אין טעם להתאהב בדברים,אם עלייך להיקרע מהם,לא כן?וכה קשה שלא לאהוב דברים, נכון?

המצב כמובן היה חייב להחמיר כי אין סיכוי שדברים יישארו פשוט נחמדים כמו שהם

אז זה הפך גם לצינון וגם לכאבי ראש, בסדר, מקבלת על עצמי את הדין.

חשבתי על זה שיש משהו מאוד משחרר בזה שמאפשרים לך לשחרר שליטה, אני חושבת שלולא הקורונה לא הייתי נשארת בבית, זו האמת

הרי אנשים חיים גם עם צינון, גם עם הרגשה כללית רעה, ממשיכים ועובדים...או לפחות אני. אולי זה נשמע חסר אחריות מצידי, אבל לא הייתי חושבת להישאר בבית, לא יכולה לסבול ולהעלות על דעתי את המחשבה שאני לא אהיה נוכחת, שאגיד "היום אני לא מרגישה טוב, אני נשארת בבית, אני צריכה לנוח", וזה לא בגלל שאני כל כך חשובה וכל כך אהיה חסרה וכל כך תורמת למערכת הגדולה שלא יכולה להסתדר בלעדיי אפילו שנייה

זה פשוט בגלל שאני לא יודעת לשחרר את האחיזה בדברים, אני לא מצליחה להבין שהיקום יכול להתקיים גם בלעדיי באיזשהו אופן לפרק זמן קצר

ואף אחד לא יקפוץ מהגג ואף אחד לא יקרוס בגלל ההיעדרות שלי.

אני גם לא יכולה לסבול את המחשבה שאולי אני אחמיץ משהו חשוב, משהו שאני צריכה לדעת ושלא תהיה לי דרך להשלים אותו, זה עוד יותר בלתי נסבל.

אבל הקורונה, ביופייה(?), מכריחה אותי לעצור, להישאר בבית, אין דבר כזה עכשיו להגיע, פשוט לא מגיעים וזה לגמרי בסדר וכולם גם חושבים כך

אני יכולה להרגיש נטולת רגשות אשם לחלוטין. 

אני מרגישה שמזה הרבה מאוד זמן אני פשוט יכולה להניח לעצמי להיות חולה, ברוב הפעמים אני פשוט לא מרשה לעצמי.

אני מרגישה שאני ברגרסיה, חוזרת אחורה. התחלתי לשחק מריו במחשב, משחק בגרסה כל כך ישנה שאני כל כך אוהבת וזה ממלא אותי באושר עילאי

פתאום החולי יכול להזמין אותנו לעשות דברים שלא חשבנו עליהם בכלל, כמו לחזור לגיל 4, 5

אני מדברת עם ב' דרך הזום ואני נזכרת כמה אני שונאת טיפול מרחוק, כי הוא באמת מרגיש רחוק בהרבה מובנים.

למזלי הכל הולך כמו שצריך ושום דבר לא נקטע ושומעים אותי טוב. אני מניחה שגם התפאורה מסביב שהשתנתה בזכות זה שאני בחדר ולא אצלו משפיעה על הדברים שאני מעלה ומדברת עליהם.

אני מדברת על זה שאני מאוד נהנת משיחות פשוטות ומשיחות עומק, יש בזה משהו שממלא אותי ולפעמים גם משהו שמחפש את זה במקומות אחרים כי אולי יותר חסר לי את זה עם ר'

ושוב עולה הפחד הכל כך קשה מעימותים, כי יש עימות שאולי יגיע ואולי לא ואני מקווה שלא כי אני כל הזמן מתארת לעצמי שלא יהיו לי את הכוחות להתמודד איתו, ואפילו שאני מתארת לעצמי בראש שיש כל כך הרבה טיעונים טובים שאני יכולה לתת, אני יודעת שבפועל זה עלול לצאת עלוב ודבילי לחלוטין ואולי זה גם יסתיים בבכי ואז זה יהיה נורא מביך, אבל אולי גם ישחק לטובתי. אפשר לחשוב כבר מה עשיתי, גם את זה אני צריכה להזכיר לעצמי.

דיברתי על זה שבזכות העבודה בלימודים שעשיתי עם מישהי שמאוד חששתי מפניה דווקא עלו תובנות וגילויים מעניינים על זיכרונות ילדות

החפירה בזיכרון העלתה רובד נוסף שכנראה לא שמתי לב אליו עד עכשיו או אולי לא רציתי להכיר בו שכילדה הייתי צריכה שיעטפו אותי יותר באותו הרגע, בתוך כל הכאוס אבל כנראה שזה לא קרה. גם חשבתי לעצמי בתור ילדה כמה בת דודה שלי בטח תהיה אהובה עכשיו ואני לא, ובטח היא תקבל מתנות כמו שאני נתתי לה או אולי טובות יותר מאלו ומעניין אם גם אני אקבל משהו במתנה, 

האם מישהו יתייחס אליי

אני כמובן לא מאשימה את עצמי, אני אומרת לב', אלו מחשבות אגואיסטיות ביחס לדבר האיום שקרה, אבל הייתי רק ילדה

ושוב עולה החיפוש של העצמי, וב' אומר שיכולים להיות לנו כמה עצמי, שהם כנראה מאוד שונים אחד מהשני אבל זה לא אומר שהם מזוייפים

עדיין קשה לי לתפוס את זה או להאמין לזה. אני אומרת לו שבאיזשהו מקום אני תמיד מרגישה מזוייפת כי יש חלקים שאני בוחרת לא לבטא בכלל במקומות מסוימים, מצד שני זה ממש לא אומר שאני משקרת, זה לחלוטין לגיטימי, כי אם היינו מבטאים בדיוק את מי שאנחנו אמת לאמיתה כנראה שלא היינו יכולים להיות חלק מהחברה.

ולהיות חלק מהחברה זה דבר חשוב

הייתי רוצה לקבל את כל החלקים האלו אבל יותר מלקבל, הייתי גם רוצה ליצור או בכלל לראות את האינטגרציה שיכולה להיות ביניהם

השאיפה שלי להפוך למשהו יותר אחדותי ושלם כנראה מאוד מעסיקה אותי

ב' אומר לי שאני עוברת המון תהליכים, בכל מיני מקומות וכנראה הפגישות שלנו לא מספיקות. כן, אני מסכימה איתו.

יש יותר מידי דברים שקורים ואז צריך לחכות איתם כל השבוע עד שמגיעה הפגישה, זה נכון. אני מוצאת את עצמי יותר ויותר מחכה.

אני אומרת לב' שאין מה לעשות, אבל כנראה גם חשוב שאני אצליח לעבור תהליכים בעוד מקומות אחרים בחיים ולא רק כאן והוא אומר שאני כבר עושה את זה.

ושוב חוזרים לאמא. אמא שלי. ב' אומר שיש דברים שלדעתו הם עדיין לא מעובדים מספיק בקשר שלי ושלה, בהבנות שלי ביחס לקשר איתה

כי אין באמת סיבה ברורה ונגלית לעין שעליה אני יכולה להטיל את האשמה להתנהגויות הקיצוניות שהיו לה, זאת האמת המרה, פשוט אין

ואז יותר קל להשליך את זה על עצמי, כי אני לא בסדר, אני אומרת לב'. אני מסבירה לו שהיום אני כן מנסה להסביר לעצמי איכשהו, מבלי רק להשליך על עצמי את האשמה אבל לפעמים זה עדיין קורה, יכול להיות שהייתי גם ילדה דיי מעצבנת וזה כנראה סוג של אמת, זה לא בהכרח אומר משהו רע

וב' אומר שלא, לא הייתי ילדה מעצבנת, היא הייתה המבוגר והיא הייתה צריכה לדעת להכיל את הדברים והדברים שהיא עשתה לא עזרו בכלל, רק החמירו את המצב.

אולי, אולי גם קצת קשה לי להסכים עם זה לחלוטין, אולי אני לא רוצה באמת לקבל את האמת הזו.

אני אומרת לב' שאמא כבר לא בדיוק אותו אדם שהיא הייתה, היא גם עוברת משהו עם עצמה, היא מנסה

אמרתי לו שהיא אפילו מתקשרת אליי סתם לדבר, לשאול מה שלומי, סתם ככה... ושעדיין קשה לי לקבל את זה, תמיד אני מוצאת שאני מופתעת מול הדבר הזה בכל פעם מחדש, אבל גם אני משתדלת, אני עושה מאמץ

אבל אז, לפעמים קורים דברים ששוב מחזירים אותי להבנה שאמא שלי היא אמא שלי, היא אותו אדם כמו שתמיד הכרתי

והיא לפעמים חוזרת להיות האמא הזו שמתסכלת אותי, שמעצבנת אותי, שלא מכילה, לא מקבלת, לא מבינה, קשה איתי

ואז זה מבלבל.

וזה בדיוק דומה לכל הדברים שדיברת על העצמי, אומר לי ב', שיש לנו כל מיני סוגים של עצמי 

זה באמת מאוד מורכב להבין איך כל החלקים האלו מתחברים לאדם אחד שלם

איך הם מתחברים לאמא אחת

איך הם מתחברים לאני אחד של עצמי

כמה כיף זה כשדברים מתחברים

זה עונג פשוט מטורף

בכל מובן.

וכמה זה קשה כשאין חיבור

בכל מובן.

וכמה אנחנו מחפשים את החיבור,

אנחנו בכמיהה ובשאיפה אליו

ואני תוהה אם זה עניין של תקופות ולא משהו מוחלט

פעם נמצא ופעם לא

רק אהבה, תקווה ובריאות

אליסיה