ועם כל הביטחון העצמי הזה שאתה מראה לכולם, אני מכירה אותך כבר מספיק זמן, אני יודעת בדיוק מי אתה.
כי למי אתה בא שיש לך בעיה עם איזה מישהי שנדלקת עליה? ועכשיו, אתה לא יודע מה לעשות, אתה נמצא בגלל זה בחרדות רציניות.
אתה החלטת שאהבה זה חרא דבר, כי אתה פשוט פוחד להתאהב.
אתה מפחד שזה ישתלט עלייך, אתה לא יודע להתמודד.
לפעמים אני מרגישה שכל מה שאתה מראה מבחוץ זה לגמרי לא מה שאתה בפנים.
וגם שאתה מנסה לעזור לי, לתת לי עצה, זה תמיד חייב להיות בהתנשאות כזאת שזה כל כך מעליב ובלתי נסבל.
ואני כבר לא מתווכחת איתך, ופשוט מסכימה עם כל מה שאתה אומר כי אני מבינה שלא אני הטיפשה כאן, רק אתה, ואין מה להילחם, פשוט נסכים איתך כדי שלא יתפתח עוד ריב שטותי על כלום.
למה אתה תמיד גורם לי להרגיש קטנה כל כך לידך?
למה רק שאתה בא לדבר איתי ולשתף אותי אני מרגישה כאילו יש לי משמעות בעינייך? ואם לא, אני נעלמת.
אמרת לי מה שאתה חושב, אמרת לי שאתה חושב שאני עושה טעות רצינית, ואחרי שאני אעשה אותה אני מוזמנת לבוא לבכות לך, ואתה תצחק עליי.
וכמה שתהנה מהרגע הזה, כי אתה אוהב לדעת שאתה צדקת ואנשים טעו, אתה יכול לדרוך על החברים הכי טובים שלך כדי להנות מתחושת ניצחון קטנה וחסרת משמעות.
לא, אני באמת לא מבינה את הקטע הזה, ואני גם לא רוצה להבין, זה פשוט יותר מידי...רע.
ומי אמר שאני אטעה בכלל?! ואני לא צריכה שאתה תגלה לי שום דבר.
ואחרי כל כך הרבה זמן, סוף סוף הודת שהבעיה היא לי בי, אלא רק בך.
בתקופה הזאת ש"שנאת אותי" ועוד שניים, ניסת להבין מה הייתה הסיבה.
זה פשוט לא? בגלל שאנחנו לא היינו מה שאתה רצית- מה שאומר שהיינו יכולים להיות חברים מאוד טובים לבן אדם אחר, אבל בשבילך לא, בשבילך שום דבר לא מספיק.
אתה תמיד מזהיר אותי, שאני לא יעשה שום טעות, אפילו לא הכי קטנה, כי אז זהו, נגמר, ואתה טוען על עצמך שאתה לא עושה טעויות בכלל, כי אתה...מושלם.
אמרת לי שזאת לא הסיבה, והסיבה היא רק בך.
תמיד ידעתי שלא עשיתי שום דבר נורא כדי שתשנא אותי עד כדי כך.
ועכשיו, אחרי זמן ממושך שניסיתי שנשלים, הכל חזר להיות כמו מקודם, ועדיין נמשיך לריב ולהשלים, ואני מצפה לעוד ריב שלנו כל פעם מחדש.
והפעם אתה מזהיר אותי, כי אתה יכול בטעות להתאהב בי, כי אמרת שאתה אוהב את האישיות שלי, וזה מזכיר לך שתי בנות שאתה מאוד אוהב.
מי אני בכלל בשבילך? אמרת שזה השתנה כל הזמן.
אמרתי לך שאין סיכוי שתתאהב בי בכלל, ולא- אני לא מזלזלת בזה, אני פשוט רואה את את עצמי בתור החברה הטובה שאתה כל הזמן תבוא לספר לה על עוד ילדה חדשה ויפה שנדלקת עליה, תשתף אותה בתחושות שלך ותבקש ממנה עצות, וככה זה יהיה תמיד.
ואחר כך נשב ונצחק בטלפון שעות, עד שירדו לנו דמעות מהעיניים, ואני כל פעם יאהב אותך מחדש.
ואז, שנהיה עייפים כי השעה בטח תהיה כבר 12 בלילה, אני יגיד עוד משהו מטופש ואתה פתאום תגיד לי בקול שקט.
"אליס." "מה?"
"אני אוהב אותך."
זה תלוי במצב רוח שלך.
אבל למרות הכל, ואחרי הכל הכל הכל...אני יודעת שאתה באמת אוהב אותי, וכל האישיות הזאת שלך, שלפעמים קשה לי לסבול, זאת בעיה שלך, וזה מה שמקשה על הקשר שלנו לפעמים, ואני תוהה לפעמים איך החזקנו מעמד שלוש שנים?
איך...?
ושואלים אותי, "למה את ממשיכה להיות חברה שלו?"
למה...?
אה, כי...
.............
.............
.............
פשוט כי....
כי עברנו כל כך הרבה ביחד, ויש כאן משהו אמיתי, אני יודעת.
ואנחנו פשוט תמיד נישאר חברים טובים, ככה.
ובסוף הכל יסתדר, כמו עכשיו, ככה...
ושום דבר לא יעזור, אני תמיד יאהב אותך. תמיד תמיד תמיד.
רק דבר אחד אתה עדיין לא מבין, וכנראה גם לא תבין לעולם,
שאני מעדיפה להיות בן אדם טיפש לפעמים, ולעשות טעויות.
ואתה, שמנסה כל הזמן להיות כל כך מושלם, יוצא בסוף הכי נורא מכולם.
ואלה היו הדברים שאני לעולם, כנראה, לא אגיד לך. אבל למה?
הייתי בעיר בערך מעשר וחצי עד שלוש בלילה, בעיניי לפחות זה מטורף.. (עדיין לא התאוששתי, אני עייפה מתה ישנתי רק בארבע )
זה משחרר לגמרי, ואני מתחילה להרגיש קצת גדולה בזמן האחרון, גם בגלל שהבגרויות מתקרבות, ואני לקראת סיום כיתה י'.
זה קצת מפחיד לפעמים, ואולי אני לא רוצה לגדול, אבל יש בזה גם משהו מאוד משמח
קניתי שתי טבעות, שתי שרשראות ואוזניים של ארנב (אחרי שהמוכר שיגע לי את השכלxD) שעושות אור D:
הרבה אנשים החמיאו לי ולארין, וכל הזמן רצו שנמכור להם אחד מהדברים, איזה אנשים חמדנים!
דיברנו עם המון אנשים, צחקנו והשתוללנו שם עם המוסיקה והכל היה פשוט מדהים וזאת הייתה הרגשה מעולה.
הלכתי קרב פטישים, רצחו אותי !!
כל בן אדם שני שפגשנו היה שיכור מת.
והלכנו לכותל בערך בשתיים בלילה, כדי לסגור את היום הזה כמו שצריך ולהודות לקב"ה על כל מה שהוא נתן לנו.
החלטתי לנצל כל רגע, זאת המדינה שלי, שלנו(!!) יש לנו את הזכות להסתובב בה, ליהנות ממנה ולחגוג לה עצמאות, והיא רק של עם ישראל ולא של אף אחד אחר!!!
גם הטקס הדלקת המשואות היה השנה מאוד יפה, ואני פשוט מצדיעה לחברות שלי שרקדו שם והוציאו את כל הכוחות שלהן והנשמה שלהן על הטקס הזה בחזרות עד 2 בלילה לפעמים.
זה שיש לי מדינה, ואני רואה את הדגלים בכל מקום ואת כולם חוגגים ושמחים זה יכול ממש לרגש אותי, יכולות לעלות לי אפילו דמעות בעיניים.
***
ועכשיו עניין אחר, יש לי רק שאלה אחת, מה אתם חושבים על המעבר המהיר מיום הזיכרון ליום העצמאות?
אני חושבת שיש קשר בין שני הדברים, ויכול להיות שזה באמת קצת מהיר, ויכול לצאת מצב שביום הזיכרון אנחנו מתכננים מה נעשה בערב יום העצמאות,
אבל לדעתי, תוך כדי זה, אנחנו חייבים לזכור מי שמרו עלינו, מי הגנו עלינו ובזכותם יש לנו את המדינה הזאת, ולזכור שבאמת בזכותם אנחנו יכולים לחגוג את יום העצמאות של המדינה שלנו כל פעם מחדש, כי אנחנו באמת מדינה שקשה לחיות בה! כל הזמן רוצים לקחת לנו אותה, והם, החיילים שלנו שומרים עלינו ועליה.
ואני בטוחה שהם היו רוצים שכולנו נחגוג יום עצמאות למדינה שלנו, אבל גם שלא נשכח.
אולי אם יום העצמאות היה ביום אחר, לא היינו רואים מספיק את הקשר בין שני הדברים.
וכמובן שאסור לשכוח גם את נפגעי פעולות האיבה. (שלדעתי מזכירים הרבה הרבה פחות.)
במותם ציוו לנו את החיים.
שלכם, בהמון אהבה
ומקווה שנהנתם ביום העצמאות הזה!! שתפו מה עשיתם אם באלכם <: אליס
אני לא יודעת אם אני היחידה שאכפת לה מהעצים והצמחים בחוץ...
מתי שיש מזג אוויר נוראי ואני בבית ואני רואה את כל העצים בחוץ, אני רואה שהם סובלים
ואני מאמינה שזה כואב להם, אתם לא חושבים?
הלוואי שהייתי יכולה לקחת את כל העצים שבעולם ולהגן עליהם איכשהו כדי שהם לא יסבלו בחוץ לפעמים X: אנשים אמרו לי שאני מוזרה ומשוגעת <: פעם ראיתי אנשים כורתים מלא עצים לטובת מלא בניינים שיבנו באותו מקום בקרוב...והרגשתי ממש כעס באותו רגע ונשבר לי הלב לגמרי,
העצים האלה היו ממש זקנים וגם יפים, ולדעתי הבניינים האלה לא קשורים לשם בכלל שאלתי את אמא שלי אם זה מפריע לה, היא אמרה שממש לא...
והבנתי במשך הזמן שלרוב האנשים זה לא אכפת ._.
אבל כנראה שאין מה לעשות.
הלכתי ללמוד x_X אז ממחר, שיהיה לכם שבוע טוב! ביום שלישי יש לי מתכונת ראשונה D: (*התרגשות*)
ישבתי בתחנת אוטובוס ביום רביעי, הייתי בדרך לביצפר, התחלנו מאוחר.
אני בדרך כלל לא נוסעת באוטובוסים, כי יש לי אמא שיכולה לקחת אותי כל יום. (מאוד עוזר)
פעם ראשונה השנה שנעלתי סנדלים, בצבע לבן, משנה שעברה שקניתי לפי מה שזכור לי לא במחיר מאוד יקר, מחנות שאומרים שלא שווה לקנות בה בכלל נעלים (מנחשים שזה TO GO?)
אבל אהבתי את הסנדלים האלה בכל מקרה, אפילו שהן היו קצת שחוקות.
עברה מול התחנת אוטובוס אישה שנראתה מבוגרת, הייתה לה תסרוקת משונה, היא לא לבשה את הבגדים הכי יפים בעולם, היא נעלה נעלי קרוקס, האישה האחרונה שהייתם חושבים ליצור איתה קשר ברחוב.
היא עצרה והסתכלה על הסנדלים שלי, ואמרה שהם מאוד יפים, הכי יפים שהיא ראתה עד עכשיו.
היא נשמעה חברותית.
אמרתי לה תודה וחייכתי.
היא הציעה לי סיגריה לפני שהיא התיישבה לידי בתחנה, ואמרתי לה שאני לא מעשנת, "אה..יופי, יופי! יותר טוב." היא אמרה.
היא התיישבה לידי והתחילה לדבר איתי על חנות סנדלים שהיא עבדה בה, על סנדלים שהיא קנתה פעם והם נהרסו לה באותו היום ועל זה שבחנות לא החזירו לה כלום.
השתדלתי להקשיב לה כמה שאפשר, היא דיברה מאוד מהר והיה קצת קשה להבין אותה בגלל זה, אבל הראתי לה סימנים של הקשבה- ולא סתם.
סיפרתי לה גם קצת על אמא שלי שקנתה נעליים ולא הייתה מרוצה, ואז היא קנתה מטבע נאות וזה היה הרבה יותר טוב.
היא הציעה לי לא ללכת עם הסנדלים שאני הולכת איתן עכשיו אפילו שהן מאוד יפות לדעתה בגלל שהיא אמרה שאני יהיה מבוגרת כמוה יהיו לי כאבים ברגליים.
היא סיפרה לי שהיא הלכה לרופא, סיפרה שיש לה בת, אמרה לי שיש לי שיער מאוד יפה ושאני נערה יפה כמו הבת שלה ושלדעתה יש לי סיגנון לבוש "כמו פעם."
וכל אותו הזמן שהיא דיברה היא לא הדליקה לידי את הסיגריה.
ובהתחלה, הייתי יכולה לחשוב שאולי היא משוגעת קצת? שהיא מתחילה לדבר איתי ככה סתם באמצע התחנת אוטובוס כאילו היא מכירה אותי כבר המון זמן, אולי יש בזה משהו משוגע ואולי אין?
אבל ככל שהמשכתי לדבר איתה, הבנתי שהאישה הזאת היא לא משוגעת.
היא סיפרה לי שהיא דיברה עם עוד נער בתחנת אוטובוס הקודמת, "סתם ככה, דיברנו על כל מיני דברים..." היא אמרה בחיוך.
היא הסבירה שהיא חיה לבד, והיא אוהבת חברה ולדבר עם אנשים, היא סיפרה לי שהיא עובדת בקניון, ועוד שבוע יהיה לה דוכן משלה, של צעיפים וכובעים ועוד דברים נחמדים והיא הזמינה אותי לבוא אם אני רוצה, והיא הוסיפה שאם היא לא הייתה עובדת היא באמת הייתה משתגעת.
הבנתי שהאישה הזאת היא לא אישה משוגעת,
היא בת 58, חיה לבד, אני לא יודעת אם היא גרושה או שבעלה נפטר לפניה, (התביישתי קצת לשאול)
היא אישה שמחפשת חברה של אנשים, וזה הכל.
בהתחלה תמיד יש קצת חששות והרגשה מוזרה כזאת כשבן אדם שאתה לא מכיר בא ומדבר איתך סתם ככה, על כל מיני דברים שהוא חושב ומרגיש,
אבל כשחושבים על זה, זה גם יכול להיות נחמד ואפילו מעניין, ולפעמים אנשים כאלה יכולים לעשות לנו את היום, כמו שהיא עשתה לי.
היא באמת הצליחה לשמח אותי, ולא חשבתי אף פעם שמישהי כזו תצליח לגרום לי הרגשה טובה פשוט סתם ככה בבוקר...
יש באנשים כאלה משהו מיוחד, לפעמים הפתיחות שלהם מדהימה אותי
ואני יודעת שאני בחיים לא אהיה מסוגלת לעשות את זה כמוהם.
ואולי אני גם לא צריכה? ולה היה צורך לדבר, פשוט לדבר...
ואני, שיש לי תמיד עם מי לדבר, ויש לי גם את הבלוג, אין לי שום סיבה לפנות ככה לאנשים, אבל אם באמת לא היה לי?
אני קצת מתגעגעת אליה, ואני לא יודעת אם היא בכלל תזכור שהיא דיברה איתי (אני מקווה שכן)
היא נפרדה ממני בסוף, אמרה שהיה מאוד נחמד להכיר אותי ולדבר איתי והיא איחלה לי בהצלחה בכל מה שאני יעשה.
החלטתי ללכת ברגל בסוף את הדרך שנשארה לי עד לביצפר, בגלל שבכל מקרה פיספסתי את האוטובוס
ואני חייבת להגיד שלא שווה לנסוע באוטובוס אם הדרך לא כל כך ארוכה...באביב יש פרחים יפהפיים בכל מקום...בכל מיני צבעים
ואסור להפסיד את זה (;
לילה טוב, תהנו מהשבת ... (גם אם יש לכם מבחנים ללמוד אליהם X_X)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
)
