אין טעם להתאהב בדברים,אם עלייך להיקרע מהם,לא כן?וכה קשה שלא לאהוב דברים, נכון?

הדלת שנפתחת, תמיד מזמינה אותי לבוא. אבל בכל פעם מחדש אני מפחדת שתשכח, שלא תהיה, שלא תשמע. אולי הגעתי סתם. כמעט מצפה לגלות שהכל היה לשווא.
אני מגניבה מבט וחיוך מבויש, עד עכשיו משהו בי עדיין נשאר נבוך כשאני נכנסת, הולכת במהירות ולא מביטה בעיניים.
אבל המקום הזה, הוא רק שלי. התחלתי לאחרונה לחשוב כמה מוזר זה. אני מתיישבת ויודעת שהיו שם לפניי מישהו או מישהי אחרים. והם ישבו בצורה מסוימת, קרובה או רחוקה והם דיברו מילים משלהם.
המחשבות האלו חולפות מהר. אני מחבקת את עצמי קרוב ומניחה לעצמי להיות, מה שעולה היום...
אולי אתה משתעמם, אולי תכף תירדם. 
בכל פעם אני נזכרת שרציתי לשאול אותך מה אתה חושב עליי, אבל באמת. יודעת שלא תענה.
המילים שלנו שם הן מנגינה ויש לה מקצבים שונים. המילים שלנו שם הן מכחול וצבעים בשלל גוונים. המילים שלנו שם הן סיפור כתוב בדיו על דף.

המילים שלנו שם

הן

רק שם. 

האמנם?

אני תוהה אם אני מובנת. אם אני מצליחה לתאר את ההרגשה. לפעמים גם לא אכפת לי, כי העיקר שפתאום אני קצת יותר מבינה.

הדלת נסגרת אחריי. אני לפעמים מרגישה שאתה דואג לסגור אותה היטב, בביטחון, כי אני לא יודעת כיצד. ושוב לבד. יורדת במדרגות וחוזרת למציאות.

עד לפעם הבאה.

תכף 27. הפעם באמת. ואני אוכל להפסיק להגיד לאנשים סתם, רק כדי שיחשבו שאני גדולה ולא כזאת קטנה.

מרגישה שצריכה המון תקווה,

גם בשבילי וגם בשביל אחרים

אליסיה