מסתבר שלמרבה הפלא, הנושא החם מעורר השראה. אז הוא והברד שיורד מחוץ לבית שלי בפעם הראשונה בעשרים השנים האחרונות גרמו לי לכתוב את הפוסט הזה. גם זה וגם כי אני משועממת בצורה קשה.
בכל אופן, האזור שאני חיה בו הוא חתיכת חור שומם ונידח ששום דבר לא נכנס אליו, כולל שלג (המשקע, לא הכלבה שלי. וואו, איזה דה ז'ה וו) וברד ואפילו גשם. אני רצינית, בימים חורפיים, כשאני חוזרת בהסעה של בית ספר הביתה, תמיד יורד גשם זלעפות, ואז האוטובוס נכנס בשער של הקיבוץ והסיטואציה נראית כמו יום קיצי. אני לא אומרת שלא קר בקיבוץ שלי, אבל אין גשם.
טוב, אז היום נשארתי בבית כי החושים הנבואיים-משהו של אמא שלי גרמו לה להרשות לי לא לבוא היום לבית ספר. אני קראתי ספר בחדר שלי כשאמא שלי צעקה לי לבוא להסתכל בחלון שבמטבח כי יש ברד. ואכן היה ברד. כמובן שזה לא מתקרב אפילו לשלג (המשקע, לא הכלבה שלי. טוב, הקטע הזה מתחיל לעצבן אותי), אבל בשבילי זה היה כמו שלג (ועכשיו אני אגיד שוב המשקע, לא הכלבה שלי בשביל לעצבן את עצמי כי אין לי משהו טוב יותר לעשות).
לא נראה לי שירד מתישהו משהו שהוא יותר מברד באזור שלי, אבל בכל זאת יש לי את שלג (הכלבה שלי, לא המשקע. הא!).
וסוף פסוק בעניין הזה. אולי.
נ.ב: כתבתי את זה בהתחלה בתור פוסט לנושא החם (האירוניה. או שלא), אבל מסתבר שסטיתי לגמרי מהנושא, מה שאומר שחבל ששרפתי חמש דקות מחיי על פוסט שאף אחד לא יקרא.
טוב, מה אכפת לי ~
בבלוג זה
בכל הבלוגים
