אין המון פואנטה לפוסט, סתם נזכרתי בסיפור מצחיק בעת צפייה ב"המתים המהלכים".
לפני חצי שנה הייתי בלונדון עם החברה, שהיא עכשיו האקסית. היא מאוד אוהבת כל מה שקשור בזומבים, אז החלטנו ללכת לחוויית זומבים אינטראקטיבית שנקראת "זומבי בליץ 1940". באזור נטוש מתחת לתחנת הרכבת ווטרלו, ארבעה שחקנים (שני חיילים ושתי אחיות) ליוו אותנו במשך כמעט שעה. היינו קבוצה של 10 אנשים בערך, חוץ מאיתנו כולם היו מקומיים בריטים. העלילה הייתה שאנחנו נכנסים לבונקר בזמן מתקפה אווירית, ואז החיילים מגלים שנאצים השתלטו על המקום ועשו בבונקר ניסויים של זומבים. אנחנו עוברים מחדר לחדר ומפענחים את הסיפור, ואז מתישהו רצים ובורחים וזוחלים ונבהלים מזומבים מכל עבר. היה אפילו חלק בסוף שבו החיילים נותנים לנו רובים מזויפים ואנחנו יורים לעבר השחקנים הזומבים כדורי סרק, ובהזדמנות אחרת אחד הזומבים אפילו שרט אותי בטעות בפנים (להגנתו היה חשוך לגמרי) וגרם לכל העניין להיות קצת יותר מציאותי.
אבל אחד הרגעים הכי זכורים בשבילי באותו יום היה כשמתישהו נכנסו לחדר חבורה של חיילים במדי נאצים עם רובים, שזרקו לכל אחד מאיתנו שק בד ואמרו לנו לכסות איתו את הפנים. וככה יצא לי, בתור דור שלישי לשואה, לעמוד עם ידיים מורמות ושק על הראש מול אנשים במדי נאצים שמכוונים לכיווני רובה ומדברים במבטא גרמני. זו הייתה אחת החוויות הסוריאליסטיות בחיי, כי זה לא משהו שציפיתי שאחווה אי פעם. עד כמה שידעתי שהכל הצגה, הסימבוליקה הנאצית היא כל כך חזקה ומעוררת רגשות, ככה שבאמת עלה לי לראש באותו רגע "מעניין מה הם היו חושבים אם היו יודעים שיש כאן שני יהודים". בסוף הגיע שחקן חייל נוסף שירה בנאצים והציל אותנו.
אז אולי לא הייתי במסע לפולין בתיכון, אבל כן יש לי סיפור על משחק תפקידים שמשרד החינוך די היה נחרד ממנו.
כמה תמונות מהאינטרנט על המקום:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: