Mister Nice Guy

אין המון פואנטה לפוסט, סתם נזכרתי בסיפור מצחיק בעת צפייה ב"המתים המהלכים".

לפני חצי שנה הייתי בלונדון עם החברה, שהיא עכשיו האקסית. היא מאוד אוהבת כל מה שקשור בזומבים, אז החלטנו ללכת לחוויית זומבים אינטראקטיבית שנקראת "זומבי בליץ 1940". באזור נטוש מתחת לתחנת הרכבת ווטרלו, ארבעה שחקנים (שני חיילים ושתי אחיות) ליוו אותנו במשך כמעט שעה. היינו קבוצה של 10 אנשים בערך, חוץ מאיתנו כולם היו מקומיים בריטים. העלילה הייתה שאנחנו נכנסים לבונקר בזמן מתקפה אווירית, ואז החיילים מגלים שנאצים השתלטו על המקום ועשו בבונקר ניסויים של זומבים. אנחנו עוברים מחדר לחדר ומפענחים את הסיפור, ואז מתישהו רצים ובורחים וזוחלים ונבהלים מזומבים מכל עבר. היה אפילו חלק בסוף שבו החיילים נותנים לנו רובים מזויפים ואנחנו יורים לעבר השחקנים הזומבים כדורי סרק, ובהזדמנות אחרת אחד הזומבים אפילו שרט אותי בטעות בפנים (להגנתו היה חשוך לגמרי) וגרם לכל העניין להיות קצת יותר מציאותי.

אבל אחד הרגעים הכי זכורים בשבילי באותו יום היה כשמתישהו נכנסו לחדר חבורה של חיילים במדי נאצים עם רובים, שזרקו לכל אחד מאיתנו שק בד ואמרו לנו לכסות איתו את הפנים. וככה יצא לי, בתור דור שלישי לשואה, לעמוד עם ידיים מורמות ושק על הראש מול אנשים במדי נאצים שמכוונים לכיווני רובה ומדברים במבטא גרמני. זו הייתה אחת החוויות הסוריאליסטיות בחיי, כי זה לא משהו שציפיתי שאחווה אי פעם. עד כמה שידעתי שהכל הצגה, הסימבוליקה הנאצית היא כל כך חזקה ומעוררת רגשות, ככה שבאמת עלה לי לראש באותו רגע "מעניין מה הם היו חושבים אם היו יודעים שיש כאן שני יהודים". בסוף הגיע שחקן חייל נוסף שירה בנאצים והציל אותנו.

אז אולי לא הייתי במסע לפולין בתיכון, אבל כן יש לי סיפור על משחק תפקידים שמשרד החינוך די היה נחרד ממנו.

כמה תמונות מהאינטרנט על המקום:

אני זוכר שקראתי לפני כמה שנים את הכתבה הזאת, על ההעדפות של נשים לתרומות בבנק הזרע. כתוב שם "נשים ישראליות מעדיפות באופן כמעט מוחלט תורמים אשכנזים, בהירי עור ועיניים, המתנשאים לגובה מטר ושמונים לפחות". וזה הצחיק אותי, כי אני מתאים לכל הקריטריונים האלו. הגנטיקה שלי לא מושלמת, יש לנו נטייה במשפחה לכל מיני מחלות, אבל בכל זאת אני מאמין שלזרע שלי איזשהו שווי. אני לא חושב שאעז באמת לתרום אי פעם, כי זה יהיה מוזר לדעת שאיפשהו יש ילד שלך בעולם הזה, ואתה לא תוכל לדעת מיהו. 

בעקרון אני רוצה מתישהו ילדים, ואני חושב שאהיה אבא טוב, אבל אף פעם זה לא בער בי באופן אבולוציוני, ואף פעם לא הבנתי כאלו שעושים יותר מ2-3. יש כל כך הרבה ילדים בעולם הנוראי הזה, למה צריך עוד? זה קצת מעצבן שקו המחשבה הזה מוביל לכך שדווקא האנשים הפחות-חכמים הם אלו שעושים יותר ילדים, כי הם לא באמת חושבים על טובת הילד או האנושות. לראות פרומואים לבייבי-בום או לקרוא את העמוד "כשאבא ואמא בני דודים" לפעמים מכניס אותי לדכאון, עם כל האמהות עם האמונות התפלות הדביליות האלו (לבלוע עורלה של תינוק בשביל פוריות, סירייסלי?).

זה היה ממש הזוי לראות ברחוב לפני כמה זמן ידידה מהתיכון שלי עם עגלת תינוק. כמו שאיימי שומר אמרה, אתה יודע שאתה מתבגר כשהאנשים בגילך מתחילים לעשות ילדים שהם לא הריונות בטעות. בינתיים אני נהנה להיות הדוד המגניב לאחיינית בת השנה. היא כבר נותנת לי כיף, מצביעה עליי כששואלים אותה "איפה [השם שלי]", ונבהלת כשאני מראה לה את פסל הEvil Monkey מפמילי גאי שיש לי בחדר. השלב הבא - לראות איך היא מגיבה אליי כשאני במסכת הדארת' ווידר שלי. כן, אין ספק שאני הדוד המגניב.

אני מתקדם בצורה נחמדה עם שיעורי הנהיגה, עשיתי היום את השיעור ה23. אני ממש מרוצה מקצב הלמידה שלי, אפילו המורה מתחיל לתת לי מחמאות לפעמים (וזה קשה איתו, הוא לא בקטע של חיזוקים חיוביים). אני מדבר עם הפסיכולוג הרבה על עניין החשיפה וההימנעות מחרדות. הוא תמיד מצייר גרף ואומר שחשיפה היא אולי קשה יותר לטווח הקצר אבל ככל שנחשפים יותר למקור, החרדה יורדת לאט לאט. וככה אני מרגיש לגבי הנהיגה - המון שנים נמנעתי מללמוד, בגלל מחשבות שליליות על איך אנהג. ועכשיו אני רואה שהשד לא כזה נורא, וצובר בטחון. 

הפסיכולוג הקריא לי קטע מבלוג של מישהי שהוא קרא, שהייתה לה חרדה מלדבר בטלפון, שבו היא מספרת איך התגברה על החרדה על ידי דברים כמו חשיפה הדרגתית (התקשרה סתם לעסקים לשאול מתי הם פתוחים). זה משהו שגם יש לי במידה מסוימת, אני שונא לדבר בטלפון עם אנשים זרים. בצבא הייתי חייב להתמודד עם זה, בגלל שהייתי חייב לדבר הרבה בטלפון, וזה עזר, אבל לא התגברתי על זה לגמרי, כי החשיפה צריכה להיות ממושכת ועקבית. עדיין אני מעדיף לנדב אנשים אחרים לדבר בטלפון אם זה אפשרי, כדי להימנע מהחרדה. אבל אני מנסה עכשיו להתגבר גם על זה. בשבוע שעבר דיברתי בטלפון בפעם הראשונה עם הספר שלי. כשהייתי ילד/נער והלכתי אליו, אבא שלי היה מתקשר בשבילי. בשנים האחרונות גרתי הרי בעיר אחרת והלכתי לספר אחר בלי לקבוע תור בטלפון (כי תמיד היה שם די ריק), ועכשיו כשחזרתי לעיר הילדות ולספר המקורי, הייתי חייב להתקשר אליו, למרות שאני שונא את זה. אבל בפעם הבאה יהיה יותר קל.

יש לי עוד ניסיון חיובי על משהו שדי התגברתי עליו. עד לפני כמה שנים, כשהייתי מזמין במסעדות או במזון מהיר, לא הייתי אומר למשל שאני רוצה את ההמבורגר בלי עגבניה. הייתי מזמין את ההמבורגר כרגיל, ואז מוציא בעצמי את העגבניה. עכשיו זה נשמע דבילי, אבל לא הרגשתי נעים להתפרץ באמצע השאלות או לבקש משהו מיוחד מהמוכר/ת. אבל בשנים האחרונות יצא לי יותר ויותר להזמין אוכל ממקומות, AKA חשיפה, והתחלתי להגיד את הבקשות המיוחדות, ולראות שאף אחד לא תוקע לי מבט או כועס עליי בגלל זה. 

כל הדברים האלו הם יחסית קטנים, אבל אני חייב לנסות לחגוג גם את הנצחונות הקטנים, כי אם לא אהיה אופטימי, אני לא חושב שאצליח להתמודד עם הדברים היותר קשים. ואני ממש מנסה לא להיות מיואש לגביהם.

מגיל צעיר אני מתעניין בכל דבר שקשור לארה"ב. אני מניח שחלק גדול מהמשיכה מגיעה מכך שנולדתי שם אבל לא זכרתי את כל התקופה הזאת (בכל זאת, חזרנו לארץ כשהייתי בן שנתיים וחצי). תמיד כשאנשים מגלים שנולדתי שם, הם אומרים "יאא איזה כיף לך! זה אומר שיש לך אזרחות?", ואני אומר שכן, ואם מי ששואלת היא בחורה, הרבה פעמים השאלה הבאה היא גם "ומי שתתחתן איתך גם תקבל אזרחות?". ואז אנשים גם תמיד אומרים שאם הם היו במצב שלי, הם היו טסים לשם בשביל לעבוד ולהרוויח מלא כסף, או ללמוד, או מיליון דברים אחרים שאפשר לעשות בארה"ב, ואני תמיד צריך להגיד שעוד לא ניצלתי ממש את היתרונות. אי אפשר להגיד שזה לא קורץ לי. אחותי ובעלה הולכים לעבור לשם בעוד חצי שנה, לתקופה של כמה שנים לפחות, וגם דוד שלי יעבור עם המשפחה שלו למנהטן בקרוב לתקופה של חצי שנה. אני לא יודע אם אי פעם ממש אעבור לשם, אבל זה נחמד שתמיד יש את האופציה. וטיול בעתיד הקרוב בהחלט אפשרי.

אז בינתיים אני נשאר כאן, אבל אני מנסה להשתמש בידע ובעניין שלי על ארה"ב, ובעיקר על פוליטיקה אמריקאית, כדי לעשות משהו שכיף לי לעשות, וזה לכתוב. עלה לי רעיון שאפתח עמוד בפייסבוק עם פרשנויות, מחשבות ועדכונים על הבחירות לנשיאות ארה"ב בשנה הבאה, אז בשבוע שעבר אכן פתחתי את העמוד, ופרסמתי אותו בינתיים רק פעם אחת בפייסבוק האישי שלי, להצלחה מעטה. זה היה די צפוי, כי לא הרבה מתעניינים בנושא, במיוחד שנה לפני הבחירות, אבל בכל זאת קצת התאכזבתי. אני אוהב לכתוב גם בלי פידבק, והלייקים המעטים לא הניאו אותי מלהמשיך לכתוב (כתבתי 8 פוסטים כבר, עם נושאים שונים ומשונים כמו למשל שאלות הריגת-היטלר-במסע-בזמן שהמועמדים נשאלו), אבל עדיין זה כיף לדעת שמישהו באמת קורא אותך. 

אז אם מישהו/י רוצה לעשות לי נעים באגו, אתם מוזמנים לעמוד.  ואני מרשה גם לעשות לייק ואז מיד unfollow.