמונים לפחות". וזה הצחיק אותי, כי אני מתאים לכל הקריטריונים האלו. הגנטיקה שלי לא מושלמת, יש לנו נטייה במשפחה לכל מיני מחלות, אבל בכל זאת אני מאמין שלזרע שלי איזשהו שווי. אני לא חושב שאעז באמת לתרום אי פעם, כי זה יהיה מוזר לדעת שאיפשהו יש ילד שלך בעולם הזה, ואתה לא תוכל לדעת מיהו.
בעקרון אני רוצה מתישהו ילדים, ואני חושב שאהיה אבא טוב, אבל אף פעם זה לא בער בי באופן אבולוציוני, ואף פעם לא הבנתי כאלו שעושים יותר מ2-3. יש כל כך הרבה ילדים בעולם הנוראי הזה, למה צריך עוד? זה קצת מעצבן שקו המחשבה הזה מוביל לכך שדווקא האנשים הפחות-חכמים הם אלו שעושים יותר ילדים, כי הם לא באמת חושבים על טובת הילד או האנושות. לראות פרומואים לבייבי-בום או לקרוא את העמוד "כשאבא ואמא בני דודים" לפעמים מכניס אותי לדכאון, עם כל האמהות עם האמונות התפלות הדביליות האלו (לבלוע עורלה של תינוק בשביל פוריות, סירייסלי?).
זה היה ממש הזוי לראות ברחוב לפני כמה זמן ידידה מהתיכון שלי עם עגלת תינוק. כמו שאיימי שומר אמרה, אתה יודע שאתה מתבגר כשהאנשים בגילך מתחילים לעשות ילדים שהם לא הריונות בטעות. בינתיים אני נהנה להיות הדוד המגניב לאחיינית בת השנה. היא כבר נותנת לי כיף, מצביעה עליי כששואלים אותה "איפה [השם שלי]", ונבהלת כשאני מראה לה את פסל הEvil Monkey מפמילי גאי שיש לי בחדר. השלב הבא - לראות איך היא מגיבה אליי כשאני במסכת הדארת' ווידר שלי. כן, אין ספק שאני הדוד המגניב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: