החיים שאין לי (בוהו?)

שוב אין לי כוח לחשוב על אין להתחיל את הפוסט, אז אני סתם אזכר בנוסטלגיה בגן כשהיינו שרים "שים חרא בה!" לאסלות בפסח בזמן שהתחמקנו מניקיון פסח. סתם כי אין לי משהו אחר להתחיל איתו את הפוסט, וכי אני רוצה שתדעו איזה שנונים היינו בגן. טוב, לא היינו שנונים בגן. אבל ניחא.

בכל אופן, עברו כמה שנים מאז הגן (למרות שאני עדיין מתנהגת כמו ילדה בגן), ושנים לא הייתי בגן (למקרה שתהיתם, אף פעם לא אסרו אותי והכריחו אותי לבצע שם עבודות שירות), אבל יש לי אמא. ולמרות שהיא מצהירה בערך פעם ב17 שניות שהיא אתאיסטית לגמרי, בכל שנה מחדש היא אומנם לא מנקה כל מילימטר בבית מפירור של משהו שעשוי מחפץ חשוד כלשהו אבל יש סיכוי שהוא חמץ, אבל היא צובעת את הבית.

אני חושבת שזהו, כי שכחתי על מה רציתי למחות בעניין הזה.

אה, ואנחנו מארחים השנה את המשפחה. אסון.