שוב מציפים חששות ישנים, לקראת החזרה לשגרה אמיתית
אני יודעת שכשיגיע הרגע אני אנשום עמוק ואתרגל, ויודעת שאפילו יהיה כיף
אבל בכל זאת מציפות הטרדות והפחד מפני הלא צפוי והפחד מהמאמץ להיות נוכחת לא רק פיזית, אלא לקחת חלק
וזה משהו שתמיד היה לי קשה יותר לעשות, לוקח לי זמן להפוך לחלק אמיתי בקבוצה
להביא את כל כולי כפי שאני, בשיא הנינוחות והפתיחות. אולי אני מעט חוששת שישפטו אותי, למרות שאני יודעת שלא
העניין הוא בכלל איך להתחיל לדבר, איך להשמיע קול. משהו פיזית נעצר בי בפנים ואני צריכה לשכנע את עצמי כל כך חזק בפנים שהנה עכשיו הגיע הרגע, עכשיו תדברי, עכשיו זאת הזדמנות, ועד שאני משכנעת מישהי אחרת לוקחת את המקום והמעגל העצוב הזה מתחיל מחדש.
אני יודעת שאני יכולה, אני יודעת שיש לי גם דברים נפלאים לומר, פשוט אולי לוקח לי זמן לחשוב
אמרתי לב' שאני מאוכזבת מעצמי בזמן האחרון. אני מודה בזה שאני כל כך זקוקה להערכה, להכרה מצד אחרים, שיבינו במה אני עובדת, שיבינו מה אני לומדת, לא כולם מבינים ויודעים וזה בסדר אבל לפעמים זה מעצבן אותי נורא
ויש לי נטייה כזו כנראה לחפש את ההערכה במקומות שבהם אני לא אמורה לחפש, ובגלל זה אני מאוכזבת
אחר כך כשאני מקבלת את כל ההערכה שאני רוצה והשגתי את מה שרציתי אז זה נמאס ואני נסוגה לאחור
אני מרגישה לפעמים נצלנית אבל בו זמנית גם מנוצלת ואני מאפשרת לזה להתרחש במודעות רבה
עד שזה מגעיל אותי, עד שזה נמאס
ואני לא יכולה להיות התגשמות הפנטזיות של כל אחד בעולם, זה פשוט משהו שאני לא יכולה לספק
אני מספרת לב' על הפגישה הלא צפויה שהייתה לי עם ד', דיברתי עליה באופן כל כך נרחב שאני עכשיו שואלת את עצמי למה בכלל
אבל זה היה פשוט קסום מבחינתי, גם הוא, וכל השעה וחצי שהעברנו ביחד כשהוא לקח אותי לטיול ברחבי האוניברסיטה והראה לי את המעבדות ואת מה שהוא עושה וכמובן שלא הבנתי דבר אבל זה היה פשוט נפלא מבחינתי
והקשבתי וחשבתי מה אני יכולה להבין ומה אני יכולה לקחת מזה לעצמי ואיזה כיף לי שפגשתי אותו כאן, ממש כאן, בדיוק כשהיה לי כבר כל כך משעמם וכבד ורק רציתי לברוח, ובסוף לא ברחתי, נשארנו
אוכלים שוקולד וופלים בחורשת העצים על טיילת העץ, מתבוננים על הירח שהתחיל לזהור בשמיים ההופכים שחורים וסתם מדברים על כל מה שעולה
והאמת שרציתי להיות עוד קצת, להישאר
וידעתי שזה רגע אחד קסום וחד פעמי
ואני מספרת לב' בהתרגשות על כל זה, וכמה היה לי כיף שאפשר לדבר עם מישהו והוא יכול לספר לי דברים מעניינים ואני יכולה לספר לו והכל כל כך פשוט וכל כך נעים ברגע הכל כך פשוט ורגיל הזה
אני רוצה מזה עוד עכשיו
ואין. אין עוד מזה. אולי לא יהיה
חבל שלא נשארתי עוד קצת
יכולתי
הרגעים האלו של אחד על אחד עם אנשים שהם פשוט טובים הם כמו יסמין שפורח בקיץ
והם כמו צדפים יפים על חוף
וכמו ורד שנפתח
ולפעמים אנחנו לא פוגשים בהם הרבה
ולפעמים אין לנו זמן ואנחנו חולפים על פניהם
אבל יש כל כך הרבה הזדמנויות יפות בעצם פשוט להיות ביחד
בפשטות יפה כזו כמו הדברים הקטנים האלה
שהם אושר קטן ענק שכזה
כשיצאתי מהפגישה ב' שואל אם אני יכולה לעשות לו טובה ולשים בתיבת דואר שלו מעטפה. כן, בטח, אני אומרת. אין בעיה
הוא משרבט על מעטפה חומה בעט כחול ומושיט לי אותה, אני מסתכלת עליה ורואה את השם מיכל
פשוט תשימי את זה בתיבה ושיהיה חצי בחוץ, הוא אומר, שיהיה אפשר לקחת את זה משם
לפני שאני יוצאת מפתח הבניין אני רואה גיליון ורוד עטוף בניילון שקוף, מיועד למישהו, זרוק על תיבות הדואר
לא חשבתי לרגע אפילו ולקחתי אותו לעצמי
את המעטפה שמתי בתוך התיבה בעודי תוהה על מיכל
מי את מיכל?
האם את עוד אחת כמוני, מיכל? שמגיעה אל ב', לפחות פעם בשבוע, יושבת בכורסה שהיא ממש שלי ומדברת, ומספרת, ומשתפת ולפעמים בוכה
ולפעמים מגיעה לאיזו תובנה ולפעמים גם לשום דבר
האם אני זו מיכל ומיכל זו אני
האם אנחנו לא שונות
האם אנחנו לא מיוחדות בכלל בעצם ורק נדמה לנו שאנו כאלה
הכי חשובות בעולם
אני תמיד תוהה איך ב' זוכר את כל מה שאני מספרת לו מפגישה לפגישה, אני אפילו לא צריכה להזכיר
והרי הוא שומע לא רק אותי
המעטפה החומה הפגישה אותי עם האמת הכואבת הזו שוב
אני לא היחידה, לעולם לא אהיה
זה בלתי אפשרי להיות היחידה, בשום דבר בעולם
כמה אנחנו אולי היינו רוצים לפעמים לחזור להיות כאלו יחידים, כאלו מיוחדים ולקבל את הכל ללא מאמץ
שיבינו, שיכילו, שיראו ללא כל קושי, ללא צורך להסביר
זאת חוויה באמת מיוחדת, שלא יכולה באמת להתרחש במציאות החיים
אלא רק ל45 דקות פעם בשבוע
וגם שם, יש אחרים שממתינים לתורם
בסוף ראיתי שהגיליון הורוד הוא בכלל לא מה שציפיתי
אני חושבת שאני אחזיר אותו בשבוע הבא לאותו מקום עם פתק התנצלות לבעליו
רציתי אולי להחזיר לעצמי משהו ברגע שעשיתי את זה
להעניק לעצמי משהו
לקחת מבלי לשאול
ולא לחכות לתור
Collages by Katie Dutch
רק תקווה,
אליסיה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
