כזו מטומטמת.

וואו, כמה הרבה יכול לקרות בחודש... זה די מדהים.

זוכרים את הבחור מהפוסט הקודם?

אז אחרי השבת ההיא שדחיתי אותו, הבכתי אותו, ניתחתי אותו, ודי אמרתי לו את כל הדברים שהכי מורידים למישהו ממישהי, הוא החליט שהוא ממשיך להתחיל איתי. מפה לשם מצאנו את עצמינו כעבור שליש (שליש=כל שבת שלישית) סוגרים יחד שוב. ראיתי אותו בארוחת שישי, הוא היה נורא חולה, ואני בן אדם איכפתי מדי ובעל חמלה, אז קצת דאגתי לו. בסופו של דבר, יום אחרי, בערב שבת, נפגשנו שוב בלילה בבסיס, ישבנו, דברנו, ו...שוב התנשקנו. הנשיקה באה ממנו, שוב, אבל הפעם הוא ידע להכניס אותה בצורה יותר מעודנת וקשורה (לא כמו פעם הקודמת).

אני לא יודעת למה נפגשתי איתו, באמת שלא. הוא אמר לי שהוא לא רוצה בתכלס מערכת יחסים. מצד שני, אני גם לא יודעת למה הוא המשיך להתחיל איתי אחרי שאמרתי לו שאני רצינית, לא זורמת, לא חיה את הרגע ובסה"כ יש שיגידו בעלת נשמה של זקנה. 
 

מפה לשם מצאנו את עצמינו מתכתבים המון בוואטסאפ, ונפגשים מדי פעם בבסיס. אני לא יכולה להגדיר את זה כמשהו שהוא רק בשביל הכיף, זה תמיד הרגיש כמו משהו שמעבר, ונראה היה ששנינו מדחיקים את זה כדי שזה לא יהרס.

בכל פעם התקרבנו עוד קצת. מה שמושך אותי בו זה הכנות המדהימה שיש לשנינו כשאנחנו מדברים. זו מן פתיחות כזו מרעננת. ולמרות שאני יודעת שהוא לא רוצה עכשיו קשר, אני מרגישה בטוחה לידו ושהוא לא ינצל אותי או יפגע בי. אני גם הבטחתי לעצמי שבינתיים כיף לי איתו, אז כל עוד הוא לא עובר איזהשהו גבול, למה שלא אמשיך להפגש איתו? פעם אחת אצא מהמסגרת הבטוחה שלי. זה כל כך לא אני לעשות את זה. אני בד"כ מוותרת ומנפנת בחורים עוד לפני שנפגשתי איתם בכלל, אז להתחיל לצאת עם מישהו שאני יודעת מראש שהוא בכלל לא רוצה מערכת יחסים?

אני לא יודעת איך זה קרה, אבל יש בו פשוט משהו שהמשיך למשוך אותי אליו בכל פעם. זה היה מרתיע. מרתיע לחשוב שאני בן אדם רציני שמחפש קשר, ושאני במקום אחר לגמרי ממנו. אני נפרדתי מהאקס לפני יותר משנה, והוא נפרד מהאקסית לפני חודשיים. 

למרות שידעתי שההחלטה להמשיך להפגש איתו הייתה נורא לא אופיינית לי ולגמרי לא מושכלת, החלטתי להתעלם מהמחשבות ו"לזרום".

מצאנו את עצמינו חותמים יחד חופש איזה ראשון אחד, יצא שבילינו כ8 שעות יחד. זה היה מדהים. בחיים לא ציפיתי שאיהנה כך עם מישהו. אני חששתי בהתחלה שאולי יגמרו לנו נושאי השיחה, ושיהיו רגעים מביכים, אבל זה לא קרה. היה פשוט מדהים. הסתובבנו וטיילנו ואכלנו ודיברנו. בסוף גם קפצנו לדירה של חבר שלו שבה הוא שהה בסופ"ש. "את יודעת שלא תכננתי שבסוף נבוא לכאן כדי שאני אעשה איתך דברים, כן? פשוט חשוב לי לציין את זה, שלא תחשבי" הוא נלחץ לרגע. "אני יודעת" חייכתי. לא עשינו שום דבר מעבר לנשיקה. 

זה מבלבל. איזה מן אינטרס יש לו להיות איתי אם הוא לא רוצה מערכת יחסים, אבל גם לא עוזב ברגע שהוא מבין שאני באמת אדם רציני ושלא אשכב איתו ככה?

נפגשנו עוד מספר פעמים אחרי זה בערבים בבסיס. זה נהיה ממכר. התחלתי להרגיש דברים שלא הרגשתי כבר המון זמן, וזה הפחיד אותי. אני ידעתי מראש למה אני מכניסה את עצמי. רציתי לומר לעצמי שאני צריכה להפסיק להיות מתוכננת ומחושבת ולקחת קצת סיכונים ולהנות, ואם טוב לי איתו ובא לי להפגש איתו, אז אפגש איתו, אבל אולי זה לא היה צעד חכם.

בסופ"ש האחרון הוא התרחק. אני סגרתי בבסיס, הוא היה בבית. בהתחלה אני יזמתי איתו שיחות בוואטסאפ (בחמישי ושישי), והוא בקושי ענה להודעות, וגם כשהוא ענה אז הוא ענה במילה אחת-שתיים ובדילאיי של שעות (אם בכלל). בשבת עשיתי מאין "מבחן" ואמרתי לעצמי שלא אשלח לו בכלל הודעות, ונראה אם הוא יזום שיחה. הוא לא שלח לי דבר. אמרתי לעצמי שבתכלס הוא לא חייב לי כלום, ואני סתם ילדה פרנואידית בת 5. הלכתי לישון בסביבות חצות, מדוכאת מבד"כ, וב1:30 לערך קבלתי ממנו הודעה שהוא חייב לדבר איתי ולתת לי כמה הסברים. בשנייה הראשונה זה שימח אותי. חשבתי שהוא רוצה לספר לי שהוא מצטער שהוא התרחק ככה בסופ"ש ושזה לא היה הכל בראש שלי. אחרי כמה רגעים הבנתי שאני מבינה את זה בדיוק הפוך. ואז כבר התחלתי לדמיין כל מני תרחישים כמו זה שהוא בטח חזר לאקסית, או שכב עם איזו מישהי.... ושבתכלס, אנחנו לא חברים. אז הוא לא חייב לי כלום. אני לא אמורה לכעוס עליו אם זה מה שקרה.

בסופו של דבר, יצא לנו להפגש רק ביום שלישי. התיישבנו במקום שקט בבסיס, הוא הדליק סיגריה והתחיל לספר שממש כיף לו איתי. ממש ממש כיף לו איתי. שזה הגיע למצב שבסופ"ש מישהי ניסתה לנשק אותו, והוא פשוט לא יכל לתת לה כי הוא חשב עלי,  ושהוא מצא את עצמו אחרי שנפגשנו יושב בחדר וחושב, ורואה אותנו בראש שלו ביחד. וזה... זה הרתיע אותו, וזו הסיבה שהוא החליט "להפרד" ממני. ו[שהוא כל כך מצטער כי הוא יצא הכי חרא בעולם, ושזה לא מגיע לי. ועוד המון "מצטער מצטער מצטער". ועוד סיגריה, למרות שהוא הבטיח לי שהוא לא יעשן לידי.

הגעתי להישג די מדהים. מישהו נפרד ממני - לא היינו חברים. (דמיינו פה תמונה של מישהו מ'אנשים מסכנים וחסרי מזל').

אמרתי לו שזה בסדר, ושאני ילדה גדולה. הוא אמר שהוא יודע, אבל זה לא אומר שגם ילדות גדולות לא נפגעות.
לא יכולתי לכעוס עליו יותר מדי, כי גם לי היה חלק בזה. אני ידעתי למה אני מכניסה את עצמי בדיוק כמוהו, לו היה את האומץ לחתוך את זה קודם לפני שזה יהה כואב יותר. אני מניחה שאני האמנתי באחוז הזה שאולי יצא מזה משהו. אני לא חושבת שאני מתחרטת על הדבר הזה שהיה בינינו, היה לי כיף.

עכשיו אני די בדכאונות ודי רוצה שהוא יתחרט, אבל אני יודעת שהוא לא. גם אמרתי לו שזה בסדר, ושאני מבינה שהוא "יותר רוצה לא להיות במערכת יחסים מאשר אותי". אני מבינה אותו. הוא השנייה נפרד ממישהי אחרי כמעט 3 שנים, מה הוא צריך עוד תיק עליו?

אבל זה עדין חרא. אני באמת לא מתחרטת, אבל אני עצובה ואני רוצה אותו. זה מביך ופתאטי לחשוב שמישהו יכול להכנס לי לראש כל כך מהר. (מביך אותי לכתוב "ללב" ).

בא לי כל הזמן לכתוב לו משהו, לשלוח לו הודעה, לומר לו משהו... אבל אני מחזיקה את עצמי.

לא משנה כמה הוא נמשך אלי, וכמה הוא מצא את עצמו יושב וחושב עלי ורואה אותנו יחד, זה לא חזק מספיק כדי שהוא יוותר על הרצון שלו לא להיות במערכת יחסים. הוא לא רוצה אותי עד כדי כך. שזו הרגשה של דחייה בפני עצמה, אבל אני מצליחה להבין אותו. אני לא יכולה לכעוס עליו. וזה גם מעצבן. אוף אוף אוף אוף.

אני במצב כזה של מחשבות נוראיות ומדכאות. קצת מרגישה ששום דבר לא הולך לי, ושאם מגיע משהו טוב, הוא לא באמת טוב, וזה רק עניין עד שהוא יתפוצץ לי בפרצוף.

אני חושבת מצד אחד שהוא כבר חתך, אז אין לי מה להפסיד יותר, אולי אשלח לו איזו הודעה? אני לא צריכה לדפוק חשבון, הוא לא יכול להפרד ממני שוב הריי. ואז מצד שני אני מחזירה את עצמי לקרקע. ברור שלא אכתוב לו כלום. אני גם ככה מרגישה פתאטית, אז עוד להראות לו את זה? הוא סיים את זה. הוא החליט לעשות את זה. זה בא מרצון שלו. אין לי מה להוסיף. אני לא אבכה ולא אתחנן וגם לא אכתוב לו כלום.
זה קשה, כל כך קשה, בעיקר שאלו תחושות שכבר לא הרגשתי כל כך הרבה זמן...

אני מוצאת את עצמי מקנאה במי שזו לא תהיה שתזכה בו, כי הוא גבר מדהים לדעתי. אני באמת חושבת ככה. הוא מתייחס בצורה מדהימה למי שהוא אוהב. לבחורה שלו. אני רואה את זה, והייתה לו מספיק מוסריות לסיים את מה שהיה בינינו לפני שאני אפגע עוד יותר, ואפילו לא לעשות כלום עם אף אחת אחרת בזמן הזה, למרות שהוא לא באמת היה חייב לי משהו.

אוף. למה הכנסתי את עצמי?