אז היום היינו צריכים להיות בעל ואישה על פי התכנונים. וזה לא קרה. אתה כרגע נמצא באיזה נחל עם חבר, עושה איתו שבת ומעלה תמונה עם החיוך הביישני שלך לפייסבוק. אני, כמה מפתיע, מתאבלת. ערב ראש הנה הוא חורבן הבית בעבורי, הוא סמל עקידת יצחק הפרטי שלי, הוא ריכוז של כאב עצום שמתקיים ומסתעף בי בשנה האחרונה ושולח גרורות לכל איזור שעוד חי בי. למה ערב ראש השנה? כי זה בדיוק התאריך. 20.9. אני יודעת שאתה לא זוכר, אני יודעת. אבל אני כן. והלוואי ידעו כולם שעולמי חרב עלי. שאין לי מחר. אין סיכוי. ששולחן החג הזה בעבורי הוא ריקוד על גופת המת.
ימי החג האלה הם ימים של בהייה ממושכת בתקרה, קריאות אבל, דמעות של אובדן והבנה מרה שאין בית להניח בו את הראש. אין נחמה בעולם.
שמעת? א י ן נ ח מ ה ב ע ו ל ם.
אני רוצה שיאהבו אותי אבל כשכבר נכנסים בחורים לתמונה אני מחפשת בהם אותך.
הכל מת. אין סיבה אמיתית להיות כאן מלבד הציפייה הרעבתנית למוות.
הכל מתפורר. ה כ ל מ ת פ ו ר ר.
אני טסה להודו השבוע.
בא לי למות ממנות יתר של סמים כשימצאו אותי מתה על פסגה של הר מוריק כשלצידי איזה גבר מגניב שיושב וצוחק מהדרך הזו בה מתנהל העולם, מהעובדה שהכל שואף לאין בסוף. בא לי למות כשהדבר היחיד שמושמע ברקע זה ענבל פרלמוטר שרה את השיר שלה- "חלום" והיא צועקת חזק "ורציתי למותתתת".
אני בת עשרים ושתיים ואני לא מוצאת סיבה אחת להיאחז בחיים האלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
